דור שני לשיפוץ השידה

כבר יותר משנתיים לא שיפצתי דבר.
אולי איבדתי את האופטימיות. או שהייתי צריכה את האנרגיות לטיפול באימי המזדקנת. או שהאיור לכד אותי או שסתם, נמאס לפרה להניק בלי ששום עגל לא ירצה לינוק בסביבה.
וכשה”עגלה” המתבגרת שלי החליטה שהיא רוצה לרענן גם את השידה בה היא שומרת את הציוד המשרדי שלה, זו הייתה הזדמנות טובה לרענן שורות.
את רוב חדרה הבת שלי העדיפה בגוונים בהירים. גם גב המיטה שהכנתי לה כשהחליטה לעצב מחדש את חדרה, היה בצבעי שמנת. לכן היה מפתיע שאת השידה (שהיתה בגוונים של ים – כחול וירקרק ) רצתה בצבע ירוק.
רצתה – קיבלה.

כמה מילים על דור ראשון…

כשעברנו להוד השרון הגדולה שלי היתה בת חצי שנה ועיצבתי לה חדר ים. עם השנים החדר התפתח ונוספו בו פריטים רבים (כולל אחות…). רובם הותאמו לרוח הקיימת, או בעצם הואיל ומדובר בים, נכון לומר – המשיכו עם הזרם הקיים.
שולחן העבודה שקיבלה בירושה, היה (ועודו) שולחן העבודה שאני קיבלתי כשעברנו למדרשת שדה בוקר לפני 40 שנים בערך.
השידה שמצאתי (בערך לפני 15 שנים) שהיתה פיס וינטאג’י די מדהים, לפני שהרסתי בלי לחשוב פעמיים, התאימה לשולחן כמו שסרטן מתאים לקונכיה.
הורדתי לה את הרגליים (וואי, וואי, אילו רגליים הן היו…אילו ידעתי מה אני הורסת…) והוספתי גלגלים.
את הפורמייקה צבעתי בצבעים שיתאימו לחדר, החלפתי פרזול ויצרתי שידת ספסל ניידת.
ככל שרציתי, לא השתמשו בה כספסל אבל עד היום היא ממוקמת מתחת לשולחן ומשמשת לאחסון.

דור שני לשיפוץ השידה - נקודת מוצא.
זו הגברת שהיתה פעם וינטאג’ ותקבל מתיחת פנים עפ”י הסטנדרטים (המחמירים יש לציין) והדרישות של הבת שלי

השידה והחזון.

השידה לא תשנה לא את תפקודה וגם לא את מיקומה (מתחת לשולחן).
לבקשתה של המתבגרת שלי הצבע של השידה ישתנה לירוק.
כדי שלא יהיו מענות וטענות, קנינו את הצבע יחד (במקום הרלוונטי בהמשך יהיה פרוט גם לסוג הצבע)
את החזית אצפה בקרעי דפי אנציקלופדיה, כמו שציפיתי את הדלת שלי. כמובן שכמו שם, גם כאן נוסיף טוויסט מצויר.
את הידיות בחרנו לשידה ולארון שבחדר (עם אותה שפה מורפולוגית ועם גוונים מעט שונים) והזמנו כבר לפני כשנה וחצי מאיביי.
מזל שיש “חופש גדול” שתוחם אותי (בערך…אל תהיו קטנוניים)…

שנה עברה עד שהפכתי את החזון למציאות, ואחריה אוקטובר אחד ארוך ששינה לחלוטין את כל הפרופורציות ואת היכולת שלי לתפקד.
היה קשה לי לנסות להתמקד בשידה כשנראה ששום דבר ממה שמרכיב את היום יום שלנו כבר לא חשוב.
והנה… אוקטובר עדיין ממשיך ואני כאן למרות הכל.
אמנם באיחור (ולב) כבד אבל משתפת אתכם בתהליך.

ההכנות שבאות לפני ששינוי השידה מתחיל להראות.

א. פירוק

כדי לעבוד על כל המרכיבים של השידה, כל אחד בהתאם לגימור שמיועד לו, אנחנו מפרקים את השידה. בשביל זה אני מפרקת תחילה את הפרזול.
במקרה הזה אני גם מתכננת להחליף את הידיות.
לפעמים צריך גם לחדש את הצירים, וכשלא, הפרוק מונע גלישת צבע או דבק על הפרזול.

ציר לפרוק
פרוק ציר + מעצור + מגנט סגירה
שמרו על כל החלקים
פרוק ידיות + פלטה קדמית של מגרה

כשאתם מפרקים, שימו לב (או צלמו לכם) שלבים בפרוק כדי שתדעו לחבר חזרה.
אם צריך תסמנו צדדים. חשוב גם לסמן איזו חזית שייכת לאיזו מגרה ואת הכיוונים כדי להקל על הרכבת הפרזול מאוחר יותר.

ב. הסרת חלקים רופפים או חסרים

לפעמים הצבע או הציפוי מתקלפים. כחלק מההכנה צריך להסיר הכל על מנת שהגימור החדש ייתפס היטב.
במקרה שלי, חלק מהפורמייקה בקנטים התקלפה ונשברה כך שאני מסירה את כל הקנטים בחזית השידה.
כדי להסיר פורמייקה משתמשים במגהץ חם ובשפכטל.

ג. שיוף.

לפעמים, יש חשיבות להסיר את כל הגימור הקודם. זה כמובן תלוי בתכנון שלי לאיך הרהיט יראה בסוף.
במקרה הזה חלק מהשידה תצבע וחלק נכסה בקרעי דפים כך שהשיוף במקרה זה מטרתו להסיר שאריות דבק ולחספס משטחים כדי שצבע יאחז בהם טוב יותר..
בשלב זה עוד לא החלטנו אילו חלקים יצבעו ואילו יכוסו בנייר כך שאני משייפת קלות את כל המשטחים, כולל את חזיתות המגרות.

תוך כדי חיספוס אחד ממשטחי הפורמייקה התרופף ונשברה ממנו חתיכה קטנה.
לכאורה הייתי גם כאן צריכה להסיר את כל המשטח באמצעות מגהץ חם. במקרה זה הרבה יותר חכם היה להדביק את החתיכה שנשברה ולשייף.

בשלב זה השידה ערוכה ומוכנה להמשך. כאן סוף סוף התקבלה ההחלטה כי את גוף השידה אצבע בצבע ואת המגרות נכסה בקרעי אנציקלופדיות עליהן אצייר. הסיבה לבחירה היא מיקום השידה. הואיל ואנחנו רוצות כי האיור יהיה גלוי, החלקים הגלויים יהיו צד השידה והחזית שלה, החזית תהיה זו שאצייר עליה.

גוף השידה – צבע ירוק.

את הגוון לשידה הבת שלי בחרה. יתרה מזו, הקפדתי לקחת אותה איתי לקנות אותו כדי שלא תבוא אלי בטענות שזה אינו הצבע המדויק שרצתה 😉 (מממ….מעניין ממי היא קיבלה את הדעתנות העקשנית שלה…)
סוג הצבע היה צריך להיות אטום ושיאפשר צביעה על פורמייקה שנצבעה.
בחרנו בהידרו אמייל כי נסיון העבר הוכיח שסוג הצבע הזה אמין וייתן כיסוי מיטבי (וכן, גם הוא על בסיס מים וידידותי לסביבה ולמשתמשים).
לצערי מבחר הגוונים אינו גדול ולא ניתן ליצור גוון מתוך קטלוג אבל המבחר הקיים, במקרה זה, הספיק לנו.
2-3 שכבות של צביעה במברשת (והקפדה על זמן יבוש ושיוף עדין לצורך החלקה) נתנו תוצאה מספקת.

חזית השידה – הדבקת קרעי אנציקלופדיה.

את המגרות והדלת פרקנו כך שכעת ניתן לעבוד על משטחים בצורה נוחה.
לעבודה הזו התגייסו בנותיי כך שם היה כיף יותר לעבוד בחברותא וגם היינו זריזות יחסית.
תחילה יש לעשות תערובת דלילה של דבק פלסטי עם מים – שתהיה נוזלית עם תחושת שמנוניות קלה במגע.
לתוך התערובת הזו אני מכניסה קרעי דפים (אני עדיין עם האנציקלופדיות) – כל פעם קצת.
את הקרעים משטחים על המשטח שצריך לכסות.

זכרו שאלה חזיתות של מגרות ואם צריך, גלשו לחלק האחורי וכסו את כל מה שיהיה גלוי גם כשהחזית תחזור למגרה שלה.
להבדיל, בדלת, אני מקפידה לסיים את הכיסוי בדיוק בקו ולא לגלוש פנימה, אלא אם תרצו שגם החלק הפנימי יכוסה ואז תצטרכו לכסות אותו במלואו.

הערה קטנה בדיעבד:
שימו לב, כשאתם משתמשים בטכניקת העבודה הזו במגרות, שהנייר הלכה למעשה, מעבה משטחים.
גם אם זה לא ניכר לעין, זה עלול להקשות על פתיחת המגרה וסגירתה בתפקוד שוטף.
היו מודעים לכך.
דאגו לא לעבות מדי את האזורים שעלולים להתחכך, שייפו אותם מראש בנדיבות, גם בדיעבד שייפו בעדינות כדי להסיר ולהחליק בליטות ואל תרבו גם בשכבות של לכה באזורים הללו. שתיים, עם שיוף קל בין לבין, הן די והותר.

בדיקת הידיות על משטחי השידה

השלב הזה בהחלט היה יכול להתבצע לפני פרוק ואולי אף אם היה מתבצע אז, היה זריז יותר.
אני לא חשבתי על כך בזמנו ולא עשיתי זאת. אז היו חכמים ממני ועשו זאת אתם בפרויקט שלכם.
ועדיין, גם אם לא עשיתם זאת בהתחלה, עדיף לעשות זאת עכשיו, לפני שמתקדמים וכשעדיין אין שום בעיה לתקן.
ולמה זה נחוץ?
כי גם אם יש מרחקים סטנדרטים לידיות, עדיין מסתבר יש אי דיוקים קטנים שיכולים לחרפן אתכם…הפרשים של מילימטר, קדיחה באלכסון….
ככה זה כשזו עבודה ידנית – לטוב ולרע.
זו גם החשיבות לסימון. גם אם המגרות נראות זהות, תזוזות קטנות במיקום הקדיחה יכולות להיות מאד משמעותיות גם למיקום הפרזול וגם לחיבור הסופי.

הבדיקה הזו הוכיחה לי כי באחת המגרות אני אצטרך לסתום את החור ולקדוח אותו מחדש.
חוץ מזה אחד הברגים יצטרך להיכנס באלכסון מה.
אני לא מתעצלת,
מרכיבה את המגרות חזרה כולל הידיות,
מוודאת שהכל מסתדר,
מוודאת שאני מסמנת לי את מה שנחוץ כדי שלא יהיה שום בלבול
ואז שוב מפרקת,
כדי להמשיך לעבוד.

היתרון הגדול של כסוי בקרעי ניירות, מעבר לאפשרויות שהוא פותח, זו הסלחנות.
היכולת לתקן צ’יק צ’ק קלקולים למיניהם. דבר שחשוב מאד בעיקר למתחילים ולחסרי בטחון.
קחו את זה בחשבון בבחירות שלכם.

ציור על חזית השידה

בשלב זה כשהתשתית מוכנה לציור, הגעתי לשלב הכי קשה, קל וכיפי עבורי.
קשה – מפני שצריך לבחור ולהחליט מה אני מציירת.
זה השלב הרעיוני שהלכה למעשה נותן את האופי והטאץ’ לכל התהליך כולו.
קל – מפני שברגע שאני יודעת מה אני רוצה, לא צריך שום דבר מיוחד רק טוש, צבע ומכחול.
כיפי – צריך בכלל להסביר למה?
ברור לי כי יש אנשים שמשפצים רהיטים, יש אנשים אחרים שמציירים ומאיירים ויש מעט מאד שעושים את שניהם כך שמאד יכול להיות שאני כותבת כאן לעצמי ולעוד שניים שאולי יכולים להזדהות איתי. לפחות עם החלק הקל והכיפי.
כל האחרים שמרגישים שאני מתחילה לדבר ג’יבריש כשאני מדברת על איור כחלק משיפוץ השידה,
מוזמנים לחלוק את תהליך החיפוש אחר הרעיון שלדעתי רלוונטי לכל שיפוץ ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ובבחירות שונות.

שאלת מליון הדולר: איך בוחרים (מה לצייר? איזה בד לרפד? איזה צבע?…)?

בשאלה הזו נגעתי קצת בזמנו ברשומה “טיפים למתחילים”.
הרבה מאד בחירות מוכתבות לנו ע”י התנאים בשטח, ע”י העדפה של אנשים, ע”י פונקציונליות או אפילו ע”י רמת המיומנות שלנו ועדיין, מעבר לכך, צריך משהו ש”יחזיק” (אולי זו מילה גדולה מדי?) את הכל.
כשחיפשתי מה לצייר על השידה, היו לי נתונים בסיסיים: צבע (ירוק…) צורה, מיקום, החדר בו תהיה והנערה עבורה אני משפצת.
הגברת הצעירה כמובן תצטרך לאשר את הבחירות שלי (ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם אעשה משהו בלי אישורה), מה שמחייב אותי לעשות את התהליך קצת יותר תקשורתי. (זה נכון באופן כללי כשאנחנו עובדים עם לקוח…).
בשלב הזה גוגל ופינטרסט נכנסו לתמונה וסימנתי לעצמי כיוונים אפשריים וסגנונות שונים:

מתוכם סיננו את אלה שדיברו לשתינו עד שהתמקדנו.
חלק מהשיקולים לבחירה היו הרצון לשלב את הגוון הירוק שמופיע על גוף השידה כך ששני החלקים יהיו קשורים רעיונית. כמו כן, הבחירה בנייר שנתלש ונקרע נותן משנה תוקף וחיזוק לבחירה להשתמש בקרעי דפים לכיסוי החזית.

ציור חזית השידה

טוב, אני ממש מצטערת אבל מכאן אין לי תמונות.
פשוט ישבתי וציירתי עד שסיימתי.
ציירתי עם צבעים אקריליים שחור לבן וירוק.
הגוון הירוק שבציור (חדי העין יראו שזה לא בדיוק הגוון של השידה) הוא לא הידרו אמייל שצבעתי איתו את השידה מאחר והייתי צריכה לצייר גם עליו את ההצללות.
צבע ההידרו אמייל הוא גימור סופי (יענו, לא צריך ליישם עליו גימור מגן כמו לכה) והיתרון העצום הזה, במקרה הספציפי הזה הוא חיסרון.
ההבדל הקטן בגווני הירוק הוא פשרה שלקחתי בתקווה שזה לא יבלוט לעין המתבגרת שלי. יש להודות שהיא הבחינה בהבדל אבל אישרה אותו ואפשרה לי לשחרר את האויר שנכלא בריאות בציפיה לתגובתה.
ככה זה נראה בלי הפרזול:

גימור

לאחר שהשלמתי את הציור, לא נותר אלא לעשות את הפינישים ולהחזיר את השידה לתפקוד:
לכה מט על החזיתות המצוירות
וחיבור חזרה של כל חלקי המגרות והפרזול.


ואחרי הכל, כך השידה ניראת בסוף…

לשם ההגינות אני חייבת להודות שתכלס, בחיי היום יום מחוץ לצילומי הז’ורנל, היא די קבורה מתחת לשולחן ולשורה של סלסלות…. אבל נראה לי שאת הפוטנציאל סיפקתי. מעבר לכך…זה כבר לא באחריותי.
מה אתם אומרים?

Related Images:

גב המיטה למיטה של הבת שלי.

הבת הקטנה שלי כמעט בת 16. שנה ראשונה בתיכון.
בחופשת הקיץ נפלה הכרעה לעצב מחדש את החדר על פי טעמה ורצונותיה.
המיטה שעיצבתי לבנותי נמסרה. הקירות עם ציורי הקיר של התמנונים דגים סרטנים וגלים נצבע למישעי ע”י בעל מקצוע.
הוזמנה מיטה של גדולים ומניפות של צבעים החליפו ידיים.
מפה לשם מסתבר ש”טעמה ורצונותיה” זה לא דבר טריוואלי ועדיין החדר במצב סטנד ביי.
לפחות מיטה חדשה כבר יש.
ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותה שאעשה לה אני גב מיטה.
(לא מזיק לציין, לצורך שכנוע, שהיא תמיד תוכל להזמין את גב המיטה המקורי של המיטה…רק כדי להשקיט את פחדיה שהאמא הארכיטקטית ומשפצת הרהיטים לא תקלע בדיוק לרצונה. ככה זה ילדי הסנדלר הולכים יחפים כי הם בררנים עם הנעליים שאביהם מכין)

אם להיות כנה, החלק של השכנוע היה החלק הכי קשה בתהליך השיפוץ.
מכאן הכל זרם…

אגב, אם עסקנן בהסטוריה של שכנועים, עברתי מסכת דומה, גם עם גב מיטה שעשיתי לאמא שלי כשסידרתי את דירתה בדיור המוגן.
אמא שלי חשבה שהוא מיותר לחלוטין ו”שיתפה” פעולה בסגנון פולני למתקדמים (יש לה בזה נסיון עשיר ;-)).
היום הפולניה הזו מברכת אותי על שהתעקשתי ולא ויתרתי לה.
ספויילר: גם הבת שלי מרוצה.

איך התחלתי?

במקרה של הקטנה שלי וחדרה המתהווה, הוחלט לאחר בדיקה רציונלית של צרכים, כי גב המיטה ישמש במקום שידת לילה.
על גב המיטה, שיהיה בעצם בעל נפח ומשטח זמין היא תניח מנורת לילה וכל מה שנחוץ שיהיה זמין גם כשהיא שוכבת במיטה.

במקור חשבתי לעשות שימוש בלוח עץ שמצאתי לפני מספר שנים.
הלוח יועד לגב מיטה לבן שלי. הואיל והוא ובת זוגו העדיפו את איקאה (אאוץ’) הלוח עדיין יתום.
על מנת לעשות שימוש בלוח, הייתי צריכה לבנות את כל הנפח.
העבודה הנוספת, משקל הלוח (עץ מלא) והעובדה שהלכה למעשה אני הולכת לכסות את כולו, גרמה לי לפקפק.
בסופו של דבר, השתמשתי בגרוטאה של ארון מדפים ישן של איקאה, עשוי מסיבית ירודה, שמישהו משכני זרק.

טוב….אפשר להבין את הבת שלי שלא ממש התלהבה כשאמרתי לה שזה יהיה גב המיטה החדש שלה, לא?

מודה ומתוודה, התלבטתי.
לרוב אני מעדיפה לא להשתמש בחומר ירוד כל כך, כי חומר ירוד לא מכבד את העבודה שמשקיעים בו.
ובכל זאת החלטתי כן להשתמש בו.
כי המשקל של הארון הזה קל יותר,
כי ממילא אני מתכוונת לכסות את כולו
וכי הגרוטאה הזו שהתאימה במורפולוגיה שלה לצרכי, היא מה שהזדמן לי בעיתוי הזה.

לארון המדפים הנ”ל, צירפתי דיקטים של גב ארון מסיבי וגדול שהושלך יחד עם ארון המדפים שאימצתי.
הדיקטים הללו יכסו את הקונסטרוקציה שאבנה ויהיו הבסיס לריפוד.

זהו. אחרי שיש הסכמה עקרונית, רעיון וחומרי גלם בסיסיים אפשר להתחיל ללכלך את המרחב.

קודם הקונסטרוקציה של גב המיטה…

גב מיטה בדרך כלל מחובר למיטה. כשהוא לא מחובר למיטה, הוא מחובר לקיר. אליה וקוץ בה – כשהקיר עשוי מבלוקים של גבס ומה שרוצים לתלות הוא כבד, לא תמיד זה פשוט.
בפרט כשהבת שלי אמורה לישון מתחת לזה…
אז התחלתי לבנות את גב המיטה במחשבה שאחבר אותו לקיר ואתמוך עם רגליים. רגליים כדי לחלק את המשקל ולנטרל את המומנט שיווצר.

הטיפול בארון המדפים :

תחילה אני מנסרת את ארון המדפים בדיוק ברוחב של המיטה.
(אין שום בעיה שיהיה גדול יותר. לו הבת שלי היתה רוצה ומסכימה שגב המיטה יהיה ארוך יותר, התכנון היה מתחשב בזה ואולי החלק הבולט היה מקבל טיפול שונה)
סליחה,
לפני שאני מנסרת, אני מודדת.
שוב ושוב. ורושמת לי בדיוק מה המידות הרצויות כדי שלא אטעה בניסור.
כי אם אטעה, אשאר בלי חומר גלם או לחילופין אצטרך לאלתר פתרונות שלרוב הם יהיו פחות מוצלחים מאשר התכנון המקורי.

אחרי שאני מנסרת, אני מקבעת את כל המדפים על מנת שיהיו קונסטרוקציה פנימית ויחזקו את המבנה.
כאן אני לא טורחת למדוד על מנת שיראה טוב. זה ממש לא מעניין אותי מאחר והכל יוסתר. חשוב לי רק שהחלוקה תהיה מאוזנת ושהכל יהיה מחובר היטב.

הרגליים של גב המיטה –

רוחב ארון המדפים הוא כ- 60 סמ’.
גובה גב המיטה הרצוי מושפע כמובן מהמיטה וגם מסף החלון שנמצא שם.
לאחר החישובים שכוללים את גובה הארון, גובה משוער של פלטת עץ וגובה החלון,
גובה הרגליים הרצויות הוא 45 סמ’ ואני מנסרת את רגלי השולחן שהיו לי באמצעות ג’יטסו.

על מנת שהסיבית לא תתנפח ותהרס במגע עם רטיבות אפשרית, הרגליים חיוניות בכל מקרה.

חיבור ארבע רגליים (באמצעות ברגים) לארון, אינן מספיקות לייצובו.
כדי ליצב אותו אני זקוקה לקושרות שיחברו את כל הרגליים וגם לתמיכה נוספת במרכז. בלעדיה, הארון, שכאמור עשוי מסיבית, מקבל “בטן”.
גם לקושרות וגם לתמיכה אני משתמשת בעץ ישן שמצאתי בעבר וחשבתי שיהיה לי לעזר.

גם בנושא חיבור הרגליים והקושרות לא התעכבתי על דיוק ואסטטיקה מאחר והכל יוסתר.
בדיעבד, הייתי צריכה למדוד ולחשב טוב יותר את מיקום הרגלים. מאחר והקושרות היו צריכות להתחבר אל הרגלים מבחוץ, נוצר מצב קל של עיוות.
מיקום הרגליים לא היה סימטרי דיו ובצד אחד הקושרת מעט בלטה מעבר למידות הארון.
זה מסוג הבעיות שמחפים עליהן בדיעבד, שהיה עדיף למנוע מראש.

בסופו של דבר, אחרי שחיברתי את הקושרות והתמיכה הנוספת, הקונסטרוקציה עומדת יציבה ועצמאית.
נראה שגב המיטה יציב גם ללא החיבור לקיר (בפרט שהמיטה מהדקת אותו לקיר) והחלטתי לוותר עליו.
המחשבה היתה מחשבה על ניידות.
אם הבת שלי תחליט לשנות את מיקום המיטה בחדר, זה יהיה פשוט הרבה יותר.
כמו כן מאחורי גב המיטה יש סליק פוטנציאלי. אמנם לא ניתן לגשת אליו ביום יום אבל הוא בהחלט יכול להיות מקום מחבוא מצוין.

חיפוי גב המיטה –

הקונסטרוקציה שכעת עומדת יציבה, תחופה כמעט כולה מכל הכיוונים.
בחזית ובצדדים יהיה ריפוד,
החלק האחורי יצמד לקיר (שיתן תמיכה נוספת למבנה)
את החלק העליון אכסה בפלטה מעץ מלא.
לפני שאני מרפדת, אני יוצרת ומחברת למבנה, משטח דיקט שאליו אצמיד את הריפוד.

חיתוך והצמדת משטח הדיקט.

גם לחלק הזה אני מקדימה חלק של מדידות ותכנון מאחר ואם אטעה, לא יהיה לי דיקט נוסף .
את משטח הדיקט אני מתכננת בחזית ועד לגובה הסף התחתון של המיטה.
חלק גדול מזה המיטה תכסה אולם הצד יהיה חשוף ואני רוצה ליצור קו אחיד.

בצדדים איני מוסיפה דיקט אבל אני מוסיפה חתיכות עץ כדי ליצור משטח אחיד פחות או יותר וקצוות “עם בשר” שאוכל להדק אליהם סיכות (דיקט אינו בשרני דיו להחזיק סיכות)
גם כאן הדיוק אינו קריטי מאחר ואת כל זה יכסה ריפוד.

ריפוד גב המיטה –

תחילה, מה נחוץ לי על מנת לרפד?

על מנת לרפד את גב המיטה אזדקק לבד, ליריעות אקריליות ולספוג של 2 סמ’.
את הספוג אמקם רק היכן שהוא משמש כמשענת כך שאזדקק בערך ל1.5X0.5 מטר ספוג.
למרות זאת, העדפתי לקנות קצת יותר ספוג כדי שאם מסיבה כלשהי אחליט להוסיף, לא אצטרך להגיע לחנות שוב.
לא הייתי צריכה יותר והספוג שנותר ישמש אותי בפרוייקטים אחרים.
בכל שאר המקומות אשתמש רק ביריעות אקריליות ובכסוי בד.

את הבד הבת שלי בחרה שיתאים למיטה שבחרה.
לכאורה ניתן לכסות כל צלע בנפרד, או לתפור פינות כתלות במראה הרצוי.
היו ימים ופרוייקטים (בעיקר כשהשתמשתי בשאריות, או על מנת להדגיש את הפאה של הכרית) שאולי הייתי שוקלת זאת.
הפעם, לא.
הואיל וממילא אני צריכה לקנות את הבד, הואיל ולוח הזמנים היה צפוף, מכיוון שלא היה לזה ערך מוסף משמעותי בעיצוב ופוטנציאל הטעות של חיבורים נוספים רק גדל, זה נראה לי מיותר.
רוחב הבד הוא 150 סמ’. יספיק עם שארית לגובה גב המיטה אבל לא לרוחב.
החלטתי לקנות 200 סמ’ שיקיפו בדיוק את גב המיטה בלי צורך בחיבורים נוספים.
ישאר לי בד נוסף (ממנו אחתוך פיסות כדי לכסות כפתורים לקפיטונאג’) אם הבת שלי תרצה גם כרית…

יריעות אקריליות נשארו לי מפרוייקטים קודמים כך שאת זה לא אצטרך לרכוש.

כמו כן, אני זקוקה גם לספרי דבק על מנת להדביק את הספוג למשטח.
להבדיל ממושבים של כסאות, שם לפעמים מומלץ להדביק את הספוג למשטח ואני מוצאת את זה שם מיותר, כאן זה ממש לא מיותר.
הספוג ממוקם על משטח ניצב ואינו עטוף עצמאית באמצעות הריפוד.
בלי להדביק אותו, הספוג יגלוש מטה ויתעוות.
עלות דבק הספרי 45 ש”ח.
גם הדבק ישאר לי לפרוייקטים נוספים בהמשך.

ותכלס?….

קודם אני גוזרת את הספוג לגודל הרצוי ומדביקה אותו לחלק המתאים במשטח.
בחלק התחתון המיטה תמוקם ואין צורך ליצור שכבת נוחות.

לאחר ההדבקה, אני מסירה שאריות (ודוחפת את שאריות הספוג לכריות) ומשאירה ליבוש מלא.

לאחר יבוש אני מחפה הכל ביריעה אקרילית, מחברת אותה עם אקדח סיכות.
את החיבורים אני עושה מבפנים או מאחור. לא בחזית.
אין לי בעיה להדק בסיכות על המשטח העליון מאחר ואחפה עליו בשלב מאוחר יותר עם משטח עץ מלא.
גם שאריות של חומר אקרילי אני משתמשת כחומר מילוי לכריות.

בשלב זה אני צריכה כבר לקבל החלטה ברורה אם משתמשים בכפתורי קפיטונאג’ או לא.
הבת שלי התלבטה עד הרגע האחרון אם היא רוצה או לא ובסופו של דבר הסכימה ללכת איתי ולעשות כפתורים.
בכל מקרה, חשבתי למקם רק 3 כפתורי קפיטונאג’ בצורה ממורכזת וסימטרית כפי שעשיתי בספה.
כדי למקם את הכפתורים, זה השלב בו אני צריכה למדוד ולסמן.
לאחר שאמתח את הבד זה יהיה מאוחר מדי ומועד לטעויות.
כמו כן, הואיל ואני עושה את הקפיטונאג’ על דיקט ולא על רצועות יוטה או בבד שמחט חודרת אותם, אני צריכה “לחורר” את הדיקט כדי שבשלב מאוחר יותר אוכל להעביר בו מחט.
ארחיב על זה בהמשך כשאעסוק בכפתורים.
אחרי ההכנה לכפתורים שעשיתי בשלב יריעות האקריל, אני מחפה את הכל עם הבד.

קפיטונאג’ –

לכל מי שעדיין תוהה ומתבייש לשאול מה זה קפיטונאג’, מדובר בעיצוב ריפוד באמצעות כפתורים.
לרוב מדובר בגריד כלשהו בו ממקמים כפתורים במשטח ריפוד ויוצרים טקסטורה תלת מימדית.
עד כה לא השתמשתי בקפיטונאג’ ליצירת טקסטורה אלא יותר להכנסת עניין, למשוך את העין, לשבור משטח “משעמם” או להגדיר סימטריה כלשהי.

תחילה אני מודדת ומסמנת היכן אני רוצה למקם את הכפתורים.
את השלב הזה אני עושה אחרי שאני מותחת יריעות האקריליק ולפני שאני מותחת את בד הריפוד.
אחרי שאני מסמנת, אני “יורה” עם אקדח הסיכות/מסמרים כמה מסמרים בנקודות הרלוונטיות.
את המסמרים אני יורה על מנת לחורר את הדיקט ולסמן את המיקום גם בצד השני שלו. אני עושה זאת כדי שאוכל להעביר את המחט עם החוט דרך הדיקט כדי להדק את הכפתור למקומו בסופו של דבר.
(אני “יורה” מספר מסמרים ולא רק אחד או שניים כדי ליצור כמה חורים. זה כדי יקל עלי בהמשך להעביר את המחט כי אעשה זאת חלקית בצורה עיוורת)
את המסמרים אני שולפת עם פלייר מהצד השני של הדיקט.

כפתורי הקפיטונאג’ –

עקרונית, ניתן להשתמש בכל כפתור שהוא. טכנית, אין בעיה.
עדיף להשתמש בכפתורים עם רגל בהם החוט מוסתר, מוגן ולא ישחק עם הזמן.
מקובל לעטוף את הכפתורים בבד של הריפוד (או לפי העיצוב שבחרתם).
במקרה כזה, תכלס, אנחנו יוצרים את הכפתורים לפי הצורך שלנו.

ניתן לרכוש ערכות שונות של כפתורים בגדלים שונים עם רגל או בלי (שמיועדים להדבקה) ועם מנגנון קטן שעוזר ליצור את הכפתורים.
לי יש כבר כמה גדלים של כפתורים (כל גודל עם המנגנון שלו) שהזמנתי כבר בעבר.
אין לי קישור אמין מעודכן לקניה. חיפוש מהיר ולא סלקטיבי בebay נתן לי קישור לכפתורים עם מנגנון. אתם מוזמנים להתחיל משם ולדייק את החיפוש שלכם.

לכל כפתור יש שני חלקים. החלק שאנחנו עוטפים והחלק עם הרגל.
אלו השלבים (לפי התמונות):

1. לכל כפתור צריך להקצות חתיכת בד קטנה עם שוליים מספיק גדולים שיוכלו להאסף אבל לא גדולים מדי כדי לא לתפוס נפח גדול מדי.
2. אנחנו מניחים את החלק העגול על הבת בתוך החלק הגמיש של המנגנון ליצירת הכפתור.
3. את החלק עם הרגל אנו מניחים מעל (כשהרגל כלפי מעלה)
4. וממקמים את הפלסטיק הקשיח והאטום של המנגנון בדיוק מעליו (המנגנון מותאם לגודל הכפתור, כך שאין הרבה משחק).
5. בשלב זה אני דופקת על הפלסטיק ומוודאת שהוא, והחלק עם הרגל מתחתיו, יכנס ככל הניתן בכל ההיקף של הכפתור. אני נעזרת בפטיש רפדים עם ראש פלסטיק אבל אפשר להשתמש בכל דבר. פטיש קטן מרופד בבד, ידית של מברג או כל דבר שייתן את אותה תוצאה.
6. לאחר שאני מוודאת שהחלק יושב היטב, אני משחררת את הכפתור המוכן מתוך החלק הגמיש של המנגנון.

שימו לב, כפתורים בהם שארית הבד גדולה מדי או שהחלק עם הרגל לא הוכנס היטב, עלולים להיפתח. מאידך כאשר שארית הבד קטנה מדי, אולי לא כל הכפתור יכוסה.
משערת שאחרי כפתור או שניים, כבר תהיו מנוסים יותר.

מיקום הכפתורים על גב המיטה –

לאחר שאני מהדקת באופן ראשוני את הבד לקונסטרוקציה (אני מסיימת להדק רק לאחר מיקום הכפתורים) אני מכניסה את הכפתורים למקומם.
זוכרים את החורים שעשיתי בדיקט בדיוק היכן שצריך למקם את הכפתורים?
עכשיו אני נעזרת בהם.

כדי לחבר את הכפתורים אני משתמשת בחוט שעווה כפול (חוט חזק מאד שלא יקרע גם אם אפעיל עליו לחץ) ובמחט רפדים ארוכה.
עקרונית, יש מחט מיוחדת לקפיטונאג’ שגם טרחתי לרכוש בזמנו ועשיתי בה שימוש כשריפדתי את הספה. במקרה הזה המחט ההיא הייתה עבה מדי ולא הזדקקתי לאורך שלה (שיעיל מאד בכריות עם נפח גדול).

אני מכניסה את המחט לאחד החורים שעשיתי בדיקט ושולפת אותה מהצד הקדמי.
אני משחילה את הרגל של הכפתור, מכניסה את המחט חזרה ומגששת אחר חור בדיקט וחוזרת על התהליך פעם נוספת. לאחר מכן, מהדקת היטב וקושרת את חוט השעווה מהודק ככל שניתן.
אם לא תהדקו, הכפתור לא ישקע בריפוד ויהיה רופף.
אחרי שהכפתורים הודקו למקומם, אני משלימה את הידוק הבד לקונסטרוקציה בצפיפות סיכות גבוהה יותר.

חיווט של חשמל

גב המיטה , בדיוק כמו שהיה אצל אמא שלי, מסתיר שקע חשמל שאין בכוונתי לוותר עליו.
אני משתמשת במפצל עם חוט ארוך יחסית, קודחת חור בקונסטרוקציה על מנת שהחיווט יוכל לעבור ומוציאה את החוט מלמטה.

עקרונית חשבתי על אפשרות לקבע את המפצל לצד גב המיטה (המרופד…) והחלטתי בשלב זה לוותר על מנת לאפשר גמישות. אם וכאשר הבת שלי תרצה, אקבע את המפצל לקיר בסמוך.

חיפוי המשטח העליון באמצעות פלטת עץ

אני מודדת בדיוק את המידות הרצויות (שלא יהיה בולט מדי כדי שלא יפריע בגב אבל שיכסה היטב את כל מה שצריך).
אין לי שאריות עץ בגודל הזה וגם לו היו לי שאריות טובות דיין וייצוגיות דיין, הייתי צריכה להיעזר במשור מדויק יותר מהמשור שיש אצלי.
את הפלטה הזו רכשתי במחסן עצים והיא נחתכה לי לפי מידה.
רוחב המדף שרציתי גדול במעט מהסטנדרט כך שהוא נחתך מפלטה שלמה ותומחר כשליש פלטה גם אם היה קטן יותר – 140 ש”ח.
אם תסתפקו ברוחב סטנדרטי של מדף (כ 25 סמ’ כמדומני) תוכלו לחסוך בעלויות.
(את הפלטה רכשתי (בקושי) בגרוס עצים בסגולה. השרות שקיבלתי היה מתחת לכל ביקורת ואני מזהירה אתכם מראש. אם תבחרו לקנות שם, שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם..)

זו הפלטה לפני עיבוד שרק הונחה על גב המיטה:

עיבוד הפלטה:

את הפלטה, לכל הפחות, צריך לאטום ע”י חומר גימור כדי שלא תתלכלך.
מאחר והיא תהיה חשופה לשחיקה מכאנית גבוהה ואולי גם יונחו עליה דברים רטובים או שומניים, הגימור צריך להיות בעל עמידות גבוהה יחסית. ווקס לא יתאים כאן ופוליטורה עם כל הכבוד זו השקעה מוגזמת לענייננו. הואיל ואני משתדלת להשתמש בחומרים ידידותיים לסביבה, הבחירה המתבקשת היא לכה על בסיס מים.

אבל לפני שאני מיישמת לכה, אני מגוונת את הפלטה כי הבת שלי ביקשה להכהות אותה. כך היא ניראת לה אנמית מדי.
לכאורה אני יכולה לבחור בלכה מגוונת ולחסוך עבודה. אני מעדיפה להשתמש בחומרים שאני עובדת איתם ולא לרכוש במיוחד. בפרט שמדובר על עבודת צביעה קטנטונת.

לאחר שאני בודקת בצד המוסתר את הגוון (ומקבלת אישור מהבת שלי!!) אני מיישמת שכבה אחת של גיוון כדי לא להכהות מדי את הפלטה. עקרונית, על מנת להשיג אחידות טובה יותר יש ליישם לפחות שתי שכבות. זו פשרה שלקחתי על עצמי, מקווה שהנסיון שכבר רכשתי בצביעה יעמוד לצידי על מנת להשיג תוצאה מספקת גם בשכבת גיוון אחת.

בשכבות הלכה אסור לחסוך. הלכה תגן על הפלטה מכתמים בהמשך (ויש לי עבודות שבדיעבד הצטערתי שלא עשיתי עוד 2 שכבות לכה כי השכבות שעשיתי לא הגנו דיין).
אני עושה 3 שכבות.
בין שכבה לשכבה אני מקפידה על יבוש, שיוף עם נייר לטש עדין מאד ולאחר מכן, לפני השכבה הבאה, ניקוי יסודי של האבק שנוצר מהליטוש, עדין ככל שיהיה.

חיבור הפלטה –

לאחר ייבוש מלא של הפלטה, אני מצמידה את גב המיטה לקיר, מניחה עליו את הפלטה וממקמת אותה בדיוק כפי שהייתי רוצה (זוכרים שהקושרת בולטת מעט מהקונסטרוקציה? זה הזמן שאני “מחפה” על הטעות הזו ומוודאת שהמדף צמוד לקיר גם אם הקונסטרוקציה לא צמודה באופן מיטבי) ומסמנת את המיקום באמצעות עיפרון על החלק המוסתר של הפלטה.

לאחר שאני מסמנת את המשטח, אני מניחה אותו על הרצפה כשהחלק המוסתר פונה כלפי מעלה וממקמת עליו את גב המיטה בדיוק לפי הסימון ומחברת את גב המיטה לפלטה באמצעות ברגים. חשוב מאד להקפיד שהברגים לא יהיו ארוכים מדי (תמדדו!!) כדי שהם לא יגיחו מהצד ה”יצוגי” של הפלטה.

וזהו.
גב המיטה מוכן ויכול להתחיל למלא את יעודו החדש.

Related Images:

אסקפיזם בצורת כסא. ומפה של טנזניה.

זוכרים ששמחנו ש-2020 נגמרה? נראה לי שהשמחה היתה מוקדמת מדי.
השילוב של 2021 מיד אחרי 2020 , בלי איזשהו אור רחוק שמגדיר ולו כיוון כללי, כבד לי.
איכשהו ובאופן מוזר אני מתגעגעת אפילו לתקופה בה קיטרתי על הצורך במסכות והיתה בי עדיין האנרגיה והלוחמנות הדרושה על מנת להעדיף מסכות רב פעמיות על חד פעמיות.
עם המצב העכשווי – התו הירוק, ההסתה, החשדנות, חוסר האמון שמסביב,
הדאגה לכדור הארץ ניראת כמו מותרות לפריבילגים שלא צריכים לשרוד את השבוע הקרוב.
באופן אישי, הייתי שמחה מאד להיות רחוק עכשיו…טנזניה נראה לי רחוק מספיק.
אבל מכיוון שאני כאן ועכשיו ונראה שאני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, אני מנסה להתעלות מעל התחושות הקשות ולהתמקד בעשיה.
אסקפיזם בצורת כסא (תודו, יותר טוב מעוגה…מי צריך עכשיו להתמודד גם עם אכילה רגשית…), שמאפשר לי להתמקד בפעולות טכניות.
ועל הדרך, אני גם מרוויחה כסא נוסף לאוסף.
(וגעגוע קל לארוח רב משתתפים שיעשה שימוש נאות באוסף שהתחלתי לצבור)

אז אחרי שקיטרתי לכם (קצת!…), נתמקד בפעולות הטכניות.
אסקפיזם מזוקק.


היכן התחלתי?

את הכסא הזה מצאתי, כמו את הקולב ורהיטים נוספים, בכניסה לדיור המוגן של אמא שלי.
(לצערי, גם שם השנה האחרונה לא היטיבה עם הדיירים ולא בגלל שחלו בקורונה. זה ניכר בכמות הרהיטים שאני מוצאת שמעידה על כמות הדירות שמתפנה)


להבדיל מכסאות אחרים שמצאתי (כמו זה לדוגמה), נראה שהכסא הזה גם שלם וגם יציב והטיפול בו לא ידרוש השקעה יוצאת דופן. אין ספק שרוב האנשים היו שמחים עם נתוני הבסיס הללו אבל …הללללו זו אני פה…. לנקות כסא, לשייף ולמרוח בלכה זה לא מספיק אסקפיזם עבורי גם בשגרה, אז עכשיו?? אין מצב!
אין לי ספק שאגרום עגמת נפש לכל חובבי הוינטאג’ למיניהם (כן. הכסא הזה הוא וינטאג’ ויש לו גם מדבקה שתעיד על כך באחוריו המוסתרים) אבל הכסא הזה יקבל טוויסט.
אפרט את שיקולי בהמשך, גם אם ברור לי שחובבי הז’אנר יחלקו עלי.
נו ניחא.

נקיון זה גם אסקפיזם?

ברור לי לחלוטין שיש א.נשים שקרצוף ונקיון עושה להם את זה. ורצוי עם מוזיקה קצבית. לצערי אני לא נימנת על אותה קבוצה מבורכת. ניקיון מעולם לא היה בין עבודות הבית האהובות עלי (יש דבר כזה עבודות בית אהובות??) אבל לפעמים אין ברירה.
גם כאן.
הכסא שחור משימוש ויש צורך לנקות אותו היטב לפני שעושים כל דבר אחר.
סקוץ’ והרבה מים וסבון יעשו את העבודה ואני משאירה אותו להתייבש בחוץ.


הכנת הכסא לעבודה.
או נכון יותר – זה עיקר העבודה….

לאחר ייבוש הכסא הגיע הזמן לשייף אותו.
הואיל והכסא יציב, קיוויתי להמנע מפירוק. תקוות ומעשים לחוד…
מכיוון שהקונסטרוקציה של הכסא מתעגלת, אני מוצאת שאין לי גישה (לא לשיוף ולא לגימור) למקומות צרים מדי ואני מחליטה לפרק את המשטחים.

פירוק (אסקפיזם ואלימות שהולכים ביחד. יש דבר כזה מסתבר):

למה? למה תמיד אני מתעקשת איכשהו ללכת בדרך הקשה?
לו הייתי מוותרת על פירוק המשטחים חלק ניכר מהעבודה היה נחסך ממני גם בשלב הפירוק וגם אח”כ בשלב החיבור. מי בכלל חשב?
יש לציין שכמעט תמיד יש בלת”מים במהלך העבודה שמחייבים אורך רוח גמישות מחשבתית ויצירתיות בפתרון. מסתבר שלפעמים גם קצת אלימות יכולה להועיל (מישהו דיבר כאן על אסקפיזם??) כמו כאן לדוגמה.
אבל בל נקדים את המאוחר.
ההתחלה היתה מטעה. נראה שהברגים משתפים איתי פעולה:

אבל תמיד יש אחד או שניים קשים. כאילו דווקא…את רוצה לפרק? נראה אותך. קחי, תאכלי סרטים.

אז מתןך 6 ברגים 4 עשו טובה והועילו להזיז את עצמם עם קצת שכנוע ואסרטיביות. 2 ברגים נשארו בעקשנותם. מה לא עשיתי… ניסיתי לחפור תחתם, ניסיתי לשמן אותם (ליטרלי. אלו ברגים. לא פקידים מושחתים…) נתתי להם זמן וכלום. נדה.
אחרי שהתיאשתי, גייסתי כוחות רעננים שלא התישו ועוד לא שחקו את כריות כף היד. הכוחות הללו עשו את הבלתי יאמן והצליחו לשלוף בורג אחד מהשניים העיקשים.
על הבורג האחרון כבר הפעלתי אלימות. הואיל והוא נותר בודד, כבר ניתן היה לסובב מעט את פלטת העץ ולהפעיל מומנט על הבורג העיקש.
מה שנכנע בסוף היה כנראה העץ סביב הבורג. המשטח נשלף (כשהוא מותיר שכבה ממנו על הקונסטרוקציה) ואחריו הבורג.

מסתבר שהמשטח עוגן לקונסטרוקציה גם בברגים וגם עם דבק. כשאחבר את המשטחים חזרה, אגלה שזה לא היה מיותר.

מילוי ושיוף:

לא נותר אלא למלא חורים ולשייף את כל העץ היטב על מנת להסיר כל גימור קודם. במקרה זה רוב הגימור הקודם כבר הוסר במהלך השנים והניקוי שעשיתי לכסא גם תרם את חלקו. השיוף במקרה זה הסיר שאריות ולכלוך שנספג בעץ וכמובן מחליק ומיישר את הנקודות בהן הוספנו מילוי.
קחו בחשבון ששום שיוף לא יחזיר עץ למצב חדש לחלוטין. ואיזה מזל שזה כך… חלק מהיופי של העץ הוא הזמן שניכר בו.

זוכרים שהמשטח נתלש מהקונסטרוקציה? וזוכרים שהיה קשה (בלשון המעטה) לשחרר את הברגים?
אז חשבתי לעשות לי חיים קלים, לא למלא את החלק שנתלש (ממילא הוא מוסתר ע”י הקונסטרוקציה ולא רואים זאת גם כשהופכים את הכסא) ולהשתמש בחורים הקיימים כשאחבר מחדש….
טעות!
בדיעבד, כשעשיתי זאת, החיבור של המשטח לכסא היה חלש וכשהופעל מומנט על החלק הקדמי של המשטח, הברגים נתלשו מהחלק האחורי.
הייתי צריכה מראש לא לעשות לעצמי הנחות ולמלא את כל הפגמים שנוצרו ואת כל חורי הברגים הישנים. ושוב זה הוכיח את עצמו, כשלא עובדים עם הראש, עובדים יותר עם הרגליים (או הידיים במקרה זה).

מפנה את תשומת ליבכם שבמילוי הספציפי הזה, להבדיל ממילוי חורים רגיל בעל מאפיינים קוסמטיים בעיקר, עירבבתי פילר עם אבקת נסורת שאספתי מהמלטשת שלי. תוספת הנסורת תחזק את המילוי.
באופן עקרוני ניתן לערבב את אבקת הנסורת עם דבק, דבר שלהערכתי ייתן מילוי חזק/קשה יותר.
הסיבה שהעדפתי פילר על דבק היא שהחדירות של הברגים תהיה גבוהה יותר במילוי על בסיס פילר מאשר במילוי על בסיס דבק. מאחר ואין לי משחק עם מיקום הברגים (חצי סמ’ הצידה לכל כיוון והמושב כבר לא יהיה ממורכז).
קחו את הבחירה שלי בערבון מוגבל. זו הערכה בלבד ולא עשיתי השוואה לצורך אימות.

ומה עכשיו?
שלב קבלת ההחלטות איך הכסא יראה בסוף.

אם באסקפיזם עסקנן, גיליתי שהרבה יותר קל להשיג אסקפיזם בפעולות טכניות מאד, שהסדר שלהן ידוע ומוכר מראש. באופן מפתיע (או שלא), שלב של עיצוב או קבלת החלטות פחות זורם (לי לפחות) כשאני מועמסת רגשית. איכשהו מצאתי שבניגוד לבדרך כלל, היה לי קשה לקבל החלטה.
וזה כולה כסא… תארו לעצמכם דברים מהותיים יותר.
בקיצר,
מה יש לנו ועל מה אני מתלבטת?
יש לנו קונסטרוקצית עץ מלא יציבה שהיה לי ברור שתקבל גימור של לכה ותישאר בגוון העץ המקורי שלה. לא היתה שום סיבה (טובה לגישתי) לשנות זאת.
ויש לנו משטחים מעץ לבוד, מושב וגב, שיש לטפל בהם:
א. להשאיר אותם בגוון העץ המקורי עם הפגמים הקטנים שבהם.
ב. לכסות אותם (ואת הפגמים) חלקית ואם כן אז במה.

בשלב הזה אני חייבת להיישיר מבט ולהודות בפני ובפניכם שמה שהכריע כנראה, היה הצורך שלי לתת לכסא את הטאץ’ האישי שלי. פגמים מהסוג שהיו בכסא והיו חשופים לו הייתי משאירה את המשטחים בעץ טבעי, מעולם לא באמת הפריעו לי. נהפוכו. לרוב אני משתדלת למנף את הפגמים כדי להדגיש את ההסטוריה של הכסא ובאמצעותה את אופי הכסא.
לכו תבינו.
תמיד אפשר להאשים את הקורונה. אולי גם עכשיו 😉
אז כן, בחרתי לכסות את המשטחים. לא על מנת לכסות אותם (דבר שצבע היה עושה מצוין) אלא על מנת לתת לכסא את הטוויסט שרציתי וראיתי בעיני רוחי כהדהוד לכסאות של פעם שכוסו בפורמייקה ותמיד נדבקו לי לירכיים כשהייתי עם מכנסיים קצרים.

גם הכיסוי הוא סוג של אסקפיזם??

הואיל ובחרתי לכסות את המשטחים, הייתי צריכה לבחור איך ועם מה.
א. לצבוע?
לא היה משיג את הטוויסט שחיפשתי והייתי מאבדת את העץ. פתרון רע מכל כיוון.
ב. לצייר על המשטחים כמו (או אחרת) בכיסא ששיפצתי כמחווה להונדרטוואסר ?
לא התחשק לי לצייר וחשדתי גם שציור לא יתן את אותו האפקט של כיסוי שיזכיר את הפורמייקה של פעם…(אגב, למתעניינים, אני מציירת דווקא לא מעט לאחרונה, אבל לא על רהיטים. איורי אף לקחו חלק בתחרות ועכשיו גם בתערוכה. זה עוד סוג של אסקפיזם. מכיוון אחר. ועושה דווקא עבודה מצויינת)
ג. לכסות את הכסא במשהו נוסטלגי. שיתכתב עם כסא וינטאג’ ,יקרוץ לאותה תקופה
ואם כן, (כן!)
אז מה עומד על הפרק?
– ספר עם דפים מצהיבים. ניקוד, פונט גדול של פעם, שפה של פעם.
– קומיקס LOONEY TUNES, שבתור ילדה אהבתי לראות את הסרטים המצויירים שלהם.
– מפות. אטלס. של מקומות בעולם. מודפסים על נייר.

כל אחת מהאופציות הלכה למעשה מבטאת אסקפיזם אחר קצת, כולן נוסטלגיות ומתחברות עם כסא וינטאג’, כולן (אסקפיזם או לא) שירתו אותי נאמנה בשלבים שונים של חיי ואני אוהבת את כולן.

מכירים את זה שאתם משנים את דעתכם כמו פינג פונג?
כל רגע משהו אחר נראה לכם הדבר הכי נכון ומתאים?
אז ככה הרגשתי.
בסופו של דבר, העלתי פוסט בנושא וחברי הביעו את דעתם. טל חברי, אף הגדיל לעשות והעלה רעיון אדיר שאני שומרת על הזכות לנצל אותו בהזדמנות אחרת. כמובן עם קרדיט מתאים (תודה טל! וכל השאר, בינתיים תצטרכו להשאר סקרנים).
כל אחת מהאופציות מחייבת התייחסות קצת שונה ועיבוד קצת שונה ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות.
בסופו של דבר בחרתי מפה.
גם כי הייתי שמחה בתקופה הזו להיות מאד רחוק מכאן וגם כי מצאתי מפה מספיק גדולה שתכסה את כל המשטח ביחידה אחת.

אסטרטגיה איך להדביק נייר על משטח –

להדביק נייר גדול (כמו טפט במידה מסויימת) מצריך תשומת לב, סבלנות דיוק ומיומנות. אם תקרעו את הנייר אכלתם אותה (טוב, אפשר להנדס פתרונות כמו שעשיתי עם הבקשה להיתר, אבל זה ידרוש מכם הרבה גמישות מחשבתית, הרבה סלחנות והרבה עבודה נוספת).
אם אינכם בטוחים בעצמכם, הכי קל וסלחני יהיה לעבוד עם קרעי נייר כפי שכיסיתי את הדלת שלי.
כך תשיגו טקסטורה אבל תאבדו את ההמשכיות שקיימת כשמדביקים יחידה שלמה.
להדביק קומיקס או תמונות זה משהו באמצע – גם לשמור על רצף (רק ויזואלי. לצערי כל הקומיקסים מודפסים על שני צידי הדף מה שתמיד מחייב אותי לבחור) וגם להדביק חתיכות חתיכות.
כאן השיקול הוא אחר מעט –
בלי פסי המסגרת של הקומיקס שמעלימים את החיבורים, תראו את פסי החיבור. כמו כאן. תחשבו אם מתאים לכם…
וכשמכסים משטח בקרעי נייר הקצוות הקרועים הם כבר חלק מהטקסטורה שנוצרת.
עשו את השיקול שלכם.

איך מדביקים מפה על משטחים?

בהדבקת מפה, היו מודעים לכך שלא תוכלו להעלים לחלוטין את פסי הקיפולים שלה. בפרט אם היא ישנה ומשומשת. אם אתם יכולים לחיות בשלום עם פסי הקיפול על המשטח המודבק, לכו על זה. אם לא, זה סתם יתסכל אתכם. חפשו פתרון אחר.

אם אחרי הכל החלטתם ללכת על הדבקת המפה ככה תעשו את זה –
יש לי בד”כ שני בקבוקים.
בקבוק של דבק פלסטי ובקבוק של דבק מעורבב עם מים שמשמש אותי בעיקר כשאני מכסה משטחים עם קרעי נייר.
תחילה מרחתי על כל המשטח דבק עם מים כדי להספיג את המשטח על מנת שלא “ישתה” לי את הדבק.
מיד לאחר מכן אני מורחת באמצעות מברשת או מכחול את כל המשטח בדבק – שכבה דקה ואחידה ככל הניתן.
לאחר שכל המשטח מכוסה, אני מתחילה להדביק את הנייר, בהדרגה, מצד אחד לצד השני ותוך כדי כל הזמן מוודאה שלא נוצרים כיסי אוויר וקפלים בנייר.

כשכל הנייר משוטח למשטח, אני מתחילה להדק מהאמצע החוצה בצורה שיטתית. הפעם באמצעות סמרטוט טריקו רך. ההידוק הזה למעשה מוציא כיסים קטנים של דבק (כי כמה שננסה למרוח שכבה דקה ואחידה, תמיד תהיה מעט אי אחידות.) מהמרכז החוצה ומפזר אותם טוב יותר
שימו לב, בשלב זה הנייר כבר נרטב ומתחילים להווצר בו קפלים. (כמו על אצבעות ששהו הרבה זמן במים…)
אל תיבהלו כי דווקא עכשיו, כשהנייר רטוב מהדבק, הוא הכי פגיע.
לא בכוח.
לעבור עם הסמרטוט בעדינות.
הכל יסתדר כשהמפה תתייבש וכל הקפלים הקטנים הללו יעלמו.
לגבי קצוות הנייר, השאירו מעט שוליים מעבר לגבולות המושב. נטפל בהם בשלב מאוחר יותר.

גימור לצורך הגנה –

לאחר ייבוש מלא, אני מכסה הכל בשכבה של דבק (דבק מדולל במים יותר קל ליישם ללא סימנים אבל יתן שכבה דקה יותר ככיסוי. לדעתי ה”לא לחוצה בזמן”, עדיף לעשות כך כמה שכבות, אבל נתון לגמרי לשיקול דעתכם) ולאחר יבוש מלא עוד שכבה. לפחות.
אחרי יבוש של שכבה אחת (שמספקת כבר מעט הגנה לשכבת הנייר) אני מטפלת בקצוות שהשארתי. (אפרט את השלב הזה בהמשך) את יתרת השכבות אעשה על משטחים שנוקו משאריות נייר.
כשאני עובדת עם דבק מדולל במים אני מיישמת אותו עם היד או עם סמרטוט נקי. אם תרצו ליישם דבק לא מדולל, מציעה לעבוד עם מברשת ובזריזות. במיוחד בימים חמים.
על שכבות הדבק שיישמתם (לאחר ייבוש מלא כמובן!), תגענה בשלב מאוחר יותר, עוד כמה שכבות של לכה.

כל השכבות הללו באות להגן על המפה מנייר שהדבקנו על המשטח. הואיל והמשטח, מעצם יעודו, מועד לשחיקה מכאנית גבוהה כמה שיותר שכבות, ההגנה תהיה גבוהה יותר. תחליטו אתם כמה שכבות של דבק ואח”כ של לכה, מתאים לכם ליישם.
(את הלכה איישם כמובן על כל הכסא, לא רק על המשטחים. מבחינת כמות השכבות, אזורים שמועדים לשחיקה נמוכה יותר, יכולים כמובן להסתפק בשתי שכבות של לכה)
אני משתמשת באופן גורף בלכה על בסיס מים בגלל שהיא ידידותית יותר לסביבה (ההפך מאסקפיזם??)
מראה הגמר של הלכה (מט, מבריק או משי) יהיה בהתאם לויז’ן הויזואלי שלכם לרהיט.
אני בחרתי הפעם בגמר משי.
תראו בהמשך שלפעמים, המציאות מורכבת והיא בוחרת עבורנו …


הסרת שאריות נייר משולי המשטחים:

הפרוייקט שעשה לי ביה”ס בנושא הזה הוא השרפרף עם הבקשה להיתר. אין דרך להדגיש יתר על המידה כמה חשובים שלבי הייבוש וכמה אי אפשר לעגל פינות בנושא. אז או שתסמכו עלי (אחרי שכמובן אני הצלחתי להרוס את העבודה שלי בחינניות יתרה ונאלצתי להשקיע כפליים זמן ועבודה כדי לתקן בצורה מגושמת למדי) או שתתנסו בזאת בעצמכם.
אין לי ספק שלומדים הכי הרבה מהתנסות אישית, אז גם אם תבחרו לבדוק בעצמכם, יאללה, לכו על זה.

אז למה יש חשיבות עליונה לייבוש מלא?
משום שכשהנייר רטוב, הוא רך ומתקפל, נקרע בקלות והיכולת שלכם לשלוט במה שיקרה ואיפה הוא יקרע/יחתך, קטן. זו הסיבה שכשאתם מנסים לשטח את הקפלים, אתם צריכים לעשות זאת בעדינות ובזהירות. זו הסיבה שכשאתם רוצים לנקות את השוליים, אתם חייבים להמתין לייבוש מלא.

מאידך, לאחר ייבוש מלא, התהליך יחסית פשוט.

אבל לפני שאתם מתחילים, עברו בשיטתיות על כל השוליים ובדקו שהכל מודבק היטב. אם יש אזורים שאינם מודבקים היטב, זה הזמן, באמצעות מכחול, להכניס דבק ולהדביק הכל היטב. (כן, גם השלב הזה מצריך ייבוש מלא! אין הנחות)
יכול להיות שתגלו זאת לאחר הסרת השוליים (כמוני), אז תעשו זאת אז או בכל שלב שזה יצוץ.

על מנת להסיר את שאריות הנייר אין צורך לא במספרים ולא בסכין יפני חד (שם התחלתי בהסטוריה הרחוקה שלי וגיליתי שהתוצאה שהם נותנים לא מיטבית).
תצטרכו נייר לטש (אני השתמשתי בגרעון 180) וחתיכת עץ שתוכלו ללפף את נייר הלטש סביבה. ותתחילו לשייף את פס הקצה. מהר מאד השאריות יוסרו. עוד קצת ליטוש על מנת להחליק את הפינה (וכדי לוודא שהכל מודבק היטב. אם לא, עכשיו זה יתגלה) וכדי להסיר שאריות דבק מפאות המשטח ואפשר להמשיך הלאה.


ואיך המציאות השפיעה על גימור הלכה שלי??

ככל שתהיו מנוסים, תמיד משהו יכול לקרות ולשנות לכם את התכניות. השאלה שנשארת איך אתם מקבלים את זה ומה אתם עושים עם זה (אגב, זה נראה לי נכון לכל תחומי החיים ולא רק לנושא השיפוץ…)
זוכרים שכתבתי קצת יותר למעלה שבגלל השחיקה המכנית עדיף ליישם יותר שכבות?
אז אחרי שתיים שלוש שכבות (רק על המשטחים המחופים) התחלתי להרגיש חספוס, כאילו יש בלכה חלקיקים זעירים שלא הבנתי מהיכן הגיעו.

בדיעבד, אני משערת שזו היתה לכה שהתייבשה על המברשת שלי ונשרה כאבקה תוך כדי צביעה.
התרגלתי לא לשטוף את המברשת בין הסבבים אלא להכניס אותה לשקית ולמקפיא אם מדובר בזמן רב. והשתמשתי במברשת עם סיבי ניילון שלראשונה שהשתמשתי בה ביותר מסבב אחד או שניים.
אני מעריכה שבשילוב הזה קבור הכלב…
אז פעם אחרת, אהיה מודעת לזה מראש…או שאשתמש במברשת אחרת או שאשטוף את המברשת בין הסבבים. אבל מה עכשיו???

טוב, בשלב זה אני משערת שאין לי הרבה ברירות. שיוף מסיבי יהרוס את כל העבודה שלי וזה לא שיש לי הרבה מפות של טנזניה להחלפה. מצד שני, החיספוס הזה שנוצר לא באמת מפריע לי… (חוץ מזה שזה יהרוס מעט את האפקט הנוסטלגי של הפורמייקה שנדבקת לירכיים ביום חם;-)) הוא לא ניכר ויזואלית וגם אם הוא עמעם מעט מהברק הקל בגימור משי מט, ממילא לא רציתי משטחים מבריקים ממש.
אז עם נייר לטש מאד עדין (גרעון 240) עברתי על המשטח, יישמתי עוד שכבה “נקיה” וסיימתי.

נראה לי שעד כה הכסא סיפק את האסקפיזם שחיפשתי. מה אתם אומרים?
טוב, יש גם המשך…עוד לא סיימתי. יש לנו עוד קצת אסקפיזם בהמשך.

לחבר חזרה את כל חלקי הכסא. סליחה…האסקפיזם.

לרוב אני משתדלת להשתמש בברגים שפרקתי, אלא אם הם כבר לא שמישים. בעיקר בגלל שראש הבורג כבר שחוק. עקרונית גם חלודה לא בהכרח מרתיעה אותי, אם זה מסתדר עם המראה. כאן זה פחות. במשענת יש ארבעה ברגים חשופים ולאחר התלבטות, העדפתי להחליף את הברגים בברגים חדשים שלהערכתי יבלטו פחות.
כמו הפרוק של המשענת, כך גם החיבור חזרה היה זריז ונטול בעיות.

וכמו שהיה הפרוק של המושב, כך מסתבר גם החיבור שלו…
המושב היה מחובר בשישה ברגים חלודים שלפחות שניים מהם נשחקו לחלוטין. הברגים נכנסו מלמטה ואחזו בלוח המושב. הבורג המרכזי בשני הצדדים חדר את המושב לחלוטין (אולי בגלל השימוש לאורך השנים ששחק את משטח המושב??) בצדדים, בגלל הקימור של הרגליים, לא נוצרה בעיה.
בחרתי לפתור את הבעיה באמצעות שייבות (דיסקית שטוחה עם חור) כדי להרוויח מילימטר וחצי.

לדאבוני החיבורים לא היו כנראה מספיק חזקים ובפעם הראשונה שהתיישבתי על הכסא, הופעל מומנט על המשטח והברגים נשלפו.
עכשיו הבנתי למה היה קשה כ”כ לפרק את המושב ולמה חלק ממנו התקלף בפרוק. כנראה מרכיבי הכסא התמודדו בדיוק כמוני וכנראה הם השתמשו בדבק.

בסבב השני כבר הייתי יסודית. מילאתי את כל החורים (ראו פרוט בהתחלה) והוספתי דבק לחיבור.
הבא שירצה לפרק את הכסא, כנראה יאכל קש לא פחות ממני.

ולסיום סיומת:

הפלסטיקים הקטנים ברגליים של הכסא שצריך להחליף לעיתים קרובות יחסית.
גם כאן.

אחרי שהוצאתי את המסמרים ואת הפלסטיקים הישנים, ניסיתי להדביק רגליות סיליקון שהוסרו מכסא אחר שהורכבו עליו גלגלים. לצערי זה לא צלח (אולי לא מצאתי את סוג הדבק הנכון…) ואאלץ לקנות רגליות חדשות. בינתיים הכסא ללא רגליות. הרגליות שומרות גם על הרצפה משריטות וגם על העץ ממים ולכלוך כך שאל תוותרו על רגליות.
ככה נראה הכסא לאחר מבצע שומר החומות:

זהו.
עכשיו יש לי את טנזניה לארוחות שישי.
בתקווה לימים טובים יותר שולחת אהבה לכולכם.

Related Images:

הארונית האותנטית לתליה על הקיר

הבן שלי כבר לא גר בבית.
יש לו בית משלו שחלק מיצירותי אף מגיעות גם אליו, אבל לא זה העניין.
שנינו חולקים חוש טכני מפותח ויצירתיות וכשמתאפשר, אנחנו עובדים יחד.
למדנו להשלים זה את זה ולהמשיך זה את זה.
כשאנחנו רחוקים אני משתפת אותו בעבודה שלי מעל גלי הוואטסאפ והוא משתף אותי בצנצנות החמוצים שהוא מכין לתפארת.
כששלחתי לו את תמונות הארונית הזו הוא אמר שהיא נראת ממש אותנטית…

ואז הראתי לו איך היא נראתה במקור… 😉

אותנטיות…

לפי המילון דבר “אותנטי” הוא הדבר המקורי, הלא מזויף.
אז כן, זו הארונית המקורית על כל חלקיה, כולל רוב הברגים המקוריים שלה, אבל אחרי שטיפלתי בה היא בכל זאת נראת אחרת.
אמנם בבחירה שלי לתת לה את המראה הנוכחי התחשבתי בנתונים שלה (ארחיב על זה בהמשך…) וניסיתי להיות נאמנה לרוח שלה, אבל, לא שימרתי את המראה המקורי.
כדי להיות כנה (ופרקטית!) לא תמיד ראוי ומוצדק לשמר ולשחזר את המראה המקורי של החפץ.
כשמדובר ברהיט מעוצב שנבנה לעילא מעץ משובח אז בוודאי זה כדאי.
לרוב מדובר ביצירת אמנות וכפי שיצירות אמנות זוכות לשימור ושחזור, כך גם רהיטים.
רסטורציה זו עבודה מאד מאד מדוייקת של אומן שיודע לשחזר את החומרים ואת הטכניקות שהרהיט נבנה באמצעותם. וכדי לשמר את הרהיט אולם לא לאבד את סימני הגיל על הרהיט, דרושה מומחיות מיוחדת.
תודו, גם כשמאבדים את סימני הגיל, מאבדים מהאותנטיות שלו.

והאותנטיות של הארונית שלי…?

הארונית שלי היא פחות או יותר ההיפך מרהיט מעוצב שנבנה לעילא מעץ משובח.
היא נבנתה כנראה ע”י חובבן, כנראה רק לתת מענה פונקציונלי לצורך שהתעורר. משאריות עצים הכי פשוטים, כאלה שנפגעו בעבר מתולעי עץ ולא צלחו לשום דבר אחר.
במשך הזמן הארונית נצבעה שוב, פעם או פעמיים וגם זה בצורה חובבנית.
החן של הארונית שלי היא כל אלה: הפונקציונליות, חוסר היומרה שבה, הפגמים והזמן שניכר בה.
את רוח הדברים הללו בכוונתי לשמר וזאת תוך כדי שאני משתמשת בנתונים הקיימים, מסירה שכבות של לכלוך, מחזקת, ממלאה חורים, מחליפה את הזכוכית השבורה ונותנת לה צבע.
הארונית שלי תשמור על האותנטיות שלה אבל לא על המראה המקורי שלה :-).

הכנת הארונית לעבודה:

כרגיל, אי אפשר בלי להכין את הרהיט לצביעה.
לרוב זה החלק הפחות כיפי של העבודה. החלק המלכלך, המרעיש…
אבל אי אפשר בלעדיו (זאת אומרת אם תרצו לעשות עבודה טובה, אי אפשר בלעדיו)
התחלתי עם הסרת הצבע ופרוק (כפי שתראו, השימוש בחומר מסיר צבע תרם ליכולת לפרק את הפרזול…לא מעבר לכך).
בעבר הופתעתי לטובה, כשהסרתי את הצבע משידונת שמצאתי, לגלות כמה מסיר הצבע היה יעיל.
לצערי במקרה הזה, אותו חומר בדיוק היה לא אפקטיבי בעליל (לדעתי איכות העץ ואיכות הצבע משפיעים על תוצאות שונות ואפקטיביות שונה אולם אין לי מספיק נסיון לבסס את המסקנה הזו)
התרומה היחידה של מסיר הצבע במקרה זה היתה, שהוא הקל עלי (אל תתרשמו, עדיין התאמצתי!) לפרק את הפרזול מהארונית.

הסרת הצבע מהפרזול:

על הפרזול שפרקתי עדיין נשארו שאריות צבע וגם אחרי שהשרתי אותם בטרפנטין, הייתי צריכה ממש לשפשף אותם עם שפכטל וצמר פלדה על מנת להסיר את הצבע.
את הפרזול הישן, כולל רוב הברגים, הרכבתי מחדש בארונית המשופצת.

הסרת הצבע מהעץ:

לגבי הסרת הצבע מהעץ, עשיתי זאת באופן חלקי (השתמשתי בשכבות הצבע הישנות כחלק מהמראה החדש) ע”י שיוף באמצעות משייפת.
ואם לא הסרתי את הצבע לחלוטין, למה בכלל לטרוח ולשייף?
השיוף במקרה זה גם חיספס את המשטחים, מה שמבטיח אחיזה טובה יותר של הצבע לכשאצבע. כמו כן, השיוף חשף באופן חלקי ואקראי את שכבות הצבע הקודמות וכן את העץ. החשיפה הזו תתרום לי למראה השיכוב והיישון שאכוון אליו בשלב מאוחר יותר.
בשלב זה גם פרקתי את המדפים בארונית על מנת לטפל בהם באופן פרטני מתוך ידיעה שאמקמם מחדש לאחר צביעה.

לאחר השיוף (כאמור, לא הסרתי את הצבע באופן מלא מתוך כוונה לעשות בו שימוש בהמשך) אני ממלאה חורים עם פילר עץ, מחכה לייבוש ועושה השלמות עם השיוף.
לפעמים נדרש סבב נוסף של מילוי ולאחר ייבוש, שיוף.

צביעה:

אני משפצת את השידה הזו כחלק משדרוג חדר האמבטיה שלי.
המראה כבר שופצה והוחלפה בתור שלב ראשון לפיכך בחירת הגוונים כבר נעשתה בשלב מוקדם יותר.
אני משתמשת בגוון ירוק (שצבעתי איתו גם את המראה) לגוף הארונית ובגוון חרדל (שיצרתי בעבר עבור רגלי שולחן המזוודה שלי והתחרטתי לגביו) לגב הארונית.
את הגוונים הללו ערבבתי בעבר מאחר ולא מצאתי גוון שיתאים לי.
הם חיכו לי לפרוייקט הזה.
יש לציין שכשאתם מערבבים צבע בצורה עצמאית, תוודאו ללא ספק, שיש לכם מספיק חומר מהגוון הרצוי לכל שלבי הפרוייקט. יכול להיות לא נעים בעליל להתקע באמצע פרוייקט בלי צבע ואז לנסות (עם סיכוי אפסי) לשחזר את הצבע הרצוי.

מכיוון שאני מתכוונת לשייף את הצבע ולחשוף את העץ ושכבות קודמות של צבע, אפשר להתפשר על איכות הצביעה. אין צורך בשכבה נוספת של צבע.
אני כן מקפידה על כיסוי מלא של כל השטח וכן על תיקונים עם מכחול בקו המגע בין הצבעים השונים ( את התיקונים עם המכחול עשיתי במקרה זה כבר לאחר השיוף. ממילא המשייפת לא ממש מגיעה לקצוות…).

שלב הדיסטרסינג, שאבי שיק …

זוכרים שדיברנו על אותנטיות? אז בעצם בשלב הזה אני שומרת (או יוצרת?!) את האותנטיות של הארונית הזו. אני חושפת את העץ ושכבות קודמות של צבע באמצעות השיוף, יוצרת שכבת פאטינה ונותנת לרהיט מראה מיושן.
כמובן שניתן לתת את המראה הזה גם לרהיט חדש באופן מלאכותי.
כאן אני משתמשת בקיים כדי להשיג את האפקט שרציתי.

שיוף:

בתור שלב ראשון אני משייפת את כל חלקי הארונית.
יש מקרים בהם אני מעוניינת בשיוף עדין שיחשוף רק אזורים שמועדים לשפשוף. בארונית הזו אני מעוניינת בשפשוף מסיבי יותר ואני נעזרת במשייפת החשמלית.

אחרי שהארונית שויפה על כל חלקיה, לשביעות רצוני, אני מנסה להרכיב חזרה את המדפים.
לצערי כאן אני נתקלת בבעיות לא צפויות.
אני מגלה שאין לי די מרחב תמרון לכלי עבודה לחבר את המדפים לתומכים שלהם. בוודאי לא עם המסמרים שפרקתי.
תוך כדי נסיונות, אני מצליחה (בשלבים…) גם להרוס את אותם תומכי מדפים.
(להגנתי יאמר שמדובר בעץ מאיכות ירודה!)

מאחר שתומכי המדפים הקודמים נהרסו לחלוטין, אני מנסרת תומכים חדשים.
הפעם מחברת אותם תחילה למדפים (עם אקדח הסיכות) וצובעת אותם.
את המדפים שכבר מחוברים לתומכים, אני מחברת לגוף הארונית (גם עם אקדח סיכות).
גם כאן נדרש מילוי של פילר להעלים את השקע שיצרה הסיכה.
במקרה זה אני מערבבת מעט מהצבע הירוק עם הפילר וממלאה (ומשייפת ידנית לאחר ייבוש, כמובן)


הוספת “פאטינה”:

שלב הפאטינה הוא שלב שפיתחתי תוך כדי ניסוי וטעיה ותעיה ותהיה בעבודות קודמות שלי.
הוא החל במקור עם ווקס שגיוונתי בעצמי (כשבעצם שימוש בווקס מונע ממני גימור של לכה על בסיס מים) והמשיך בפתרונות שאפשרו לי את אותו האפקט המיישן גם על עבודות שרציתי להשתמש בהן עם גימור של לכה.

לצורך העניין אני משתמשת במעט צבע חום מדולל במים.
אפשר להשתמש במכחול וסמרטוט או כמו שהשתמשתי כאן – בספוג.
אני טובלת את הספוג במים הצבועים ועוברת על כל המשטחים. אני יכולה לשחק עם הסמיכות של הצבע ובאזורים מועדים כמו סדקים חורים ופינות, להעלות את מינון הצבע.
הגוון החום נותן לרהיט אפקט יישון נוסף ומשלים.
האפקט הזה, שנותן את הטאץ’ הסופי למראה המיושן, יחסר למי שכבר התנסה בו.


פינישים:

הגעתי כמעט לסוף.
לא נותר אלא לכסות את הארונית בלכה (כדי להגן עליה מלחות, לכלוך ושחיקת מגע), לחבר חזרה את הפרזול ולקחת אותה לאברם הזגג שיתאים זכוכית סבתא לדלת הארונית.
אני בוחרת בלכה מט על בסיס מים כדי לשמור על האותנטיות של מראה השבי שיק של הארונית.
ברוב המקומות אני צובעת 2 שכבות של לכה, למעט המשטחים האופקיים שישמשו לאחסון. במשטחים הללו השחיקה המכנית תהיה גבוהה יותר ואני מוסיפה שכבה נוספת.

כמו כן אני מחברת חזרה את הפרזול שפרקתי, משתמשת ברוב הברגים הקיימים ועושה השלמות לברגים שהראש שלהם נשחק.
הבחירה להשאר עם הפרזול הקיים היא גם עיצובית (אותנטיות?!), אבל גם פרקטית. צירים אחרים היו רחבים מדי וידיות אחרות פחות התאימו למנגנון הנעילה.
הואיל ואני רוצה לשנות את כיוון פתיחת הדלת בהתאם למיקום המיועד של הארונית אצלי במקלחת, אותם המתלים עוברים לצד השני של הארונית. מה שהיה למטה הופך למעלה. (גם מיקום המדפים הושפע בהתאמה)

התאמת זכוכית חדשה לדלת הארונית:

יכולתי לבחור בזכוכית נקיה כמו הזכוכית שהיתה במקור אולם העדפתי משטח שיטשטש מעט את תכולת הארונית (מי רוצה לראות צמר גפן, בקבוק אלכוהול משחה לכוויות ומברשת שיניים רזרבית???) אז בחרתי בזכוכית סבתא (זכוכית מעוטרת) שגם תשלים את המראה ה”אותנטי” של פעם.

החלק הזה של העבודה כבר שייך לאברם הזגג.
אברהם חיבר את הזכוכית באמצעות סיליקון. הוא לא נעזר במסמרים (כפי שהיה במקור) כי העץ דק ופגיע. הוא גם לא משתמש בסופר 7 מאחר ולדבריו אם הזכוכית תישבר, לא ניתן יהיה להיפטר משאריות הזכוכית שצמודות למסגרת (דווקא מפני שסופר 7 הוא דבק טוב כ”כ…) – מה שהגיוני סה”כ.
ההדבקה בסיליקון מחייבת סבלנות.
לתת לזכוכית לשבת יממה מבלי לגעת בה.


וזהו.
אחרי שהסיליקון התייבש, הארונית מוכנה לתליה.
אני אתלה אותה אחרי שאסיים לעבוד על כל שאר המגרות, שיקבלו לוק חדש כחלק משדרוג חדר המקלחת שלי.
מבטיחה לעדכן צילום גם אז.
בינתיים, מוזמנים חזרה לתחילת הפוסט ולראות איך הארונית נראת אחרי הטיפול שלי.

Related Images:

המסגרת עם הפיתוחים…

כבר זמן מה מדגדג לי באצבעות לחדש את חדר האמבטיה שלנו שהוא אמנם מואר ופונקציונלי מאד אבל חסר בו טאץ’ אישי. אני הולכת לשנות ולהחליף ולתת את הטאץ’ הזה ומבלי לפגוע בפונקציונליות שלו.
הסרת המראה הקיימת והחלפתה במראה ממוסגרת חדשה היה הצעד הראשון והפוסט הזה יעסוק רק במסגרת הזו – המסגרת עם הפיתוחים שמצאתי ברחוב ושיפצתי.
שאר החלקים האחרים בשינוי יגיעו בהמשך, בפוסטים נפרדים.

וזו המראה עם הפיתוחים כשהובאה מהרחוב:

אין ספק שיש בה קסם רב אבל שצריך לטפל ולתקן אותה לפני שמתחילים לשחק עם העיצוב מחדש.

תיקונים במבנה המסגרת עם הפיתוחים:

את התיקונים במסגרת עשיתי כבר באוגוסט 2019 כשהחלפתי את מסגרת המראה במקלחת של בנותי. בסתר ליבי העדפתי את המסגרת הזו אם כי היה בה יותר פאתוס. או תקראו לזה אופי, או אמירה.
לשמחתי הן העדיפו את המסגרת הגדולה יותר והמסגרת הזו, שתוקנה כבר, נשארה לי.
היא רק נאלצה לחכות עוד שנה וחצי עד שבשלה בי ההחלטה לשנות.

השלמת חלקים חסרים –

המסגרת עם הפיתוחים עשויה כנראה מיציקת גבס (שנצבעה) שנוצקה כשבבסיסה שלד עץ. כנראה יצרו קרניז ארוך וחתכו אותו ב45 מעלות ליצירת מסגרת בגודל הרצוי.
עם הזמן והדפורמציות שנוצרו בעץ, חלק מהגבס מתחיל להתפורר ולאבד את האחיזה בעץ. המקום בו הפגיעה היתה הכי בולטת היה במסגרת הפנימית (היו מקומות נוספים באזור המנוקד שבהם יכולת השחזור שלי היתה מוגבלת, אבל בגלל רמת הפרוט, קשה יותר להבחין בזה)

על מנת להשלים את החלק החסר במסגרת חתכתי חתיכה קטנה של דיקט (במקביל לשיפוץ המסגרת, שיפצתי כסא וקילפתי מהמושב שלו שכבה רופפת. חתכתי והתאמתי חתיכה מאותה שכבה שקילפתי) והדבקתי אותה עם דבק נגרים במקום החסר. אפשר מעט לשייף (להזהר לא להרוס את הפיתוחים של המסגרת) ואפשר לדייק עם חומר מילוי לעץ. לא חייבים. בסוף אצבע הכל והחתיכה החורגת תשתלב עם כל השאר.

פרוק וחיבור מחדש:

חיבורי הפינות במסגרת לא ישבו היטב. אולי בגלל דפורמציות שחלו עם הזמן, משהו התעוות. כנראה בעבר ניסו לחבר שוב את הפינות מאחור עם אקדח סיכות ולא בהצלחה.
החלטתי לפרק את המסגרת ולחברה מחדש.

כדי לחבר חזרה את המסגרת עם הפיתוחים, השתמשתי באקדח מסמרים וסיכות, דבק נגרים ורצועת ראצ’ט.
את המסמרים הכנסתי בניצב לפינות (במקביל ולחיזוק הדבקה עם דבק נגרים) ואת הסיכות כתפר בין שני חלקי המסגרת.
שימו לב לאורך המסמרים ולאורך הסיכות. שלא תפגעו במסגרת…
כליבות במקרה זה עלולות לפגוע בעדינות הפיתוחים. מאידך, בגלל הקימורים של המסגרת, גם רצועת ראצ’ט עלולה להחליק…תצטרכו לעבוד בעדינות ועם רגישות ולמצא את הכלים שמתאימים לכם ולמסגרת…
לצערי בגלל אותם עיוותים שנוצרו עם הזמן במסגרת, החיבורים חזרה לא היו אידאליים ונעזרתי בחומר מילוי לעץ כדי למלא חורים ואת החיבורים שלא התחברו בצורה מיטבית.
הואיל ואצטרך לצבוע את המסגרת בכל מקרה, השתמשתי במה שהיה לי בבית באותו הזמן מבלי לייחס חשיבות לגוון.

לפני שהמסגרת נכנסה לצביעה ואחרי שנה וחצי שהמתינה לי,
העברתי אותה סבב נוסף של מילוי לעץ כדי למלא סדקים שנוצרו מייבוש בתקופת הביניים הזו.
כמו כן, בתקווה שחלק מהסדקים הנימיים בפיתוחים יתמלאו. (בדיעבד נראה לי שהתקווה הזו התבדתה… ניתן לראות את הסדקים הללו גם לאחר צביעה סופית. והלכה למעשה הסדקים הללו גם מוסיפים למראה המיושן שניסיתי להשיג/לשמר)
כמו בהמשך בשלב הווקס, גם כאן אני עובדת עם מברשת שיניים להחדרת החומר לסדקים מחד ומאידך להסיר אותו מהפיתוחים על מנת לא לאבד את הפלסטיות שלהם.

צביעת המסגרת עם הפיתוחים –

אין ספק שכדי לשמר את אופיה המיוחד של המסגרת עם הפיתוחים, כדי להדגיש את הנוכחות של הפיתוחים, יש לצבוע במחשבה תחילה.
האסוציאציה הראשונית שלי (להבדיל אלפי הבדלות) היא איפור פנים. עם איפור אנחנו יכולים להדגיש או להעלים, אנחנו יכולים ליצור אפקט מודגש של לחיים או עפעף או לחילופין באמצעות הצללה אנו יכולים לשטח אזורים בולטים מדי.
כשאנחנו מדגישים במודע אזור מסויים, אנחנו גם “מעלימים” אזורים אחרים.

בפיתוחי המסגרת (בפרט באזור הדהוי ששם כנראה חלק מהגבס נשטף) חשוב לי להבליט את הפיתוחים. משמע, בחלקים הבולטים להדגיש עם צבע בהיר ומאידך, את החלקים השקועים להכהות. ליצור קונטרסט חזק יותר.

ותכלס?

יישום הצבע הבסיסי על המסגרת עם הפיתוחים –

תכלס, (אחרי התלבטות קשה שקשורה יותר לחדר האמבטיה שלי מאשר למסגרת) בחרתי גוון.
הגוון הזה יהיה צבע הבסיס (לא פריימר! אל תתבלבלו. הכוונה לצבע הבסיס מבחינה עיצובית) ואיתו אצבע את כל המסגרת עם הפיתוחים.
סוג הצבע שבחרתי הוא צבע גיר על בסיס מים אטום שמחייב גימור נוסף (להבדיל מצבע שמכיל בתוכו כבר את הגימור כמו פוליאור)
הגוון היה סוג של ירוק – תערובת של צבעי שאבי שיק שהכנתי עבור שולחן המזוודה שלי והתאים לי גם לכאן.
סוג הצבע שתבחרו יכול להיות צבע אקרילי לקירות או פוליאור וינטאג’ או כל צבע אחר שמחייב גימור.
הגימור הנוסף יהיה חלק מתהליך הצביעה ויש לו בהחלט ערך מוסף עיצובי.

אחרי צביעה ראשונית בצבע ולפני ייבוש, אני עוברת עם סמרטוט על הפסים בהיקף להסיר את הצבע ולחשוף את הצבע המוזהב של המסגרת.
עקרונית ניתן לעשות זאת בכל האזורים הבולטים. אני מעדיפה להשאיר את הטיפול בפיתוחים עצמם לשלב הבא. עם מכחול יש לי יותר שליטה ודיוק מאשר עם סמרטוט.
ובכ”ז את פסי המסגרת אני מנקה מצבע מאחר והפסים במסגרת ישרים ואחידים בגובהם.
למרות זאת ועם זאת, גם הם יזכו גם לטיפול ולתוספות בשלב הבא.

שימו לב שיש לצבוע גם את צידי המסגרת באותו הצבע.
לאחר היבוש אני משייפת מעט את צידי המסגרת כדי להשיג אפקט קל של דיסטרסינג בהיקף.

הדגשת תלת המימד כחלק מתהליך הצביעה של המסגרת עם הפיתוחים:

בשלב זה המסגרת עדיין אנמית.
אמנם ניתן לראות את הפיתוחים אבל ניתן לראות יפה גם את כל הפגמים. הפיתוחים עוד לא מקבלים את הכבוד הראוי להם ובאמצעות טכניקת הצביעה שאשתמש בה, אני מקווה להדגיש את היופי ולהעלים (ככל הניתן באמצעות מאחז עיניים שכזה) את הפגמים.

הטיפול באזורים הבולטים במסגרת –

את החלקים הבולטים של הפיתוחים, על מנת להבליטם יותר, יש להבהיר.
אפשר כמובן להשתמש בגוונים בהירים יותר של אותו גוון או בגוונים שונים של לבן.
אני בחרתי לההשתמש בשני גוונים מטאלים – זהב וברונזה.
הברק שיש בגוונים המטאליים גם ידגישו את הפיתוחים, גם יתנו טאץ’ אלגנטי וגם ימשכו את העין (ויסיטו אותה מדברים אחרים ;-))
אני מתחילה עם הברונזה וממשיכה עם הזהב.
עובדת עם מכחול ועוברת בנגיעה על האזורים הבולטים. אפשר גם לעבוד עם האצבע במקום מכחול 🙂
בשלב זה אני גם מוסיפה מהגוונים הללו גם לפסי המסגרת, שלאחר הצביעה הסרתי מהם את הצבע הירוק, כדי להעמיק את הגוון המתכתי.

כמובן שהבליטות בפיתוחים הן לא שטוחות והגבול שלהן לא מוגדר (כמו בפסי המסגרת לדוגמה). אתם תצטרכו להפעיל שיקול דעת מה וכמה מהן לגוון. גם כאן לפעמים כל המוסיף גורע. זה כמובן תלוי בכם.

הטיפול באזורים השקועים במסגרת –

הטיפול באזורים השקועים לא פחות חשוב מהטיפול בבליטות. אלו שני צדדים של אותו המטבע והמטבע לא יהיה שלם בלי אחד מהם.
כמו שאת האזורים הבולטים אני רוצה להבהיר, את האזורים השקועים אני רוצה להכהות. כאמור, ליצור קונטרסט, להדגיש את הפלסטיות של הפיתוחים.
על מנת להכהות אני משתמשת בגוון חום.
על מנת שהגוון הכהה לא יתפס בצבע גם באזורים בהם אני לא רוצה שיתפס, אני משלבת את הגיוון בגימור של המסגרת – גימור ווקס.

מה זה ווקס?

ווקס זה שילוב של דונג עם שמן שמורחים על הרהיט בדומה למשחת נעליים שמורחים על הנעלים. הווקס נספג ברהיט משמן ואוטם אותו ללחות. המראה של הווקס הוא טבעי והוא מחמיא מאד לצבעים וינטאג’ים.
החיסרון של הווקס הוא העמידות שלו בשחיקה.
רהיט עם רמת שחיקה גבוהה בגימור ווקס צריך יהיה לעבור אחת לתקופה חידוש של הווקס. או לחילופין לבחור בגימור אחר עם עמידות גבוהה יותר לשחיקה (כמו לכה או פוליטורה).אני אוהבת את הווקס בגלל המראה המשיי שלו וגם כי אני נעזרת בגימור הזה על מנת לתת יישון נוסף לרהיט שקיבל טיפול דיסטרסינג. האפקטיביות והנראות הכי גבוהות של טכניקת העבודה הזו היא כשיש לרהיט פיתוחים.
במקרה כזה אני משלבת ווקס טבעי עם ווקס צבוע. הווקס הצבוע נלכד בשקעים ובסדקים ונוצר אפקט של פטינה ישנה על הרהיט.

בפוסט הזה, שגם בו אני משתמשת בווקס צבוע, תוכלו לגלול ולקרא איך אני מכינה ווקס בעצמי.

בטכניקה הזו אני מנצלת את תכונות הווקס כדי לתת טאץ’ סופי למסגרת עם הפיתוחים שלי.
הווקס הצבוע יגוון (רק) את האזורים השקועים ויספק לי את הקונטרסט הרצוי כדי לחזק את תחושת תלת המימד של הפיתוחים.

טכנית אני מורחת תחילה את כל המסגרת, באמצעות מברשת שיניים (כדי להגיע לכל המקומות ועל מנת להוציא חומר עודף), בווקס בגוון טבעי. לאחר ייבוש קל, אני מבריקה את המשטחים באמצעות סמרטוט נקי.
הווקס כאמור אוטם את המשטח והתכונה הזו תאפשר בשלב הבא את ניגוב האזורים הבולטים במסגרת משאריות ווקס מגוון.

לאחר שכל המסגרת (כולל השוליים) נאטמו בווקס טבעי – מה שמבטיח בעצם שהווקס המגוון לא יאחז בצבע גם באזורים הבולטים וניתן יהיה לנגבו בסמרטוט – אני יכולה לעבור לשלב הבא ולגוון את הווקס.


שימוש בווקס מגוון בחום לצביעת החלקים השקועים במסגרת –

בסרטונים מחו”ל מציגים בטכניקה הזו הרבה ווקס מושחר.
כשרק התחלתי לעבוד, לא מצאתי ווקס מושחר כאן בארץ. כמו בסיטואציות אחרות, חיפשתי דרך להשיג את אותו אפקט והחלטתי לצבוע את הווקס.
זה היה השלב ששידכתי צבע אקרילי לגיוון צבעים עם ווקס וראיתי כי טוב.
אני אישית מעדיפה לצבוע את הווקס בצבע חום ולא בשחור כי הוא טבעי יותר ודרמטי פחות, אבל עקרונית ניתן לצבוע בכל צבע שתרצו.
לענייננו, הווקס הצבוע צריך להאחז באזורים השקועים ולתת קונטרה לבליטות בפיתוחים. ככזה הוא צריך להיות כהה, אז לא משנה מה הצבע שתבחרו ובלבד שיהיה כהה.
לדידי, גם כאן, חום טבעי יותר ועונה לי בדיוק על הצורך.

בקערת ערבוב אני שמה ווקס (במקרה זה מתוצרת עצמית) וצבע חום ומערבבת לפי הצורך. כך אני יכולה לשחק עם מינון הצבע בווקס.
אני עובדת עם מכחול קשה יחסית ודואגת להכנס לכל השקעים עם הווקס המגוון בחום.
כל 10 ס’מ בערך אני עוצרת את הצביעה ועוברת עם סמרטוט כדי להסיר את הווקס המגוון מהבליטות.
הואיל ובשלב הקודם אטמתי את המסגרת, הווקס המגוון מוסר בקלות יחסית מהבליטות אולם לא ניתן להוציאו מהשקעים.
ואת זה בדיוק רציתי להשיג. שיאחז בשקעים.
אגב, הקפידו למרוח קטע קטן ולנגב, למרוח קטע קטן ולנגב על מנת שהווקס המגוון לא יספיק להתייבש. אם הוא יתייבש יהיה לכם הרבה יותר קשה להסיר את שאריות הווקס המגוון מאזורים שלא אמורים להצבע.
שימו לב שהגוון החום נותן גם לגוון הבסיס אפקט של יישון.
גם אזורים שנוגבו, לפני המריחה ולאחריה נראים שונה.

והליטוש הסופי –

לאחר שאני מסיימת ליישם את הווקס המגוון על כל המסגרת עם הפיתוחים, אני לוקחת סמרטוט יבש ונקי ומתחילה להבריק את כל המסגרת. בדיוק כמו שעושים כשמצחצחים נעליים 🙂
את תהליך ההברקה עושים לאחר כשעה בערך ולא מיד לאחר המריחה.
הברק המתקבל הוא ברק עדין וטבעי. גימור משיי, שונה מאד מגימור של לכה או של פוליטורה.
והצבע והמראה בסוף, שונה מהצבע הבסיסי שלנו. כאילו הצבע התבגר…
למי שחשוב לדעת מראש הגוון המדויק ואיך המסגרת תראה בסוף, כנראה זה לא התהליך עבורו. כאן יש רכיב של חוסר וודאות והתפתחות עם התהליך.

התקנת המראה בתוך המסגרת עם הפיתוחים –

לאחר שהמסגרת הושלמה אני לוקחת אותה לאברם הזגג שיתקין לי בתוכה מראה.
לצערי הצלחתי בכשרוני הרב לשבור את המראה שפרקתי כך שלא היה טעם אפילו לשקול להשתמש במראה הישנה. גם לו יכולתי, זה לא היה חוסך לי בעלויות התקנת המראה כי עיקר העלות זו העבודה ולחתוך מראה קיימת מחייב יותר מדידות והתאמות. לדעתו של אברם, לא שווה להשקיע במראות ישנות כי סימני הזמן ניכרים בהם.
כמובן שאם סימני הזמן על מראות לא מפריעים לכם (ואם לא הצלחתם בעוונותיכם לשבור את המראות) אז לכו על זה ותחסכו עוד כמה שברי זכוכית במזבלה הסמוכה.

כשאברם התקין את המראה הוא הדביק אותה עם דבק סופר 7 בהיקף שגם מונע מרטיבות שמתעבה על המראה לחדור לציפוי של המראה.
כמו כן הוא לא ממליץ על ציפוי אחורי למראה כדי למנוע הצטברות של לחות בין המראה לציפוי. כמובן שרלוונטי בפרט לחדרים רטובים.

המראה מהצד השני

אברם גם חיבר מתלים בגב המראה. (המתלים בצד ולא במקרה. שם יש מספיק עובי עץ כדי להכיל את הברגים)
לצערי לא חשבתי שיש חשיבות למיקום המתלים בזמן שאברם חיבר את אותם.
מסתבר בדיעבד, שהמתלים הם בכיוון כזה שכשהמראה תלויה, דווקא הצלע עם הפגמים היא זו שמוארת 🙁

לפני ואחרי אצלנו באמבטיה –

כמובן שאפשר להוריד את המראה ולהחליף את כיוון המתלים אבל –
א. החבר’ה שלי אומרים לי שאני היחידה שרואה את הפגמים הללו.
ב. האוייב של הטוב מאד הוא המצוין. לפעמים הפרפקציוניזם שגורם לי לנסות לתקן הכל לרמת המושלם, דווקא הוא גורם לי לדפוק את הכל אפילו יותר.
אז אני מחזיקה את עצמי ולא מחליפה כיוונים 🙂

וזה להתרשמותכם. המראה (ופרטים ממנה) על קיר חדר האמבטיה שלי.
חפשו את הפגמים 😉

ועוד כמה מילים לקראת השנה האזרחית החדשה-

בתחילת ינואר אני מתחילה סדנת איור עם ליאורה גרוסמן 🙂
סדנה שתמשך כ-3 חודשים,
מתנת יומולדת שאני מאד מתרגשת לקראתה,
שאני מתכוונת להשקיע בה את כל כולי.
מקווה מאד שאצליח לשלב את הסדנה עם העשיה הנוכחית שלי (גם ערמת הג’אנק אצלי בבית מקווה ;-)) ושרצף הפוסטים כאן בבלוג לא תיפגע.
מתנצלת מראש אם כן.
במהלך שלושת החודשים הקרובים בכוונתי להעלות פוסטים כשאוכל, גם אם אחרוג מהזמן הקבוע.
מוזמנים להרשם כעוקבים בבלוג וכך תקבלו את הפוסט ישירות למייל ממש לכשיצא.

מאחלת לכולכם שנה אזרחית טובה יותר. נסו לא להתקרבן בגלל הסגר, נצלו את התנאים הבלתי אפשריים לטובתכם ושמרו על עצמכם בריאות ובריאים.

Related Images:

ואיפה אתם מאחסנים את האטבים שלכם?

לא יודעת למה, אבל במשך שנים אטבי הכביסה שלי היו מאוחסנים בשני מיכלי בריטה ישנים.
איכשהו, זה מה שהיה.
זה לא היה נח במיוחד אבל זה לא הטריד מספיק כדי שנחשוב על אופציה חלופית.
במקביל,
הקופסה המוזרה הזו מחכה אצלי כבר יותר משנתיים (קיבלתי אותה עם הדום שכבר זכה ממזמן לחידוש), מחכה לאיזו הברקה שתגאל אותה מבדידותה.
הקופסה הזו, שבדיעבד נודע לי שזו כנראה מגרה של מכונת תפירה, נשלפה מערמה שהחלטתי לדלל וזכתה לתואר ותפקיד חדש – קופסת האטבים שלנו. ועל הדרך, שילבתי אותה עם מיני מרכז מיחזור ביתי שהחזיר לנו את הקולב במטבח לטובת מגבות המטבח.
בקטנה אמנם, אבל בהחלט שיפור באיכות החיים.

גם את קופסת האטבים כדאי לתכנן מראש…

כמובן שלא באמת יקרה כלום אם לא תתכננו מראש. מכסימום, תתבאסו אח”כ שיכול היה להיות אחרת, נח יותר, זמין יותר….
או… שתנסו לצפות מראש את הבעיות ותתכננו איך לפתור אותן כדי שיהיה לכם נח ופרקטי יותר בהרכבה ובשימוש.
אז אילו משתנים אני הכנסתי למשוואה הזו?
מיקום הקופסה. צריך להיות קרוב, אבל שלא יפריע….
ניידות שלה (כי אם אקבע אותה לא אוכל להשתמש בה במקום אחר. וגם לנקות אותה יהיה קשה)
שילוב פונקציות אחרות – הוספת ווים ליצירת מרכז מיחזור בבית (אריזות, זכוכיות, בקבוקים…)
שתשתלב. מרפסת השרות שלי אמורה להיות פרקטית לחלוטין. לא זה המקום ליצור מסמר עיצובי עם אמירות פילוסופיות 😉

צריך גם לחשוב איך טכנית הכל יתחבר.
לדוגמה – יהיה קשה מאד לחבר את הקופסה ישירות לקיר בברגים.
רוצים להסתכל על הקופסה ולחשוב למה בעצם יהיה קשה?
זו הקופסה כפי שנשלפה –

גם המחשבה על פתרונות טכניים זה חלק מתכנון.
וכן, צריך וכדאי לחשוב מראש כי זה משפיע על הפתרון שתבחרו.
אז אחרי שהגדרתם לעצמכם מה הצרכים שהקופסה צריכה לתת להם מענה, אחרי שצפיתם והגדרתם לעצמכם מה הבעיות שצריך יהיה להתמודד איתן, אפשר לחשוב על פתרונות טכניים אופציונלים (וכן, גם זה המקום לתת ליצירתיות שלכם להשתולל) ואיך אתם רוצים שהקופסה הזו (או כל דבר אחר שאתם עושים) תראה בסוף.
לדוגמה – פתרונות התליה הטכניים ששקלתי במקרה זה היו:
ווי מתכת כמו של אדנית שהקופסה יושבת בתוכם,
שימוש בחגורות עור
השענת המסילות הצידיות (שהוסרו בסופו של דבר) על שני מוטות.
או הפתרון שיישמתי בסוף – מדף מובנה כחלק מהקופסה שהקופסה תתלבש עליו במדוייק.
המדף יקובע לקיר וווי התליה ימוקמו עליו ולא על הקופסה.
הקופסה תתלבש על המדף (וניתן יהיה להוציאה ממקומה) וסף החלון יהיה נקודת עיגון עליונה שתמנע מהקופסה ליפול.
כך הפתרון נראה בסוף:

המדף עליו קופסת האטבים תישען:

בשלב זה ברור לי עיקר הפתרון יהיה במדפון שיותאם במדוייק לקופסת האטבים. את המדפון הנ”ל אחבר ללוח אנכי שאותו ניתן יהיה לקבע לקיר ושניתן יהיה גם לקבוע בו ווי תליה.
מבחינה קונסטרוקטיבית, המדף האופקי צריך להיות עבה מספיק כדי לשאת את המומנט של הקופסה (עם נקודות העיגון שיספק סף החלון) אבל דק מספיק גם כדי להקטין את המשקל העצמי שלו וגם כדי שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו – למראה נקי (ראו בתמונה למעלה)

משטח אופקי –

אם אתם זוכרים, בפרוייקט הקודם שלי בו שידכתי מזוודת ציירים לרגלי שולחן הוספתי משטח דיקט לקופסה. אני הולכת לנצל את השאריות של הדיקט ההוא עבור המדף שלי. זהו דיקט עבה מספיק שיצליח להערכתי לשאת את משקל הקופסה ומאידך הוא דק מספיק כך שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו.
אני מודדת את הגודל הדרוש לי (מתחתית הקופסה) ומנסרת:

משטח אנכי –

המשטח האנכי של המדף צריך להיות מסיבי יותר. המדף, שהוא בעצם החלק האופקי, יתחבר אליו וככל ששטח המגע ביניהם יהיה גדול יותר, המדף יהיה יציב יותר.
עבור המשטח האנכי אני בוחרת בפלטה הקדמית שהסרתי ממגרה שהפכתי למדף תבלינים.
אני מסירה ממנו עם שפכטל את הפורמייקה שכבר החלה להתקלף (כאן המשטח היה קטן מספיק והפורמייקה משוחררת מספיק כדי להשלים את הפעולה עם שפכטל. כשזה לא מספיק, משתמשים בחימום באמצעות מגהץ כדי לרכך את הדבק. השתמשתי בטכניקה הזו במושב כסא הפופאי שלי)

כפי שאתם רואים, בעבודה עם השפכטל הסרתי חלק מציפוי העץ. עקרונית ניתן להדביק אותו חזרה ולמלא עם פילר חסרים. זה פחות חשוב לי כי אני גם הולכת לנסר את חתיכת העץ הזו וגם יש לה צד שני 🙂
אם תשימו לב, בקנט של הלוח, משלושה צדדים, מודבקת פורמייקה שחורה. את הפורמייקה הזו אני בוחרת שלא להסיר. הגוון השחור של הקנט משתלב לי עם המראה שאני מתכננת לתת לכל העמדה הזו.

אני מנסרת את הלוח לגודל הרצוי לי, משייפת, ממלאה חורים, מחליקה באמצעות שיוף נוסף ואחרי מדידה וסימון, מחברת את הלוחות באמצעות אקדח מסמרים.

ואיך קופסת האטבים תראה בסוף?

הפתרון הטכני מכתיב מורפולוגיה מסויימת אמנם, אבל עדיין, יש בחירות שיחסית חופשיות ותלויות כמעט אך ורק בהעדפה אישית.
אחת מהבחירות הללו הוא גוון. הבחירה השניה היא אם ואיך לקשט.

גוון –

הואיל ובמקרה זה אני רוצה שהקופסה תשתלב, הבחירה האולטימטיבית שלי היא לצבוע אותה בלבן (הקיר אמנם לא נקי, אבל הוא לבן).
אם הייתי רוצה לבן לגמרי, הייתי צריכה להעלים לחלוטין את טקסטורת העץ. זה היה מחייב אותי למלא חורים פגמים וסדקים, להחליק היטב את המשטחים ולצבוע מספר שכבות עד שאקבל משטח עם גוון אחיד.
מאחר ואני אמנם רוצה לבן אבל במהות שלי אני רוצה לשמר את תחושת העץ מתחת לגוון, אני מוותרת על חלק מהשלבים (אני לא ממלאה חורים ולא מחליקה את המשטחים ומסתפקת במס’ שכבות צבע יתנו לי מענה לגוון אבל שלא יעלימו לי את טקסטורת העץ).
אני גם משייפת מעט את המשטחים אחרי הצביעה כדי לחשוף חלקית את העץ.

בטכניקה הזו, סוג של דיסטרסינג, אני גם מגוונת את העץ , גם שומרת על הטקסטורה המקורית של העץ וגם משאירה את פרטי החיבור של הקופסה גלויים.
המראה הסופי הוא מראה לא מהוקצע מבחירה. כפרי משהו.

קישוטיות –

למרות היעוד הפרקטי מאד והמיקום של הקופסה במרפסת השרות שלי אני רוצה להוסיף אלמנט קישוטי שבמידה מסויימת ישלים סוג של תקשורת (מכירים את כל אלה שכותבים בגדול HOME? אז כזה, אבל אחרת) וימנע לחלוטין את התהיה מה מהות הקופסה…
החלטתי להשתמש בטכניקה של פוטוטרנספר ולהעתיק לקופסת האטבים שלי תמונה של…אטבים.
טוב, כמובן שהתלבטתי לפני, בדקתי כל מיני אופציות (בפינטרסט…) וכל מיני איורים פוטנציאלים של איורי כביסה למיניהם.

את המקור שממנו הוצאתי ויצרתי את התמונה שרציתי להעביר לקופסה שלי, הורדתי בחינם כחלק ממקבץ של 4 תמונות:
(התמונה עצמה משלבת את ארבע התמונות והיא קישור לאתר. מוזמנים גם אתם להוריד את התמונות משם ולעשות בהן שימוש. ולא, לי אין שום טובות הנאה מזה שגם אתם תהנו מאותו איור)

שימו לב, אם אתם רוצים לעשות פוטו טרנספר, התמונה המתקבלת היא תמונת מראה.
אם הכיוון חשוב לכם, הקפידו להדפיס את התמונה כתמונת מראה על מנת שהתוצאה הסופית תהיה בכיוון הנכון.
זה כמובן חשוב בעיקר כשאתם משתמשים בתמונה שכוללת כיתובים.

הורדתי תמונות, שיחקתי איתן בפוטושופ, שיניתי, התאמתי ובסוף הגעתי לזה:

התמונה אותה הדפסתי על A4.
הואיל וגודל ההדפסה מוגדר מראש, מנסה לנצל את הדף ככל הניתן. במקרה זה הוא נוצל לשני איורים אחד ללוח ואחד לקופסה.

את האיור הזה (ברזולוציה שמתאימה להדפסה כמובן) שלחתי למכון דפוס שידפיסו לי בשחור לבן על דף A4 בהדפסת לייזר (מדפסת דיו ביתית לא תיתן את התוצאה הרצויה)

שימו לב,
העלות של ההדפסות היא זניחה. ממליצה בחום לעשות מראש 2 עותקים מההדפסה.
הנסיון לימד אותי כי סבב ראשון של פוטו טרנספר לא תמיד מצליח. מאד יכול להיות שתעדיפו לעשות נסיון נוסף.

איך עושים פוטו טרנספר –

בשביל פוטו טרנספר תצטרכו חומר שנקרא מדיום ג’ל . זהו חומר שדומה לדבק פלסטי. הוא מסיס במים ולאחר יבוש עמיד במים.
כמו כן תצטרכו הדפסת לייזר על נייר (הסירו שוליים לבנים וחיתכו סמוך ככל הניתן לציור) וכן משטח אליו להעביר את התמונה. במקרה הזה, הלוח האנכי במדפון של קופסת האטבים שלי.

את המדיום ג’ל מרחו בשכבה דקה ואחידה על הציור אותו אתם הולכים להעתיק, הצמידו למשטח והדקו בעדינות באמצעות האצבע כדי להוציא בועות אויר ולוודא מגע מלא.
השאירו ליבוש לכמה שעות ואז עם סמרטוט לח הרטיבו את הנייר ושפשפו בעדינות.
במצב אידאלי, תסירו את הנייר והציור יישאר על המשטח.

לצערי אצלי חלק ניכר מהציור ירד יחד עם הנייר והתוצאות היו מאד מאד לא משביעות רצון מה שגרם לי לשייף הכל לצבוע שוב ולחזור על התהליך.
מרקם המדיום ג’ל שלי, שכבר חגג שנתיים לפחות כמדומני, הוא גושי משהו, מה שלדעתי בדיעבד, פגם בתוצאות שנתן לי בסבב הראשון.
בסבב השני הוספתי למדיום ג’ל מעט מים ודיללתי את החומר. וידאתי שהמשטח שמרחתי יהיה חלק וללא גושים. לדעתי זה שיפר משמעותית את התוצאה.

גם האיור השני, שהועתק לקופסה עצמה היה פגום חלקית אחרי הסבב הראשון של הפוטוטרנספר.
במקרה זה על חלק מהציור חזרתי על התהליך וחלק מהציור שוחזר עם עט פרמננטי שחור.

שימו לב,
כשאתם עושים פוטוטרנספר על משטח צבוע בצבע גיר (שאבי שיק לענייננו) השפשוף עם הסמרטוט הלח יסיר גם חלק מהצבע. זה בדיוק היתרון של הצבע הזה – שאפשר לעשות דיסטרסינג באמצעות סמרטוט לח (ראו בדיוק את התהליך הזה על רגלי שולחן המזוודה שלי) ובמקרה זה – יכול להיות חסרון משמעותי.
לענייני, הסרת חלק מהצבע לא הייתה בעייתית מאחר שממילא חשפתי את הטקסטורה של העץ ולא רציתי להסתיר את פרטי מבנה הקופסה.

פינישים

לאחר שתהליך ההעברה של התמונה, על תיקוניו השונים, מסתיים ומתייבש, צריך למרוח על הכל 2 שכבות של לכה להגנה.
לפני שאני מורחת לכה, אני מודדת וקודחת חורים בלוח הן לברגים לצורך חיבור הלוח לקיר הן לווים שאני הולכת להבריג ללוח.(למה לדעתכם אני מעדיפה לקדוח את החורים לפני הלכה?)

גודל החורים נקבע לפי הברגים שיעברו בהם.
שימו לב, על מנת שראש הבורג לא יבלוט מהלוח, לאחר שקודחים חור לבורג, צריך להגדיל מעט הפתח. אני עושה זאת עם מברגה עבה יותר.

עקרונית, אחרי הקדיחה אני עוד יכולה לעשות תיקוני צבע (נראה לי מיותר בגלל הבחירה במראה לא מהוקצע מלכתחילה) ואח”כ לכסות הכל בלכה. 2 שכבות עם זמן ייבוש בין אחת לשניה.

לאחר ייבוש הלכה אני ממקמת במדוייק את הקופסה במקום הרצוי, מסמנת (נעזרת בפלס ובחורים שקדחתי קודם) וקודחת את החורים בקיר. מכניסה דיבלים ומקבעת את הקופסה לקיר.

מעבירה אליה את כל האטבים.
ומתחילה להתרגל לא לחפש את מיכל הבריטה כשאני תולה כביסה ;-)….

Related Images: