אודותי

 

אני ארכיטקטית בהכשרתי ובמקצועי.
מזה מספר שנים לא מבוטל "הפקרתי" את תכניות העבודה, הבקשות להיתר, השכונות העתידיות את מבני הציבור, את האוטוקאד והדרובייס (יש עוד תכנה כזו עדיין?) את הפיקוח בשטח, את הישיבות עם היועצים ואת הפקקים בכל בוקר ואחה"צ,  והכל מבחירה, לטובת האמהות לשלושה. (למה?  איך? מה… לא חבל? אולי באחד הפוסטים העתידיים, אם ימצא המקום הרלוונטי…)

את היצירתיות, את ההכשרה ואת ההסתכלות הכוללת והמקצועית שלי, לקחתי איתי והם קיבלו ומקבלים בטוי בכל תחום אחר בו נגעתי או חלמתי בחיי.

עיקר זמני ועיתותי מוקדשים למשפחתי הכוללת את בן זוגי (הוא גם זה שמצלם את עבודותי הגמורות ולו התודה הרבה על כך) ושלושת ילדי : הגדול סטודנט בטכניון, הבאה אחריו תלמידת חטיבת הביניים בכפר הירוק והקטנה בשלהי ביה"ס היסודי.
רגע…וכמובן התוכי (ג'רדין) הדעתני שלנו שמתעקש להביע את דעתו הקולנית על כל דבר כמעט.
אנחנו חיים בהוד השרון והואיל ואין לי ממש חלל עבודה משלי, אני עובדת בבית, איפה שפנוי ואפשר.
אז אולי זה גם המקום להודות למשפחתי על הסבלנות, כשהיו צריכים לדלג מעל כסא שמתייבש בכניסה או על המברשות והצבעים שלקחו חלק בארוחות המשותפות שלנו או כשהחרמתי את המרפסת והגלריה לטובת גרוטאות שלא הצלחתי להשאיר ברחוב…

בחרתי בכינוי "החרפושית", כי כמוה, גם אני אוספת "זבל".
המצרים הקדמונים העלו אותה למעמד של קדושה וקמע. היא סימלה עבורם התחדשות או שינוי צורה וגם לאלה בעבודתי, מסתבר, אני מתחברת… 🙂

מוזמנים ללוות אותי כאן בבלוג.