שולחן המזוודה – עשוי מתיק ציירים מעץ.

מכירים את הפרוייקטים האלה שבהם איכשהו שום דבר לא הולך חלק? פרויקטים כאלה שאתם מצליחים לאבד מיקוד ולטעות בהם שוב ושוב?… שדברים לא מתחברים, לא פיזית ולא רעיונית?
שחצי מהזמן שהשקעתם בפרוייקט היה בשביל לתקן טעויות שעשיתם?…
שולחן המזוודה הזה הוא פרוייקט כזה – פרוייקט סגר הקורונה השני, שכנראה הראש שלי לא היה לגמרי במקומו.
דוגמה מצויינת למקרה בו סבתא שלי היתה משתמשת במשפט –
“כשהראש לא עובד, הרגליים יעבדו כפליים”.
אז נכון, במקרה זה אלו לא היו רק הרגליים, אבל נראה לי שהבנתם…

הפוסט הזה יראה לכם שגם כשלא תמיד הכל הולך חלק, זה לא נורא.
טעות לעולם חוזרת והדרך ללמידה רצופה טעויות.
אמנם זה טרטור, עבודה מיותרת והרבה זמן שנשרף לכאורה לשווא אבל….
אחרי הכל, מטעויות לומדים.
ולמרות הכל (ובגלל הכל?) יש שולחן מזוודה 😉

איך וממה התחלתי?

  • במזוודה זכיתי כשפורסמה למסירה בקרבת מקום באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בה.
    איתה התחלתי לדמיין…
  • רגלי שולחן המזוודה היו חלק משולחן צד קטן שנמצא בערמת גזם מול הבית. המשטח שלו היה הרוס אבל הרגליים נראו מבטיחות מאד. הוא נאסף בדיוק למטרה זו.
  • משטחי הדיקט שניסרתי והוספתי במהלך התהליך הם חלק ממשטח דיקט של מיטה זוגית. משטח הדיקט נאסף ממזמן מהרחוב וחלקו הארי מיועד לציור נוף שימוסגר ע”י התריסים ששיפצתי. השארית (הלא זניחה בכלל) זמינה לפרוייקטים כמו זה (ומזל שיש מספיק אקסטרא גם לטעויות…)

הרעיון בבסיס הבחירות הויזואליות של שולחן המזוודה –

הרעיון כאמור התחיל עם המזוודה (שאגב, לצערי, לא היתה בשימוש. לו היתה בשימוש זה היה ניכר במראה שלה והייתי ממנפת את זה לעיצוב).
העובדה שהיא קשיחה ועשויה מעץ, העובדה שניתן להשתמש גם במשטחים שלה וגם בנפח שלה לאחסון הגדירו מראש מבחינתי את הקונצפט הכללי של שולחן מזוודה.
איך בדיוק שולחן המזוודה הזה יראה ולמה, הפרטים החיבורים והרעיון הויזואלי נשארו לא ברורים לחלוטין עוד הרבה לתוך התהליך הפיזי. חוסר המיקוד כנראה בא לידי ביטוי בכל המישורים.

תחילה הייתי צריכה לבחור באילו רגליים אעשה שימוש. אלו האופציות הנוספות שעמדו לרשותי:

רגלי השרפרף הגבוה לא התחברו לי ויזואלית ורגלי הכסא שדווקא אהבתי את החיבור שיצרו עם המזוודה, היו נמוכות מדי לפונקציונליות שחיפשתי. הפור נפל על רגלי השולחן שמצאתי (כמובן…זו הבחירה שדרשה הכי הרבה עבודה…).
גם לאחר שאישרתי סופית את בחירת הרגליים לשולחן עוד לא היה לי ברור איך בדיוק השולחן יראה והבחירות הויזואליות נעשו תוך כדי עבודה ולפעמים תוך כדי תהליך של אלימינציה.
מודה ומתוודה שלרוב אני מעדיפה להתחיל את הפרוייקט עם ויז’ן קצת יותר החלטי.
בדיעבד החלטתי שהמזוודה עצמה תישאר במראה האותנטי שלה בגוון העץ המקורי ועם הפרזול המקורי שקיבל ריענון עם שיוף בנייר לטש.

החיים ושנים של עיצוב בתחומים שונים לימדו אותי שאם רוצים לעשות קו עקום, אז עדיף שיהיה עקום לגמרי אחרת הוא יראה כמו טעות. כנ”ל לגבי חיבור שני דברים שונים. עדיף שיהיו שונים לגמרי זה מזה ולא שיהיו דומים מעט.
כשהחיבור הוא לא אורגני הוא עלול להראות כמו נסיון כושל.
הואיל ורגלי העץ של השולחן לא היו דומים מספיק לא בגוון ולא בסגנון למזוודה שנשארה במראה האותנטי שלה, החלטתי ללכת עד הסוף, לצבוע ולתת להן נופך שאבי שיק.
כפי שתראו בהמשך גם עם הגוון התברברתי עד שהגעתי לתוצאה שתספק אותי ותיתן לי את הקונטרסטיות שחיפשתי.

העבודה על שולחן המזוודה התחלקה לעבודה על המזוודה ועבודה על הרגליים.
אלו היו שני חלקים שונים לגמרי והטיפול בהם היה שונה לחלוטין.
החיבור ביניהם היה השלב האחרון בתהליך.

הטיפול במזוודה –

המזוודה נוצרה במקור כתיק ציירים. פרקטי מאד.
מכיל מקום אחסון לצבעים ופלטת ערבוב צבעים. המזוודה נוצרה ללא שום גימור.
לכאורה, לו הייתה בשימוש, כנראה השימוש היה ניכר בה. (תרשו לי לפנטז על זה בבקשה?)
כפי שאתם רואים, המזוודה הזו כנראה לא הייתה בשימוש. היא נרטבה כנראה פעם והוכתמה בסיד. זהו.
ועדיין,
מזוודת העץ כפי שהיא, עם כתמי המים (הסיד ירד צ’יק צ’ק) עם העיצוב המאד פונקציונלי ונקי, עם אותם פרטי הפרזול, הייתה יפה בעיני.
את המראה הזה אני מתכוונת לשמר.

אני מנקה את המזוודה, משייפת אותה, משייפת את חלקי הפרזול (עם נייר לטש ובאופן ידני) ומיישמת כמה שכבות של לכה (גם על הפרזול אבל לא על מנגנון שמאפשר תנועה).


עקרונית זהו.
ולמה עקרונית?
כי מעשית לא זהו.
תכלס, אני גם מוסיפה למזוודה כמה דברים כדי לשדרג אותה.

הוספת משטח מדיקט בתוך שולחן המזוודה:

על מנת למקסם את שטח האחסון גם בשימוש במזוודה הפתוחה, אני מנצלת מגרעת קיימת בספי המזוודה על מנת להוסיף משטח נוסף כאופציה.
את המשטח אני מנסרת מהדיקט שיש לי בבית (זה מהמיטה…). באופן מקרי ביותר הדיקט בדיוק מתאים בעוביו למגרעת במזוודה ולמסילה בו הוא יאופסן כשלא יהיה בשימוש – אחת משתי מסילות מובנות במכסה המזוודה שיועדו כנראה לפלטות ערבוב צבעים. (פלטה אחת הגיעה בתוך המזוודה)

פלטת ערבוב הצבעים הקיימת קצרה במעט מהמידה שאני רוצה למשטח. גודל המשטח צריך להתאים בדיוק לפנים המזוודה ולמגרעות המובנות בה.
פלטת הערבוב משמשת כשבלונה ואני מודדת ומנסרת את הדיקט לפי הפלטה ועוד קצת.
לצערי גם כאן המזל הרע שלי פוקד אותי ואני מצליחה לנסר עקום את הדיקט ואני נאלצת לחזור על התהליך.


העובדה שהמשטח גדול מעט מפלטת ערבוב הצבעים ובולט החוצה מהמסילה (ראו בתמונה) יוצרת לכאורה בעיה בכיסוי שסוגר את המסילות.
הבעיה הזו נפתרת כשחתיכת העץ הקטנה, שלכאורה מפרידה בין המסילות במכסה, מוסרת בקלילות (כפי שאתם רואים בפרט היא נפרדה מאד בקלות, ללא צורך בסכין אפילו) וכך המכסה נסגר כהלכה.

הוספת חור בפלטה כמנגנון פרוק:

אבל אם אמקם את הפלטה כפי שהיא בדיוק בתוך המגרעת במזוודה, לא ניתן יהיה להוציאה מבלי להפוך את שולחן המזוודה.
אני צריכה למצא מנגנון שיהיה קל גם להוציא את הפלטה מממקומה.
גם כאן את הפתרון לקחתי מהקיים, מפלטת ערבוב הצבעים –
יצירת חור בפלטה(שניתן להכניס בתוכו אצבע) שיאפשר גם לתפוס את הפלטה ולהוציאה בקלות.
שלא כמו בפלטת ערבוב הצבעים, כאן אני מעדיפה לעשות את החור בפינה, שם פחות יפריע.

אני משתמשת במקדח כוס עם הרדיוס הכי גדול שיש לי ויוצרת למעשה חור בצורת רבע מעגל שמרכזו בפינה.

גימור הפלטה:

הפלטה נחתכה מדיקט מחוספס וללא גימור.
מאחר והפלטה היא חלק מהמזוודה רציתי לשמור על המראה הטבעי של הפלטה.
(היא, אגב, ניראת שונה בשני צידיה מה שמכניס עניין וגיוון. ניתן למקם את הפלטה כמשטח במזוודה בכל אחד מהצדדים והמראה שיתקבל יהיה שונה)
אבל אם הייתי מצליחה לדפוק את הפלטה (כפי שתראו בהמשך, בפרוייקט הזה “עשיתי” מאמצים מיוחדים כדי להרוס מה שרק אפשר…) לא הייתי פוסלת על הסף לצבוע אותה בגוון שצבעתי בסופו של דבר את הרגליים. הדבר היחידי שהיה חשוב להקפיד עליו (ועם המזל שלי בפרוייקט הזה כנראה גם פה הייתי מצליחה לפשל) זה לא לעבות את הפלטה (גם לשכבה של צבע ולשכבה של לכה יש עובי, מסתבר ;-)) על מנת שתוכל להכנס במסילה. וזה כאמור גבולי.


בקיצור,
שייפתי (חשוב גם בקצוות המנוסרים וגם כי הפלטה סיבית ומחוספסת) ומרחתי לכה.
אז איפה בעצם אפשר בחלק הקצר הזה לפשל ?
כנראה עם הזמן מפתחים מיומנויות מיוחדות כי הצלחתי גם פה…

זוכרים שמדובר בדיקט?
אז בעצם מה שנראה כמו עץ הוא ציפוי. כמו פורניר.
וכשלא מרוכזים מספיק “מצליחים” לשייף את הציפוי הזה יותר מדי.
מה עשיתי?
עם מעט צבע חום על האצבע (גם מכחול זה טוב. אני לפעמים אוהבת לעבוד עם הידים) עברתי על המקומות הפגועים והכהתי אותם מעט כדי לטשטש את ההבדלים בכהות.


גם כאן – אפשר להבחין. ואפשר לא.
גם כאן, אם אפשר, תחסכו לכם. תאמינו לבעלת נסיון – עדיף להמנע מראש 😉

אחרי היבוש לכה, שיוף עדין ושוב לכה.
ואחרי ייבוש מלא,
לוודא שהפלטה נכנסת לכל המקומות שהיא אמורה להכנס אליהם. (ואם לא, אז לשייף!… ;-))

ולסיום העבודה על המזוודה….

הואיל ושולחן המזוודה יכול לתפקד כשולחן איפור, אני רוצה לשדרג ולהוסיף מראה במכסה המזוודה (ונכון, אם הפלטה שהוספתי ו/או פלטת ערבוב הצבעים יאופסנו במסילותיהם, הם יסתירו את המראה…)
בשביל זה אני לוקחת את המזוודה לאברם הזגג שחותך לי מראה בדיוק לפי הגודל ומדביק לי אותה עם
דבק סופר 7 שקוף לפנים המכסה.

יש מיש - שולחן המזוודה. הוספת מראה
נייר הדבק שם הוא עד לייבוש מלא של הסופר 7. אח”כ נייר הדבר מוסר.


הרגליים של שולחן המזוודה –

פרוק השולחן שמצאתי:

לפני הכל יש צורך להפטר מהפלטה הפגומה. אני נעזרת ב WD40 כדי להוציא את הברגים החלודים ואני נשארת עם הרגליים בנפרד.


מכיוון שהשולחן היה גדול מהנחוץ למזוודה, היה צורך לפרק את הרגליים ולהתאים את הקושרות לגודל הנחוץ. החיבורים הפינתיים נראו מודבקים היטב והתלבטתי איך לפרק אותם בלי לפגוע בהם.
הצלחתי לעשות זאת אחרי התיעצות בקבוצות יעודיות בפייסבוק שם המליצו לי על מים חמים ומכות עדינות של פטיש. זה עבד כמו קסם.

  • יש מיש שולחן המזוודה - השריית המחבר במים חמים
  • יש מיש שולחן המזוודה - המחבר משתחרר אחרי כמה מכות קלות בפטיש
  • יש מיש שולחן המזוודה - הקושרות הארוכות פורקו.
  • יש מיש שולחן המזוודה - מדף הדיקט מחובר לקושרות התחתונות עם מסמרים
  • יש מיש שולחן המזוודה - הוצאת המסמרים מהקושרות
  • יש מיש שולחן המזוודה - השולחן מפורק.

המדף היה עשוי מדיקט דק שהיה מחובר במסמרים לקושרות האמצעיות. את הדיקט הוצאתי והקושרות האמצעיות כבר יצאו בקלות.מ
עקרונית, הייתי צריכה לפרק רק את הצלע הארוכה אותה הייתי צריכה לקצר. אולם הואיל והחיבורים התרופפו פרקתי את כל מה שהיה רופף על מנת ליצור חיבור יציב.

קיצור הקושרות:

הצלע הקצרה תהפוך לצלע הארוכה בשולחן שלי. הצלע הקצרה (גם הקושרת העליונה וגם התחתונה ששתיהן באורך זהה) תשאר באורכה המקורית.
את אחת הצלעות הארוכות אנסר לשני חלקים שיהיו הקושרות הקצרות שלי.
כמובן שאני מחשבת הכל מראש ומודדת שוב ושוב לפני שאני מנסרת.
החישוב מתבצע ביחס לנתונים הקיימים :
אורך הקושרת הקצרה שתהפוך לקושרת הארוכה.
רוחב המזוודה הכולל ומיקום הקושרת הנתונה במרכז. השארית שנותרה באופן סימטרי משני צידי הקושרת תגדיר את אורך הקושרת הקצרה שאנסר.
לאחר שהגדרתי את האורך הכולל אני נכנסת לחישוב מפורט של אורך המגרעות הנדרש שמתבסס אף הוא על האורכים במצב הקיים.

כפי שאתם רואים בתמונות, חוץ מלנסר את הקושרת, יש למדוד לחשב ולנסר גם את קצות הקושרות.
אותן בליטות שאצור,יכנסו ויודבקו בתוך המגרעות מהן הקושרות נשלפו ויצרו מסגרת עם רגליים אליה אקבע בסוף את המזוודה.

אחרי שהכל מנוסר, אני מחברת הכל ללא דבק, לוודא היתכנות.
על יבש, הכל נראה מצוין. (ספויילר: על רטוב, פחות…)

לפני שאני משייפת, אני מנצלת את החיבור הזמני כדי למדוד ולנסר את פלטת הדיקט.
(בדיעבד, אחרי שהכל מחובר עם דבק, מתברר שהמבנה התעוות ואצטרך לנסר משטח חדש כמדף…)

חיבור המסגרת החדשה של שולחן המזוודה שלי:

הגעתי לחלק שאני מחברת את כל החלקים שפרקתי ומחזקת עם הכליבות…
אם קראתם את הפוסט הקודם שלי על הקולב, אתם חושבים בוודאי שהפעם אלמד מהטעויות שלי, שהפעם הכל יתחבר טיפ טופ, כי אני כבר מנוסה…
אז זהו.
מסתבר שלא 🙁
אז אמנם חיברתי הכל בבת אחת, אבל לא השכלתי (גם הפעם!) לעשות זאת כשהמסגרת עומדת ישר ויציב עם כל הרגליים על הרצפה.
גם הפעם, בגלל שחסרה לי כליבה אחת, הרגשתי פיקחית שמצאתי תחליף לכליבה החסרה בדמות משקולות. אבל חיברתי את המסגרת על צידה….וויתרתי על העמדת המסגרת על ארבע הרגליים.

בדיעבד, זה תגלה כטעות שהמחיר שלה היה כבד.
כנראה או שהיו אי דיוקים קטנים בגודל הקושרות, או שהיה מרווח גדול יותר להתאמה בתוך החורים. הלכה למעשה עם הלחץ שהפעילו הכליבות, מבלי שתהיה לי האינדיקציה הישירה של מגע הרגליים עם הרצפה, איבדתי את מרווח המשחק הזה לצורך האיזון.
לו הייתי ממקמת את המסגרת מאוזנת על הרגליים, הייתי יכולה לראות זאת בדיוק, כשם שקרה כשחיברתי על יבש.
הייתי יכולה להתאים את הלחץ שהכליבות יצרו על המחברים כך שהמסגרת תהיה מאוזנת.
ולצערי הרב מאד, לא עשיתי זאת.

המשמעות של הטעות הזו שהמסגרת התעוותה.
הרגליים לא עמדו יציב על הרצפה והמישור העליון קיבל עיוות. במקרה זה, העובדה שחיברתי הכל בבת אחת בלי להקפיד על איזון הרגליים, עבד לרעתי.
כפי שצפיתי מראש בפוסט על הקולב, זה יצר סיטואציה מורכבת יותר שהיה קשה יותר לתקן.
אז, גם אם אח”כ הצלחתי לטשטש את הטעות הזו,
גם אם הצלחתי לייצב בסופו של דבר את שולחן המזוודה על ארבע רגליו,
גם אם אחרים אולי לא ישימו לב לפשלה הזו,
אני אדע.

תכלס, אז מה עושים עכשיו?? איך מיישרים את המסגרת הזו?…

בשלב זה הכנסתי לפעולה את אחת הכליבות החדשות שלי שמעבר ליתרון ההפעלה שלה ביד אחת (יתרון שמקל מאד מאד על העבודה…)ניתן להפוך את כיוון הפעלת הלחץ.
את הכליבה הזו מיקמתי באלכסון הרגליים שאם יפתחו מעט, המסגרת תתאזן על מישור הרצפה.
כמו כן, הנחתי משקולות (כן, אותן אינציקלופדיות ממקודם…) על המסגרת מלמעלה ונתתי להם לשבת כך יום שלם.

מה שעשיתי עזר חלקית אבל לא מספיק.
בשלב מאוחר יותר כרכתי סמרטוטים רטובים (הדבק יבש כבר לחלוטין. הרטיבות נועדה לאפשר גמישות מסויימת) על החיבורים בקושרות העליונות והכנסתי גם כאן כליבה באלכסון. גם את המבנה הזה השארתי ליממה שלמה.

התהליך הזה עזר אבל השולחן התייצב לחלוטין רק אחרי ששיפתי מעט את אחת הרגליים ואחרי שקיבעתי את המזוודה למסגרת (בסוף).

לסיכום אפיזודת ייצוב השולחן אחרי חיבור לקוי –
הצלחתי אמנם אחרי לא מעט נסיונות למזער את ההשפעה של הפשלה הזו ולאזן את שולחן המזוודה.
מי שיסתכל, סביר שלא יבחין בבעיה.
עדיף לאין ערוך, מכל כיוון אפשרי, להמנע ממנה מראש.
הקפידו לחבר את הרהיטים שלכם עם הרבה כליבות וכשהם עם כל הרגליים על הרצפה!!

הוספת המדף על הקושרות האמצעיות:

מדף הדיקט שניסרתי בתחילה אינו מתאים בגלל העיוות שנוצר במסגרת.
למרות שיש לי עוד מהדיקט המקורי, אני מעדיפה לנסר מדף חדש מהדיקט שיש אצלי בבית. הדיקט שאצלי הוא מעט עבה יותר וחזק יותר והוא יעמוד טוב יותר בלחצים של המסגרת שהתעוותה. כך הוא יהיה גורם מאזן נוסף.

באמצעות שבלונה של קרטון שיצרתי על הקושרות עצמן, יצרתי מודל למדף שהעתקתי לדיקט על מנת שאוכל לנסר מדף חדש.
המדף החדש רק נראה מלבני. הוא משהו בין מעוין למרובע אבסטרקטי…

את הדיקט המסומן אני מנסרת עם ג’יטסו. מאחר ואת קו החיתוך של הג’יטסו ממילא צריך לשייף כדי להחליק, אני מנסרת מילימטר שניים גדול יותר מהמסגרת ובאמצעות משייפת אני מחליקה את הקצוות ומיישרת את מישור המדף עם מישור הקושרת.
את המדף ניתן לחבר או עם סיכות או עם מסמרים עם אקדח.
יישורים ותיקונים קטנים אני עושה תוך כדי ואחרי חיבור הדיקט לקושרות באמצעות משייפת ובאמצעות פילר עץ.

(לאור מזל הביש שמלווה אותי בפרוייקט הזה, גם בשלב חיבור הדיקט לא הכל הלך חלק.
לכאורה זה צריך להיות הכי קל בעולם עם אקדח מסמרים…
אז זהו שלא.
המסמרים שיש לי באקדח ארוכים יותר מעובי הקושרת והם חדרו ויצאו מצידה השני. נאלצתי עם פטיש לדפוק את המסמרים שבלטו, למלא עם פילר חורים שנוצרו בעקבות כך ולהחליק ככל הניתן עם משייפת).

הכנת הרגליים לצביעה:

עקרונית, לו הייתי יודעת מראש מה ואיך אני רוצה כגימור לרגליים של שולחן המזוודה, הייתי יכולה לגייס את המצב הקיים לטובת התהליך והייתי חוסכת את שלב השיוף.
זוכרים שכתבתי שחצי מזמן העבודה הוא בגלל טעויות? אז גם את זמן השיוף, המיותר בסופו של דבר, אפשר להכניס לשקלול הזה.
שיוף הרגליים אמנם היה מיותר אבל לא הזיק לתהליך.

לפני צביעה חשוב למלא סדקים וחורים עם פילר עץ. אני ממלאה סדקים קטנים שנוצרו עם הזמן ברגליים.
גם שטח הפנים של הדיקט הוא סיבי ואני נעזרת באותו חומר למלא ולהחליק את המשטח.

צביעת הרגלים של שולחן המזוודה:

שלב ראשון:

עד רגע תחילת הצביעה עוד לא הייתי סגורה על איזה צבע אני רוצה.
ידעתי שאני רוצה מראה ישן ומשופשף.
לשניה וחצי חשבתי על מראה של סדקים ולאור ההצלחה המדהימה שלי לסבך גם דברים פשוטים בפרוייקט הזה, מיד ויתרתי.
אז נשארתי עם מראה שאבי שיק שכבות ודיסטרסינג.
כנראה שהפעם בחירת הגוון תהיה תוך כדי נסוי וטעיה.
ואכן, יהיו כאן כמה וכמה שכבות של צבע עד שאגיע למנוחה ולנחלה.

התחלתי עם שאבי שיק כחול. כצבע בסיס (אל תתבלבלו עם צבע יסוד או פריימר. להם יש מטרה אחרת!) שיציץ לו מבעד לחרדל שחשבתי שאני רוצה.
לצערי החרדל של שאבי שיק דומה יותר לצהוב ואני מחליטה להתחיל לערבב צבעים כדי להגיע לצבע שיתאים לי יותר.

הצלחתם להבחין בתמונות בהבדל בין הצהוב לחרדל שאני ערבבתי?
במציאות זה ניכר יותר, בפרט שחשפתי גם את השכבות התחתונות של הצבע והשכבתיות והגוונים קיבלו ביטוי מוחשי יותר.

שלב שני:

ולמרות זאת, גם אם התוצאה כשלעצמה היתה סבירה, השילוב עם המזוודה לא היה קונטרסטי מספיק (וכאן שוב פישלתי ולא צילמתי את הרגליים עם המזוודה, על מנת שתראו בעצמכם…) ועברתי לגישושים אחר הצבע הבא.


התלבטתי בין ירוק לאפור פחם.
היתרון של אפור הפחם הוא הכהות שלו שתיצור ללא ספק ניגודיות למזוודה.
מאידך, חוששת קצת ממראה שאבי שיק באפור פחם.
היתרון של הירוק כצבע קר שהוא מאזן מעט את גוון העץ. מרגיע אותו. כמו כן ירוק עובד נהדר במראה שאבי שיק. מנסיון.
החיסרון העיקרי של הירוק הוא שאין לי את הגוון שאני מכוונת אליו.
גווני הירוק שעבדתי איתם בעבר היו גווני מרווה והם בהירים מדי.

אחרי התלבטות, בחרתי בירוק. בעיקר כי קל יותר לצבוע כהה על בהיר. אם אחליט להמשיך הלאה…
אז ערבבתי צבע עם הצבעים שיש לי.
הכחול עם הצהוב של שאבי שיק ולהם הוספתי צהוב שמש אקרילי.
את הצבעים ערבבתי בצנצנת זכוכית. כל פעם הוספתי קצת וניערתי עד שאהבתי את התוצאה
(וכאן שוב החסרתי ולא צילמתי את ערבוב הצבעים לטובתכם)

דיסטרסינג:

כפי שאתם רואים כבר בתמונות, אחרי כל שכבה של צבע אני יוצרת הסרות צבע מכוונות – דיסטרסינג. הפעם לא באמצעות שיוף אלא עם סמרטוט לח שחושף בעדינות רבה יותר את השכבות הקודמות.
כך יוצא שמבעד לצבע הירוק ניתן לראות גם את העץ, גם את הצבע הכחול, גם את הצבע הצהוב/החרדל. זה בדיוק אפקט השכבות העדין שרציתי להשיג.

על מנת להשלים את מראה השאבי שיק אני משתמשת בקצת צבע חום על סמרטוט לח ואני מורחת על המשטחים הצבועים. בפרט בחריצים או בחיבורים. אני קוראת לשלב הזה שלב הפאטינה.
למשטחים עצמם זה נותן טיפה עומק ומחזק את המראה המיושן שעם הזמן התלכלך מעט. בחריצים, בפגמים ובחיבורים הצבע החום נאחז יותר והוא מדגיש את קווי המתאר של הרהיט כפי שקורה לרהיט שהתיישן.

אחרי שאני מסיימת את שלב הפאטינה,
אני צובעת בלכה,
מחתימה את החותמת שלי
ולא נותר אלא לחבר את המזוודה למסגרת הקושרות של הרגליים.

הרגלים והמזוודה הופכים יחד לשולחן מזוודה –

כששני חלקי השולחן הנפרדים (והשונים!) זה מזה מוכנים, נשאר לי רק לחבר ביניהם.
תחילה אני מסמנת על תחתית המזוודה את המיקום הרצוי של הרגליים:

אחרי שאני מסמנת,
אני קודחת חורים קטנים בתחתית המזוודה במקום בו הרגליים מיועדות להתחבר (אני מוודאה שזה לא באזור המחבר בין הרגליים לקושרות).

אחרי שיש לי ארבעה חורים בארבעה מקומות, אני מניחה את המזוודה על הרגליים.
אני ממקמת במדוייק (לפי הסימון שעשיתי קודם בעיפרון, זוכרים?)
אני מקבעת באמצעות משקולות (כן, אותן אנציקלופדיות ממקודם) כדי שהמזוודה לא תזוז תוך כדי תהליך
ואני קודחת (גם הפעם עם מקדח דק. חשוב שיהיה דק מהברגים שיוברגו בתוכם בשלב הבא) והפעם מבפנים.
הקדח נעשה בחור שנעשה קודם אבל הפעם מתוך המזוודה ולתוך הרגליים. לכאורה ניתן להבריג את הבורג ישירות ולחסוך את הקדח השני, אבל הקדח הזה יקל מאד על החדרת הברגים ויחסוך תזוזות לא רצויות.
לאחר שאני קודחת, אני מבריגה ברגים לתוך אותם קדחים שיצרתי.

הברגים הלכה למעשה מחברים את הרגליים למזוודה ושולחן המזוודה מוכן לשימוש.
החיבור הנ”ל ומשקל המזוודה על הרגליים עוזרים גם הם לאזן את הרגלים וכעת השולחן עומד יציב לחלוטין על ארבע רגליו.

וכמה מחשבות פילוסופיות משהו על
הטעויות שקורות לנו לפעמים תוך כדי עבודה ולאן התהליך הזה לוקח אותנו:

שולחן המזוודה הזה הוא גרסת הרהיט ל”נח עם 7 שגיאות” מבחינתי.
צבר בלתי אפשרי (אפשרי, אפשרי מסתבר…) של חוסר תכנון מספיק, חוסר ריכוז ומזל רע שמתרגמים לטעויות ולהרבה עבודה מיותרת.
ועם כל זה, התוצאה היא בהחלט משביעת רצון. שלי לפחות.

תוהה – הלכה למעשה, כמה רהיטים שנראים לכאורה מושלמים, עברו סנריוז עתירי פשלות שלא ניכרות לעין בלתי מזויינת? והאם הם טובים יותר או טובים פחות או טובים אחרת בזכות אותו התהליך?
וגם,
דווקא, בזכות ובגלל כל אותן הפאשלות שמתרגשות עלינו ללא כל אזהרה מראש, אני נזכרת כמה אני אוהבת ומעדיפה את גישת ה”חוסר מושלמות” והמראה “המשומש” “הפגום משהו”.
יש בגישה זו הרבה ענווה ומשהו מאד מכיל וסלחני. גישה שהיא פחות ביקורתית ופחות שיפוטית ומתוך זה יש בה הרבה יופי.
כמו כן,
כך הלכה למעשה, כל פריט הוא יחיד ומיוחד שהרי אין שני רהיטים ש”נפגמו” בצורה זהה.
(ובואו נעצור כאן לפני שאגלוש לאנלוגיה של איך הפילוסופיה הזו פוגשת אנשים….)

Related Images:

הקולב הרוקד או מה היתרון בריבוי כליבות…

בפראג יש בניין (שתוכנן ע”י האדריכל הצ’כי מילוניץ’ בשיתוף פעולה עם האדריכל האמריקאי גרי) בשם הבית הרוקד. (או ג’ינג’ר ופרד)
הבניין הזה שייך לאסכולה הדקונסרוקטביסטית ואחד הדוגמאות המוכרות יותר שמיצגות אותה.
האסכולה הזו בעצם, קוראת תגר על האקסיומות המבניות (והחומריות) שהתבססו על הגאומטריה האוקלידית ושהיו מקובלות בארכיטקטורה עד אז.
הגישה הזו הפכה למעשית תודות לטכנולוגיות חדשות ולניצול חדש של חומרים שהצליחו למתוח את הגבול ולאתגר את התפיסה שלנו את מושג היציבות.
בגישה הזו הם כמובן ניצלו חוקים פיזיקלים נוספים ורק למראית עין סתרו את החוקים הפיזיקליים המוכרים.
להבדיל, הקולב הרוקד שלי, לא מתיימר לחסות תחת תורות פילוסופיות שקוראות תגר. כולה פשלה שתוקנה (ושעדיף שהיתה נמנעת) בצורה מאולצת למדי.
(מה שמעלה בי את התהיה אם וכמה יצירות התחילו את דרכם כפשלה טכנית והוצגו בדיעבד כביטוי רעיוני אנרכיסטי ובועט…;-))

הבית הרוקד התמונה נלקחה מ-
https://www.civileng.co.il/%D7%90%D7%96-%D7%9B%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%93-%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%92
הבית הרוקד בפראג

הקולב הרוקד שלי שחובר לו יחדיו בצלוטייפ…

את הקולב שלי מצאתי בכניסה לבית הדיור המוגן שם אמא שלי גרה.
למרבה הצער יש דירות שדייריהן הולכים לעולמם וצריך לפנותן בזריזות. כך מושלכות הרבה שכיות חמדה שאוהבי וינטאג’ היו עטים עליהן.
הקולב הזה בהחלט גרם לי לתת ברקס פתאומי באמצע עליה תלולה (כבר מזמן אני עם רכב אוטומטי ולא צריך להסתבך עם זינוקים בעליה…) ולאסוף את האסופי למכוניתי.
אמא שלי כבר מכירה את התכשיט (אותי. לא את הקולב…) כך שלא ממש התרגשה מהנוסע הלא צפוי.
נראה שבעליו הקודמים של הקולב ניהלו מולו מסע שכנוע ארוך (במטרה להשאירו כיחידה אחת) באמצעות צלוטייפ.
מסתבר שצלוטייפ הוא לא בדיוק הכלי הכי היעיל במקרה זה. שני מוטות מתוך שישה מצאו את דרכם אל החופש.
כך נראה הקולב הרוקד שלי כשהובא כלאחר כבוד הביתה:

יש לציין כי תוך כדי פרוק ניכר שבעלי הקולב לא הסתפקו בצלוטייפ וניסו גם מיני דבקים אחרים. גם במקרה זה שלא בהצלחה מן הסתם.

בצידי הקורה המחורצת יש חורים שלא הצלחתי להבין את מהותם. כששאלתי בקבוצה שמתמחה בריהוט וינטאג’ על החור הזה, קיבלתי תשובות מגוונות כולל תמונות על יעוד אפשרי לחור הנ”ל.
לפי התשובות שנתנו לי, מהחור הזה נשלף מוט, שאופסן לכאורה בתוך הקורה ומשמש לתליית עניבות או חגורות.
החור בקולב שלי היה קטן מדי ולא עמוק דיו. נראה לי שאולי היה כאן נעץ דמה שנועד לחקות את המוט הנ”ל בקולבים אחרים.
בסופו של דבר, אצלי החור נשאר כפי שהוא.

עיצוב?

הפעם השאלה הזו ליוותה אותי כמעט לכל אורך הדרך.
המורפולוגיה של הקולב הזה ברורה, נקיה ופונקציונלית מאד ואיני מוצאת דרך (וטעם) לפגום בה או לשנות אותה.
הקולב עשוי מעץ בוק חשוף. קלאסי מאד.
(ואני אוהבת שהחומר חשוף. אני אוהבת את האותנטיות של פריט שהמראה שלו משקף את החומר ממנו הוא עשוי. בפרט עץ שיש לו טקסטורה וחום…)
שיפוץ הקולב תוך שמירה על המראה הנוכחי שלו ישמר את הערך שלו כפריט וינטאג’.

אז למה בכלל אני מתלבטת?
כי יש בו משהו גנרי, משעמם. יש אלפי קולבים דומים מעץ שיעודם הוא פונקציונלי. כולם נראים אותו הדבר (לא באמת, מסתבר. יש בהם שוני אבל עובדה שחשבתי שהם נראים אותו הדבר… השוני ביניהם לא מספיק מאפיין אותם)
אז התלבטתי לכל אורך הדרך. אפילו התייעצתי עם חכמת ההמונים בפייסבוק.
(ההמונים לא ענו. קיבלתי תשובות ספורות וכל אחת מהן היתה שונה)
לרגע חשבתי לשמור על המראה הנקי שלו ולרגע חשבתי להתערב וחוזר חלילה. בלי החלטה חד משמעית.
מה החלטתי בסוף? בטח ראיתם כבר את התמונות..לא? 😉
ואיך החלטתי בסוף?
תראו בסוף.

פרוק הקולב הרוקד –

נראה לי שלא אגזים אם אומר שבפרוייקט הזה שלב הפירוק כמעט קרה מעצמו.
פחות או יותר מה שהחזיק בקושי את כל חלקי הקולב יחד, היה הצלוטייפ וכשהוא הוסר החלקים התפרקו.
הואיל ושניים מהמוטות נפרדו מהקולב עוד לפני זמני, נעזרתי באחד המוטות הנוכחים על מנת לקנות מוט עץ בקוטר זהה. את המוט שקניתי (באורך של מטר) אנסר בהמשך ואשלים עם החלקים את שני המוטות החסרים בקולב.
שימו לב שהחלקים שלא היה צורך לפרקם (הרגליים בחלקם), לא פורקו היכן שלא נדרש.
החלק שכן פורק באחת משתי הרגליים, אף הוא חוזק בעבר בצלוטייפ…

ניקוי ושיוף –

חלק מעבודת ההכנה שיש לעשות על עץ, הרבה יותר קל לעשות כשהרהיט מפורק. כל נושא הגישה לפינות ולאזורי החיבור בין החלקים נמנע. זה מקל על העבודה וגם מבטיח עבודה טובה יותר.
להבדיל מהכורסה שלי שממש הייתי צריכה לירוק דם על מנת לשייף אותה, כאן זה היה קליל מהיר ולא דרש הרבה סבבים עם המלטשת (ועדיין עשיתי זאת תוך נסיון להתחשב בשכני)
את המוטות העגולים ליטשתי ידנית עם נייר לטש 180 וגם זה, אף כי עשיתי זאת על הגג, בגל החום הנורא שהיה בספטמבר, לא גרם לי להזיע מאד.
שימו לב, בתהליך הניקוי צריך לנקות גם את הדבק ככל הניתן. גם מהחורים בהם לא ניתן להכנס ואני עובדת עם מברג ופלייר אף ארוך על מנת להסיר ככל הניתן את הדבק מבפנים.

וגם שימוש במסיר צבע….

את הקורה המפוספסת של הקולב הרוקד שלי לא ניתן לשייף כי שיוף יהרוס את טקסטורת החריצים. לא ניתן לחדור את החריצים הללו לא עם נייר לטש ובוודאי לא עם משייפת. תכלס, שיוף לא יסיר את הלכה באזורים שאין גישה מכאנית אליהם.
כאן גייסתי את נסיוני הטרי עם הצד הכימי של הסרת צבע בשידונת שלי. את הצד הכימי שווה להפעיל כשיש לו יתרון מהותי על הצד המכאני. או כשלא ניתן טכנית לשייף. רק באזור המחורץ יישמתי מסיר צבע באמצעות מכחול זול וגס (אני זקוקה לסיבים קשים יחסית שיחדרו את החריצים)
גם כאן, למרות שמדובר על אזור קטן ונקודתי, חשוב לשמור על כללי הבטיחות. לעבוד באזור מאוורר ועם כפפות.

חלק מהלכה הוסרה כבר בשלב יישום החומר עם המכחול.
מה שנשאר מהלכה, הסרתי באמצעות צמר ברזל (שלהבדיל משפכטל, ייכנס בחריצים). עברתי איתו על האזור המחורץ לאחר שנתתי לחומר את הזמן הדרוש לפעולה פסיבית וההסרה הושלמה.
על האזורים החלקים בצד, עברתי עם מלטשת והשלמתי את הסרת הלכה.

לפני שאני מחברת הכל מחדש אני מנסרת את המוט שקניתי כדי להשלים את החלקים החסרים בקולב:

יש מיש הקולב הרוקד - ניסור החלקים החסרים
טוב, ברור שהג’יטסו לא מנסר בעצמו, אבל אני לא יכולה לצלם את עצמי מנסרת, אז תצטרכו להסתפק בתמונה הזו. אחרי שאני מודדת ומסמנת במדוייק את אורך המוט הרצוי, אני מקבעת אותו ומנסרת עם ג’יטסו.

אם עד שלב זה אתם מחליטים אם ואיך לעצב את הקולב שלכם, יכול להיות שכדאי להקדים את שלב העיצוב לחיבור על מנת לשמור את החיבורים נקיים (אין צורך לעשות זאת אם אתם צובעים את כל הקולב בצבע אחיד. רק אם אתם נותנים לחלקים שונים גימור שונה).
הואיל ובשלב זה עדיין לא גיבשתי רעיון אחר וחשבתי להצמד למראה הקלאסי עם גימור לכה, זה היה השלב לחבר את כל החלקים חזרה.
ומסתבר שגם אם זה נראה פיס אוף קייק
מסתבר שגם אם כל החלקים נכנסים זה לזה בקלות ולא נותר אלא למרוח דבק ולקבע,
כאן, בשלב הזה בדיוק, פישלתי וגרמתי לקולב שלי לרקד 😉

חיבור מחדש או כך הקולב הרוקד שלי זכה לשמו –

בגלל שאין לי מספיק כליבות (גם משיקולי אחסון וגם בגלל עלויות) אצטרך לעשות את החיבור בשלבים:

שלב ראשון – חיבור הרגל שפורקה.

תחילה חשוב לחבר את הרגל שפורקה כי כל שאר החיבורים מתבססים על שתי הרגליים יחד.
את השלב הזה אין בעיה לבצע בנפרד (אם כי עקרונית, אין בעיה גם להדביק עם כל הקולב ביחד. למי שיש מספיק כליבות)

יש מיש הקולב הרוקד - חיבור הרגל המפורקת
הדבקת הרגל המפורקת

שלב שני – חיבור ששת המוטות לאחת משתי הרגליים

למרות שלכאורה יכולתי להדביק את המוטות לשתי הרגליים בבת אחת (לא צריך יותר כליבות וזה חוסך זמן) העדפתי להדביק תחילה את המוטות לאחת משתי הרגליים (ולהשתמש ברגל השניה לקבע את המוטות למקומם) ולאחר ייבוש להדביק את המוטות לרגל השניה. השיקול היה שיקול דבילי למדי (בדיעבד…) של כיוון נזילת הדבק אבל הבחירה הזו מזערה במעט את השלכות הפשלה שלי.
מאמינה שאם הייתי מדביקה יחד את שני הצדדים היה קשה לי מאד אח”כ, אם בכלל, לתקן את הפשלה הזו.

לצערי, לא הייתי ממוקדת מספיק.
מרוב שתכננתי איך אני מנצלת את הכליבות שברשותי והיכן למקמן בצורה אידאלית, שכחתי כלל מאד בסיסי גם בגאומטריה וגם בקונסטרוקציה.
מלבן לא יהיה מבנה יציב מבלי לקבע אותו. באמצעות קיבוע זוית או אלכסון.
משמעות הכלל הזה הוא שכאין קיבוע כזה, כשמופעל כח על אחת הפאות, מלבן יכול להפוך למקבילית.
אז איך לדעתכם הייתי יכולה להמנע מהפשלה הזו?

יכולים לדמיין איך המוטות שלי הופכים להיות צלע במקבילית?
איך הזוית ביניהם לבין הרגל כבר לא ממש 90°?
וכך הפך הקולב שלי להיות הקולב הרוקד.
ומעבר לריקוד שנשמע אולי חביב ולא מזיק, עיוות כזה יכול גם ליצור מצב שחלק מהחלקים בהמשך לא יתחברו היטב… יכול להיות ממש באסה.

אז איך מתקנים פשלה ומונעים מהקולב הרוקד שלי להמשיך לרקוד?

להכות על חטא בשלב הזה כבר לא יעזור לאף אחד.
אז אני ממשיכה הלאה,
מודעת יותר ומקווה שאצליח לתקן את שהרסתי בתוך הפעלת לחץ במקומות הנכונים, תוך ניצול כח הכבידה של כדו”א לטובתי, והדבקת שאר החלקים כך שתיווצר יחידה סגורה אחת.

שלב שלישי – להדביק את המוטות גם לרגל השניה.

בשלב הזה בו אסיים להדביק את כל המוטות (תוך כדי נסיון לתקן את העיוות שנוצר). הכליבות משמשות להפעלת לחץ מהצדדים והאנציקלופדיות על תקן משקולות, מפעילות כח על מנת לישר את העיוותים שנוצרו בשלב הקודם.
כמובן שדבר ראשון שעשיתי היה להעמיד את הקולב על רגליו ואת כל הקיבועים אעשה במצב זה.
(כאן נעזרתי בקורות “על יבש” כקונטרה נוספת)


שלב רביעי – לחבר את קורות הרוחב שסוגרות את הקולב מלמעלה.

לאחר ייבוש חלקי של כמה שעות של השלב הקודם (ייבוש חלקי יאפשר לחיבורים גמישות מסויימת שאני זקוקה לה מאחר ואני נאלצת להדביק בשלבים), אני מוסיפה את הקורות שסוגרות סופית את הקולב.
אני מדביקה אותן תוך כדי הפעלת לחצים (כולל לחץ הפוך. ניצול תכונה שווה של הכליבות החדשות שלי) כדי שכל החלקים יצליחו להתחבר ושישארו במקומם, למרות הלחץ הפנימי, עד לייבוש מלא.
כאן, בגלל העיוות, היה קשה יותר להכניס את החלקים במלואם והכליבות עשו לשמחתי את הפיניש שלא הצלחתי ביד.
הכליבות הגדולות עוברות להפעיל לחץ אנכי מתוך תקווה מבוססת למדי שהקורות, שסוגרות את המבנה, יפעילו את הלחץ הדרוש בכיוון האופקי.
גם האנציקלופדיות, על תקן משקולות, נשארות עד ליבוש מלא.


כמה דגשים קוסמטיים שיש לתת עליהם את הדעת תוך כדי הדבקה וקיבוע:

א. כשמורחים דבק ומחברים שני חלקים, חלק מהדבק ייזל החוצה. את שאריות הדבק חשוב לנקות, עדיף עם סמרטוט לח. הניקוי חשוב כדי שלא יתייבשו גושים של דבק שיהיה לכם קשה מאד להפטר מהם לאחר ייבוש וגם כי הדבק היבש, גם אם הוא שקוף, ימנע מהגימור שתבחרו להתפס היטב בעץ וייווצרו שינויי גוונים.

ב. כשאתם מהדקים את הכליבה לעץ, אתם עלולים להשאיר סימנים או להטביע צורה בעץ. שימו לב לשים תווך כלשהו כדי להמנע מהטבעה. סימנים תוכלו לשייף אח”כ. הטבעה בעץ יהיה קשה להעלים.
חששתי לפגוע באזור המחורץ ונעזרתי בתווך של קרש נוסף.

פינישים וטאץ’ סופי.

אחרי ייבוש מלא של הדבק, אחרי הסרת הכליבות והאנציקלופדיות, הקולב הרוקד שלי התמתן ונרגע.
לאור מה שצפוי לו, אני לא באמת חוששת שהוא יחזור לסורו…אתם הייתם רוקדים עם משקל עודף של בגדים??
(תכלס, הקולב שופץ עבור הבת שלי שעד כה השתמשה בספה שלי בתור קולב…ואין צורך להוסיף על זה ;-))

לא נותר אלא לשייף מעט באזורים בהם הכליבות השאירו סימנים ולצבוע הכל בלכה על מנת להגן על העץ.
אלא ש…
אני עדיין לא שלמה סופית. עדיין חסר לי המגע האישי ואני רוצה לתת אותו מבלי לאבד את הקלאסיות חסרת הגיל של הקולב.
על הפתרון שיישמתי בסוף, חלמתי בלילה. רגע לפני הלכה, החלטתי שכך בדיוק אני רוצה.

אז בכל זאת…לא ויתרתי על נגיעה משלי :-)…

שני המוטות העליונים של הקולב נצבעו בירוק פיסטוק (אחד משלושה צבעים שנותנים לחדר של הבת שלי את אופיו).
זה לא רק הגוון המדוייק של הצבע. אלו שאריות מאותו הצבע האקרילי שבו הקיר נצבע.
הואיל והקולב כבר מחובר, החלטתי לא להגיע עם הצבע עד לחיבור ונעזרתי בצלוטייפ כדי במכוון להתרחק ממנו ועל מנת ליצור קו צביעה אחיד.

עוד הלכה וזהו…

אחרי שהמוטות נצבעו בשתי שכבות צבע ואחרי שהסרתי את הצלוטייפ (היה לי דה ז’ה וו משהו…)
שייפתי מעט את האזור הצבוע על מנת להחליקו ועברתי ללכה.
את הלכה אצבע בשלוש שכבות, על כל הקולב, כולל על האזורים הצבועים בירוק פיסטוק.

הלכה במקרה זה היא לכה משי מט (משהו בין מט למבריק) ושוב אני נדהמת, כמו בכל הפעמים הקודמות ואיכשהו אני עוד לא התרגלתי לזה, איך הגימור נותן עומק וחיים לעץ. מוציא ממנו את כל היופי שלו. בכל התמונות הללו שצילמתי תוך כדי הצביעה הראשונית בלכה, אני מנסה להראות בדיוק את זה.

שימו לב, תוך כדי צביעה בלכה, לעבוד עם מברשת לא רטובה מדי ולמנוע נזילות (זה קורה יותר בקצוות שם יש נטיה לטיפות העודפות להצטבר) שיראו רע כשהלכה תתייבש. תוך כדי צביעה הסתכלו על הקולב מזויות שונות ופחות סטנדרטיות – מלמטה לדוגמה. זה יעזור לכם לאתר נזילות ולהעלים אותם וכן לצבוע בצורה אחידה ונקיה יותר.
אחרי שתי שכבות של לכה, אני משייפת בנייר לטש עדין כדי להחליק את המשטחים.
עוד שכבת לכה, וזהו.
הקולב ערוך ומוכן.
(לא באמת…הוא עדיין לא יודע מה מצפה לו ומה יצטרך לשאת…)

אני מקדימה ביומיים כי אני רוצה להקדים ולשלוח את המחשב שלי לתיקון.
מקווה שהוא יתוקן במהרה ושניפגש כאן בסוף אוקטובר. אם לא, סימן שהמחשב שלי נזקק לטיפול יסודי (או שהסגר הזה…)
עד אז מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה ושנה הרבה יותר טובה.
ובשונה מהקולב הזה,
אל תתנו לאף אחד ולשום כח שבעולם לגרום לכם להפסיק לרקוד…

Related Images:

השידונת שהופשטה מכמה שכבות של צבע

את השידונת הזו אספתי מהרחוב בזכות הגודל שלה והחלוקה שלה.
לרוב אין לי הרבה זמן להתלבט כי צריך חניה בשביל הפריווילגיה הזו. כשאין חניה, מהר מאד אני חוסמת את הכביש ואני תלויה בחסדי הסבלנות של הנהגים שמגיעים אחרי. אז או שלקחתי או שהצטערתי שלא.
במקרה הזה לקחתי ובהחלט לא הצטערתי.
חוץ מהמימדים של השידה והחלוקה שלה שלכדו את תשומת ליבי, מסתבר כי השידה עשויה כולה מעץ מלא קשה. לא ציפוי פורניר, לא סנדוויץ. כנראה עץ מסוג סייסם הודי. אפילו ה”דיקטים” במגרה ובגב השידה, לא היו דיקטים אלא משטח עץ בעובי של כסמ’.

שלב ראשוני – לחשוף את השידונת המקורית.

לרוב, השלב הראשוני הוא שלב של פרוק.
כאן אין מה לפרק. השידה יציבה מאד אבל מכוסה כולה שכבות של צבע.
אבל גם כאן לפני שמתקדמים, הולכים אחורה.
מסירים תחילה את כל שכבות הצבע.
(ומסתבר שזה כשלעצמו היה קדימה ;-)…)

כך נראתה השידונת (שידונת כי נכנסה בשכיבה במושב האחורי) לאחר שגררתי אותה הביתה:

לשמחתי צובע (או צובעת) השידונת שלי, החליטו לפסוח על החלק הפנימי עם המדף. זכיתי לעץ חשוף גם בתוך השידה והמון עבודה נחסכה לי.
אבל בחוץ זה סרט אחר לגמרי.
שימו לב לשתי(?) שכבות הצבע – לבן וחום. אף אחת מהן לא נעשתה עם איזושהי מודעות טכנית ולו הבסיסית ביותר. הפרזול כוסה לחלוטין כמו גם הברגים, הזכוכית לא חופתה ונצבעה ובאזורים הצבועים יש חוסר אחידות בכיסוי ונזילות של צבע.

שלא תבינו אותי לא נכון-
אני בהחלט מברכת ומודה על רמת העבודה הזו, שאם לא כך והשידונת הזו היתה אטרקטיבית יותר, היא כנראה לא היתה נזרקת ואני לא הייתי מוצאת אותה….

הסרת הצבע.

השידונת הזו היתה טריגר עבורי להתגבר על מחסום קיים ולהשתמש במסיר צבע.
ולמה?
לאור עובי וכמות שכבות הצבע שרציתי להסיר, שיוף (כתהליך מכאני) יהיה כרוך בהמון עבודה, רעש לכלוך ובתחלופה רבה של ניירות (כך שאפילו הוא לא יהיה כלכלי).
הואיל והפרוייקט הקודם שלי היה כרוך בשעות של שיוף ו(כמעט)עלה לי ביחסי השכנות שלי,
שיוף נראה, עכשיו במיוחד, הרבה פחות אטרקטיבי…
פתאום שימוש במסיר צבע, שעד כה נמנעתי משימוש בו בגלל חוסר הידידותיות שלו לסביבה, לאנשים ולחיות, מצטייר כפתרון הכי מעשי וידידותי לסביבה.
ושוב מסתבר שהכל יחסי וצריך לשמור על ראש פתוח. (יחי איינשטיין וחוקי היחסות שלו!)

את פחית מסיר הצבע קניתי בטמבוריה השכונתית. כנראה יכולתי למצא מסיר צבע זול יותר. השילוב של הזמינות עם הבחירה לתת פרנסה לעסקים המקומיים, שווה לפעמים את ההפרש.
מודה שלא עשיתי מחקר על החומרים הזמנים לפני הרכישה כך שאיני מכירה כלל את האופציות הקיימות בשוק. מסיר הצבע שאני רכשתי בהחלט עשה את עבודתו היטב.

ותכלס להסרת הצבע –
פשוט, אבל חשוב מאד להקפיד על כללי בטיחות.

שימו לב, גם אם יחסית לאופציות האחרות הפתרון של מסיר הצבע (במקרה זה) היה ידידותי יותר, עדיין מדובר בחומר כימי שצריך להתמגן מההשפעות שלו.
חובה לעבוד באויר הפתוח מאחר ויש לו אדים רעילים (אין לי מושג אם נשמית יכולה להגן כאן. לא מדובר באבק…)
כמו כן, תשתמשו בכפפות. לא כפפות המנתחים הדקות, אלא כפפות עבות. הכפפות הדקות אוכלו ע”י החומר.
תקראו את ההוראות והצמדו אליהן. במיוחד להוראות הבטיחות.
על משטח אטום שפרסתי על רצפת המרפסת, העמדתי את השידונת והפרדתי את המגרה מהגוף.
הוצאתי מעט מכמות הג’ל/מסיר הצבע לקופסת פלסטיק נקיה של גבינה והתחלתי לישם את החומר עם מברשת זולה (כזו שלא תהיה לי בעיה לזרוק אח”כ) על כל המשטחים בהדרגה (מסיימת משטח, עוברת לבא) ועל הפרזול.

כפי שאתם רואים בתמונות, החומר מתחיל לעבוד ונוצרות מעין בועיות וקילופים על המשטחים.
אחרי זמן מה שנותנים לחומר לעבוד, ניתן להתחיל לקלף אותו עם שפכטל (ספטולה).

בשלב זה הצבע מתקלף כבר די בקלות. (מודה ומתוודה, התרשמתי לטובה מהקלות. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה זמן ועבודה הייתי משקיעה לו הייתי מנסה לשייף את כל זה בהשוואה לכימיה…)
יש להחריג אזורים שהנגישות אליהם מוגבלת. שם לא הצלחתי להסיר את הצבע, מה שגם יתרום לבחירת הקונספט העיצובי של השידונת הזו.

גם מהפרזול הצלחתי להסיר את הצבע. לפחות לחשוף את הברגים ולפרק הכל. הפרזול לא היה איכותי וחלקו נשבר והתעקם תוך כדי פרוק, כך שויתרתי מראש על ניקוי מלא שלו. בבא הזמן אבחר פרזול חדש.
כל קילופי הצבע עם הפרזול השבור נאספו לפח. ועדיין אני עובדת עם כפפות בעיקר בגלל שאין לי מושג אם גם מגע עם חומר יבש יכול לגרות את העור. (כאמור, מגע עם חומר רטוב בהחלט עושה זאת. גיליתי זאת כשהחומר עיכל את כפפות המנתחים שעבדתי איתם, לפני שגייסתי לעזרי את הכפפות העבות)

אחרי שהסרתי את כל מה שיכולתי עם השפכטל, שטפתי את הארונית ונתתי לה להתייבש בשמש.
לאחר הייבוש הכנסתי את המשייפת לפעולה לשיוף ראשוני, על מנת להשלים את פעולת מסיר הצבע.

השלמות, מילוי ותיקונים.

הסרת הצבע חשפה את גוף הארונית אשר עשוי כנראה מלוחות של סיסם הודי עם משחק הגוונים והטקסטורה המיוחדת שלו אבל גם עם סדקי החיבור והפגמים שיש בעץ.
כך השידונת ניראת לאחר הסרת הצבע:

מי שמלווה אותי כבר זמן מה יודע שלגישתי יש פגמים שלא אנסה להעלים, פגמים שהם חלק מאופי הרהיט, חלק מובנה מהחומר או מההסטוריה שלו. לאור זאת, לא מפחיד אותי לא הפגם, (אם אין לו השלכות מבניות) ולא התיקון שלפעמים מעיד על הפגם.
בפרט כאן בשידונת הזו שהתגלתה כאוצר בלום של עץ מלא שאין לי שום כוונה להעלים. נהפוכו.

אז אילו תיקונים אני עושה?
– ממלאה חורים קטנים בעץ לקבלת משטח חלק באמצעות פילר.
– מוסיפה מילוי שעשוי מדבק נגרים ומאבקת נסורת להשלמת חלקים חסרים או למילוי חורים גדולים יותר.
את המילוי שעשוי מדבק נגרים ומאבקת נסורת עשיתי כששיפצתי את הכורסה שלי. את המילוי שנותר אז עטפתי בנילון נצמד והכנסתי למקפיא.
בפרוייקט הזה השתמשתי בשאריות הללו.

גם כאן כמו שעשיתי בכורסה, אני יוצרת באמצעות לייסט וכליבה (שמהדקת את הלייסט למישור הרצוי) תבנית ומהדקת את החומר הדביק פנימה. את הפיניש אעשה באמצעות פילר עץ שהוא עביד יותר (בו אני משתמשת גם למילוי סדקים וחורים קטנים).
את הלייסט אני מפרקת לפני ייבוש מלא על מנת שלא ידבק לי לשידה באמצעות דבק הנגרים שנמצא בתערובת (בשלב זה החומר כבר לא דביק אבל עדיין עביד מעט).
אחרי ייבוש מלא של התערובת (כשהיא קשה), אני מסיימת עם פילר עץ וסותמת גם את כל החורים והסדקים. לאחק ייבוש, משייפת היטב, עושה מקצה שיפורים ומסיימת עם העץ.

רוב השידה תזכה לגימור של לכה שתעמיק את גוון העץ ותדגיש אותו כפי שהוא.
אם יש בו פגמים לא אנסה להסתירם. הם ישארו חשופים וגלויים כמו העץ עצמו.

הקונספט העיצובי של השידונת הזו וממה צמח

ליד דלת הכניסה שלי מבחוץ העמדתי כסא שמיועד לשיפוץ ועליו ארגז.
זה היה מיועד גם למשלוחי מזון בתקופת הקורונה אבל גם למסירת חפצים שתיאמתי און ליין ולא תמיד בזמנים שהיו נוחים לי. כך יכולתי להשאיר את החפצים בארגז והם נאספו בזמן שהיה נח לאוספם.
בזמנו חשבתי שאשפץ את הכסא בבא היום בדיוק למטרה זו.
עד שמצאתי את השידונת הזו שהתאימה בדיוק ונראתה כחלופה טובה לכסא.
היעוד המסויים של פריט, כאשר הוא ידוע מראש בהחלט יכול להתוות קונספט עיצובי.
ספציפית במקרה זה, ” כל הכוכבים הסתדרו בהתאם” ונראה (לי לפחות) שהקונספט העיצובי הגדיר את עצמו…

אז אילו “כוכבים” לקחו חלק בקביעת הקונספט העיצובי?

1. בחירת יעוד ספציפי ומקום לשידה.
2. הדלת שלי שאין עוד אחת כמוה.
3. העובדה כי השידה עשויה עץ מלא ואין לי שום כוונה להסתיר זאת.
4. בעיות טכניות ונגישות מוגבלת בחלקים שונים בשידה בהסרת הצבע.

השידה ברובה תישאר חשופה (עם גימור לכה).
העץ , הטקסטורה שלו וההסטוריה שלו שמקבלת ביטוי בשטח הפנים של העץ, ישאר חשוף.
החלק הזה בבחירה הקונספטואלית שלי כמעט מנוגד לרעיון העיצובי של הדלת, שם כיסיתי כל זכר שהוא לחומר (פלדה…) ממנו הדלת עשויה.
אבל אזורים בשידה שהגישה אליהם היתה מוגבלת מבחינת הסרת הצבע, יכוסו לחלוטין באותה הטכניקה שכיסיתי את הדלת. עם אותה אינציקלופדיה בדיוק כדי ליצור את הרפרנס.
גם את הפרשנות הויזואלית שנתתי לדלת באמצעות ציור אני לוקחת (בוריאציה כמובן) גם לשידה הזו. בנגיעה.
שתעמוד ברשות עצמה מחד ומאידך שהקשר בין הדלת לשידה, בהיותן צמודות פיזית, יהיה טריוואלי.

ולמה חשוב לי לשמר גם את עצמאותה הויזואלית של השידה?
יבוא יום ואולי ארצה להעזר בה במקום אחר, בלי שום קשר לדלת שלי. השידונת הזו תצטרך להראות טוב גם כשאין את הרפרנס לדלת. במקרה זה, הפרשנות שלי תתקבל כסוג של קריצה.

כיסוי האזורים בשידונת בהם לא הצלחתי להסיר את הצבע

האזור הכי בעייתי היה אזור המדף הפתוח.
בגלל החלל הנמוך ובעיית נגישות, לא ניתן היה לישם את החומר עם מברשת (ספוג או סמרטוט לא היו רלוונטיים מבחינתי בגלל שניסיתי להמנע ככל שניתן ממגע ישיר עם החומר).
הואיל ושם ממילא נוצרה בעיה, לא התאמצתי במיוחד לפתור את הבעיה בתוך המגרה.
(בחזית המגרה דווקא כן הסרתי את כל הצבע מאחר ובשלב זה עוד לא ידעתי בוודאות מה יכוסה ומה לא. כנל עם הכנף, מסגרת הזכוכית)

אם אתם מכירים את הדלת שלי, אתם יודעים שהיא כוסתה כולה בקרעי דפי אנציקלופדיות.
זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות כאן. ואני מתכוונת להשתמש באחת מהאנציקלופדיות על מנת לשמור על אותו הפונט ועל הגוון המדוייק של הדף.

מתחילה עם הנישה עם הגישה המוגבלת –

יש לי כבר מוכן בבקבוק דבק שדולל כבר במים.
בתוך קופסת פלסטיק (עם מכסה. שאוכל לסגור ושהדבק לא יתייבש) אני קורעת דפים מהאינציקלופדיה הרצויה לקרעים בצורות שונות ובגדלים שונים. על הקרעים הללו אני שופכת מהדבק המדולל ומערבבת (מבלי ליצור קיפולים בקרעים) כדי שכל הקרעים יכוסו בתערובת.
כשהקרעים מכוסים בתערובת הדבק אני מתחילה לכסות איתם את המשטחים שהצבע לא ירד מהם, מכל הכיוונים.
שימו לב לשמר קוים ישרים.
אני עושה זאת באמצעות חיתוך הנייר (לפני קריעת הדף ולפני המגע עם תערובת הדבק) עם סכין יפני – דבר שנותן לי צד אחד חתוך ישר וכל שאר הצדדים קרועים.
את הצד הישר אני מצמידה לקו הרצוי.
כמובן שניתן להשתמש בשולי הדף כקו אולם אז יש את האזור הריק מטקסט בשולי הדף ולא תמיד אני מעוניינת באותם שוליים ריקים.

באותה טכניקה בדיוק אני מכסה את המגרה מכל הכוונים (כמעט):
ולאחר התלבטות אני מכסה גם את מסגרת הכנף באותה הטכניקה בדיוק. בחוץ ובפנים.

שימו לב שכאן אני זקוקה להרבה יותר קרעי נייר עם פאה אחת ישרה (קו המגע עם הזכוכית) אני נעזרת בסכין יפני ובסרגל. שאר הפאות יהיו קרועות כרגיל.

שימו לב שבצד הפנימי אני לא מכסה את הלייסט, שניתן יהיה להסירו אם וכאשר יהיה צורך להחליף זכוכית.

הכנה לפרזול

הפרזול שהיה במקור נהרס כשניסיתי לפרקו (לאחר הסרת הצבע), כך שלצערי לא יכולתי לעשות בו שימוש חוזר. בכל מקרה גם לו יכולתי לעשות בו שימוש, אולי הייתי נעזרת בו בפרוייקט אחר. כאן חיפשתי פרזול אחר.
יש לי אוסף של ידיות שפרקתי משידות ודלתות וארונות שהושלכו (לא הכל אפשר לאסוף הביתה לצערי. מקום האחסון הוא משאב מוגבל) שמוכן ומזומן בדיוק למקרים כאלה. אז צרפתי ידית שפורקה לצירים שהוזמנו לפרוייקט אחר ולידית אחרת שקיבלתי מחבר פייסבוק. הם הותאמו זה לזה בגוון המתכתי שלהם על מנת ליצור מכנה משותף.

זוכרים שמדובר בעץ מלא?
אז מדובר בעץ מלא שהוא גם קשה. המשמעות של הקושי שלו היא שאני צריכה להערך מראש עם חורים לפרזול כי נסיון להחדיר ברגים בלי הכנה נתון לכישלון אם ב(אי)חדירת הבורג, שחיקת ראש הבורג והריסת הביט (אם משתמשים במברגה חשמלית)

לפני שאני ממשיכה הלאה (עיצוב מדוייק וגימורים…) אני בוחרת, ממקמת ומוודאה היתכנות של הפרזול שבחרתי.

אני קודחת ומרכיבה את כל הפרזול, מוודאה שהכל מסתדר ואז מפרקת. פעם הבאה שארכיב זה יהיה ממש בסוף, לצורך הכנסת השידונת לתפקוד מלא.

חיבור השידונת לדלת שלי.
רעיונית. בטח שרעיונית….

אם עוד לא ראיתם את הדלת שלי, זה הזמן להכנס ולפחות לראות את התמונות. כדי שתבינו איך ולמה ובאילו נקודות אני יוצרת את החיבור.
ראיתם? אתם יודעים כבר איך טיפלתי בדלת שלי? מעולה.
אז חוץ מהשימוש בטכניקה של דקופז’ קרעי דפי אינציקלופדיות שיתכתב עם הדלת, רציתי להכניס גם את הקומיקס (כמובן!) וגם את הציור.
ממש בנגיעה. סוג של קריצה, או ציטוט. לא יותר.
כאן כמו שם התהליך היה כרוך בחיפוש השראה ונסיון לדייק את הנגיעה ההיא. היו מעורבים כאן שיקולים שונים טכניים ונושאיים וההתלבטות כרגיל שותפה בפורמט משפחתי וזכתה לצוות חשיבה מורחב.
בדלת המוטיב אמנם היה טיפול בתפר/נקודת המגע בין האנגלית לעברית אבל הדימוי הויזואלי היה של בד.
אז את הדימוי הויזואלי הזה לקחתי לשידה שלי.
מפה לשם, אחרי שכמה אופציות נבחנו ונפסלו, אחרי שהרעיון התגבש והתמצק זה מה שיצא:

יש מיש חזית המגרה של השידונת
חזית המגרה

את תפקיד הוו, שבמקרה זה הוא אמיתי לחלוטין ולא מצוייר, מילא ציר דלת של ארונית שנמצאה בגפה.
אחרי שהקונצפט נבחר והקומיקס התווסף, החור לציר נקדח ובבא הזמן הוא הוברג פנימה. התפקיד שלו ויזואלי לחלוטין. אם כי אם מישהו יתעקש לתלות עליו דבר מה, זה בהחלט אפשרי.

ואיך זה קורה טכנית?

בדיוק באותו התהליך ועם אותה סקלת צבעים מונוכרומטית של בין שחורים ללבנים, כמו שנעזרתי בה בדלת.
תחילה אני מודדת ומדביקה את הקומיקס, אח”כ קודחת את החור לציר (ומוודאה שהוא מתאים לצרכי) ולבסוף מציירת ומוסיפה צללים.

ולפעמים קורות גם פאשלות. מה עושים?

בשלב מאוחר יותר, כשכבר הייתי בשלב הלכה, עשיתי שטות והנחתי את המגרה על הציור מתוך הנחה מוטעת שהוא יבש כבר.
לצערי, כשהרמתי את המגרה, חלק מהקומיקס התקלף.
זה חייב אותי נקודתית לעשות תיקונים:
– להסיר את החלק הפגום ולנקות קצוות.
– להדביק חלק חלופי. לשמחתי האזור קטן וחלקי מאד וממילא אין המשכיות נושאית. אין כל בעיה לעשות טלאי ממקום אחר. לכאורה ניתן להדביק על. אני מעדיפה להסיר את החלק הפגום ולשתול אחר במקומו כדי לשמור על המשכיות המישור.
– לעשות השלמות של צלליות.
– ולהשלים את הגימור.

בסופו של דבר, לא הייתם מבחינים כלל בתיקון הזה אלמלא הייתי מפנה את תשומת ליבכם.
הערך המוסף שלו הוא לימודי/טכני נטו – היכולת להתמודד עם בלת”ם כשהוא קורה, למרות הפאניקה הקלה שמשתלטת עלינו לרגע.
כמעט הכל ניתן לתקן.
בפרט בטכניקה הזו שהיא סלחנית כל כך.

עוד קצת וזהו…

אחרי שהציור מוכן, ולפני גימור הלכה (ולפני שאני שוכחת שוב ;-)) צריך לחתום על היצירה.
נושא החתימה מתברר כבלתי אפשרי באמצעות חותמת החום שיש לי. זו תוצאה ישירה של עץ קשה מאד.
מכיוון שכך, הדבקתי (שוב, כמו בדלת) את הלוגו שלי ובא לציון גואל.

גימור והגנה על השידונת-

עכשיו צריך להגן על השידונת עם גימור לכה (ועל האזורים עם כיסוי הנייר עוד שכבת דבק בין לבין). במקרה זה לכה מט.
תחילה על העץ שנחשף ואח”כ גם האזורים המכוסים. שימו לב, בתוך המגירה, כדאי להוסיף עוד שכבה או שתיים מאחר ורמת השחיקה שם תהיה גבוהה יותר.

פינישים –

אחרי שהלכה יבשה, צריך לנקות את הזכוכית משאריות לכה ודבק.
(לא הגנתי עליה בכוונה. נסיון העבר לימדני שיהיה לי קל יותר לנקות מאשר להגן על קו המגע עם מסקינטייפ ולנקות אח”כ את הזכוכית גם מדבק שירד מהמסקינטייפ וגם מצבע שחדר מתחתיו . אבל זו אני וכנראה יש לי באג בנושא הזה… אתם בהחלט מוזמנים להגן על הזכוכית בקו המגע ולחסוך לכם את הצורך בניקויה)
אני נעזרת בסכין יפני שמצליח להגיע לכל הפינות ולדייק מאד.

אחת משתי התמונות היא משלב ראשוני יותר של ניקוי הזכוכית משאריות הצבע איתן היא הגיעה.
לא הייתי מוותר על הניקוי המקדים והגס יותר הן מפני שזה משאיר את הניקוי הסופי עדין יותר, הן מפני שהתהליך המקדים יכול לחשוף בעיות שממש לא יהיה כיף לגלותן לאחר העבודה שנשקיע (סדקים סמויים, קושי בהסרת צבע וצורך בטכניקות אגרסיביות יותר…)

ולסיום סיומת, הרכבת הפרזול (זוכרים שעשיתי את החורים מראש? אז עכשיו זה קל קלי קלות):

לכאורה זהו.
אבל לצערי עדיין לא.
בשלב זה, מסתבר שהמגירה נכנסת ויוצאת קשה ומתחככת במסגרת העץ.
זו לא מגרה עם מסילות שמקלות על התנועה ולעולם היא לא תזוז באותה קלות כמו אותן מגרות.
ובכל זאת…
אני משייפת מעט את הפינות ואת פסי המגע בין המגרה לשידה. אפשר גם למרוח ווקס (או לעבור עם נר, בדיוק כמו שעושים עם ר’צ’רץ’ תקול) כדי לסכך את התנועה.
זה יותר טוב ואני מסתפקת בכך.

וכך ניראת השידונת בכניסה לבית שלי, ליד הדלת שלי 🙂
עם עציץ או בלי.
עדיין לא סגורה על זה…

  • יש מיש השידונת 1
  • יש מיש השידונת 2
  • יש מיש השידונת 3
  • יש מיש השידונת 4
  • יש מיש השידונת 5
  • יש מיש השידונת 6
  • יש מיש השידונת 7
  • יש מיש השידונת 8
  • יש מיש השידונת 9

ועד לפעם הבאה שניפגש –
(כנראה בחסות קולב וינטאג’ שמצאתי, שעדיין אפילו לא התחלתי לעבוד עליו…)

מאחלת לכם שנת לימודים טובה יותר מהשנה שחלפה (טוב נו…לא חכמה…).
זכרו שחוסר וודאות על הקשיים שהוא מביא איתו, יכול לאפשר ראיה אחרת קצת ולהיות כר נרחב ליצירתיות ולמציאת דרכים ופתרונות חדשים להתמודדות.
מנפו את המצב ושמרו על אופטימיות 🙂

Related Images:

נאמן למקור – שיפוץ הכורסה שנמצאה ברחוב.

כנראה שדווקא בדרך ליוגה (ואיכשהו אף פעם אני לא מאד מקדימה לשיעור…) אני מוצאת את המציאות השוות ביותר.
כמו את הספה שלי, גם את הכורסה הזו גררתי לבגאז’ של האוטו כשאני מחשבת את הדקות שאאחר.
אבל גם הפעם זה היה שווה את זה (מאד מאד אפילו שווה את זה)
א. אחרי שהעלתי את הכורסה הביתה, מצאתי באוטו 700 ש”ח מקופלים שאף אחד לא הצהיר עליהם בעלות.
יכול להיות שהם היו מוסתרים בכורסה ונפלו באוטו….
ב. כורסה שווה כשלעצמה, לא? 😉
והשיפוץ שלה, מתוך בחירה מודעת, יהיה נאמן למקור.

כך הכורסה הגיעה אלי הביתה במאי 2018. עם לשלשת של ציפורים. מלוכלכת, יציבה ועם רגל פצועה.

יש מיש - נאמן למקור הכורסה כפי שנמצאה.
הכורסה ביום שמצאתי אותה

מכיוון שמצבה לא היה קריטי היא נכנסה לשימוש במצבה הנוכחי (על הלשלשת והליכלוך ויתרתי):

יש מיש - נאמן למקור הכורסה מתפקד גם לפני שיפוץ.
הכורסה מתפקדת אצלי בבית גם לפני השיפוץ (זה לא נראה כאן, אבל גם ישבו עליה…)

עד שלאחרונה היא דיגדגה לי בעיניים והחלטתי לשפץ אותה.

שיפוץ רהיט שיהיה נאמן למקור.

לא לשנות דבר זו בחירה.
בחירה עיצובית לא פחות מכל בחירה אחרת.
לכאורה זו ברירת המחדל, כי מה שאינו מחייב שינוי מצריך השקעה קטנה יותר של אנרגיה.
לצערי לא כאן. לפעמים לשמור על הקיים קשה יותר מלשנות
(תראו את כל פרוייקטי השימור האורבניים למיניהם)
יש לציין שלאחר התלבטות, ויתרתי על ריפוד מחדש ובשל מצבו של הריפוד הקיים (ובשל הרצון לשמור על המראה הקיים) החלטתי לא לגעת בו, מה שאכן חסך לי עבודה.
מאידך, העבודה על העץ “פיצתה” על הזמן שנחסך בעבודת הריפוד, בריבית דריבית.
אבל בל נקדים את המאוחר.

אז למה בעצם בחרתי לשמור על העיצוב הקיים ולשפץ את הכורסה באופן נאמן למקור (ככל הניתן)?
עיצוב הכורסה הזו, כפי שאני ראיתי אותו, הוא בקוים המיוחדים שלה ובחיבור בין החומרים. החומרים השונים מקבלים ביטוי הן במראה והן בתחושה. לא רציתי לאבד את החיבור הזה.
התלבטתי לגבי הריפוד…
האם באמצעותו להכניס צבעוניות? מה המשמעות של צבעוניות נוספת בתוך הקומפוזיציה הזו?
החלטתי שלא.
צבעוניות נוספת תפר איזון שקיים כעת ותסיט את תשומת הלב מהחיבורים בין החומרים (והפונקציונליות שלהם).
הריפוד יהפוך דומיננטי יותר ואני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ישרת דבר.
אז לא.
נשארת נאמנה למקור. משאירה את הריפוד, משפצת את העץ, מתקנת את שנפגע. זהו.

וכמו כל שיפוץ, גם שיפוץ שמתיימר להיות נאמן למקור, מתחיל בפרוק.

פרוק הכורסה.

שלב הפרוק הוא אחד השלבים החשובים יותר למרות שהוא פחות סימפטי.
כאן הוא מאד טכני. הוצאת סיכות, שימון ופתיחת ברגים עיקשים, הפרדת חלקי הספה.

הפרדת החלקים הרכים – המושב והמשענת:

שיטת החיבור כאן היא חיבור החלקים לעץ באמצעות חתיכות עור קשה המחוברות למושב מצד אחד ולמסגרת העץ בצד השני באמצעות סיכות (מאקדח סיכות).
כל הסיכות הוצאו והמושב משוחרר. חתיכות העור נשמרות לשלב החיבור. אשאר נאמנה גם לטכניקה הזו וגם לחלקים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר.

בשטח המגע של המשענת עם המושב עדיין יש לכלוך ושאריות של עלים. כמובן שאני מנקה הכל.
בשלב זה אני מגלה שהריפוד הקיים אינו עור ויש סיכוי סביר שהוא הוחלף “בדרך”. המסקנה הזו מתבססת על מצבו, על רמת האלבד שנמצא למטה ועל הקילופים שאני רואה מתחתיו.
בסופו של דבר החלטתי, כאמור, לא להחליף את הריפוד כך שאין לי מושג אילו “אוצרות” מסתתרים מתחתיו.

גם משענת הגב נשארת כמו שהיא ומשאירה את הסקרנות שלי ללא מענה.

פרוק תומכי המתכת:

משעני הידיים של הכורסה מקובעים למקומם באמצעות תומכות ברזל מעוצבות.
גם את התומכות הללו יש לפרק. גם כאן (בעיקר כאן!) אני די אוכלת קש. הברגים תקועים ולא זזים. ואם לא די בזה, ראשי הברגים שחוקים ונסיונותי שוחקים אותם יותר.

בסופו של דבר, באמצעות WD40 חתיכת בד (כמתווכת בין הבורג למברגה) ופלייר פטנט, (כשהבורג יצא דיו על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו) הכל שוחרר ובא לציון גואל.
כמובן שהברגים הללו לא יחזרו לשימוש חוזר.

שלד העץ:

לאחר הסרת החלקים הרכים ופרוק חלקי המתכת, נשארתי עם שלד העץ.
הקורה האופקית שסוגרת על משענת המושב מתפרקת. בתחילה חשבתי שזה הכרחי לפרוק המשענת. בדיעבד גיליתי שניתן להרכיב (ולפרק) את המשענת גם אם הקורה הזו מחוברת לשלד.

בשלב המדובר חשבתי שלא, כך שאת כל השלבים הבאים עשיתי על השלד כפי שהוא, בנפרד מהקורה.
כל שאר החלקים, כולל משעני הידיים גם אם הסתובבו סביב החיבור שלהם לשלד כציר, היו מחוברים היטב ויציבים מאד.

הטיפול בחלקי המתכת – נאמן למקור ומשמר:

חלקי המתכת/הברזל, שנעשו כנראה באמצעות נפח, היו חלודים.
עקרונית אין לי בעיה עם המראה החלוד, אבל חלודה מטיבה להתפשט ולהחליש את המתכת…
שייפתי את חלקי המתכת באמצעות נייר לטש וצבעתי בלכה פשוטה. גם כאן הבחירה היא טיפול משמר שישמור גם על המראה שישאר נאמן למקור.
השתמשתי בלכה על בסיס מים.
יגידו לכם שיש לכה שמתאימה למתכת… מהשאולי אכן נכון,
אבל,
נסיון העבר עם מתלה הכובעים שלי (שמתפקד כבר כמה שנים בלי התפשטות של חלודה נוספת) לימד אותי שאין שום בעיה להשתמש גם בלכה רגילה על בסיס מים. היתרון של הלכה הרגילה הוא שהוא ידידותי יותר לסביבה, בגלל שהיא על בסיס מים קל יותר לנקות ולהשתמש שוב במברשות וכמובן, שיש לי אותו כבר בבית.

הטיפול בעץ – ברוח הבחירה להשאיר את העיצוב נאמן למקור –

אם חשבתם, שהבחירה לא לשנות בעיצוב דבר, תקל עליכם ותחסוך לכם עבודה, לא תארתם לעצמכם כמה אתם טועים.
הנסיון לשמור על טקסטורת העץ מחייבת עבודת שיוף מסיבית להסרת כל הגימור.
גם לאחר שהסרתם את כל הגימור תגלו שהעץ עצמו ספח את הגוון ואתם חייבים להמשיך לשייף.
מבלי להגזים, עבודת השיוף (עם משייפת אקסצנטרית) על שלד העץ של הכורסה נמשכה קרוב לשבע שעות.
אחרי כ-3.5 שעות של שיוף עם נייר 120 המליצו לי בקבוצה שעוסקת בנגרות להשתמש בנייר שיוף גס יותר.
גם אחרי שעברתי לנייר מס’ 80, עדיין נזקקתי לכמה שעות של שיוף וגם אם המצב השתפר מעט, עדיין הייתי רחוקה מאד ממצב בו העץ בתולי.
השכנים שלי כמעט יצאו מדעתם ובכנות, אני לא מאשימה אותם. גם אם מדובר בשעות בהם זה לגיטימי לחלוטין לשייף, שלוש וחצי שעות של רעש שיוף שאינו פוסק יכול להוציא כל אחד מדעתו.
(את החלק השני של השיוף עשיתי בתאום איתם, בנסיון להתחשב ככל האפשר)

כך השלד נראה אחרי 3.5 שעות של שיוף עם נייר 120:

וכך הוא נראה אחרי עוד 3.5 שעות בערך של שיוף עם נייר 80:

מראה דומה של עץ שהסרתי ממנו את צבע (וגם שם בחרתי בגימור של פוליטורה) ניתן לראות על כסא שעשיתי לבת שלי.

תיקון פגם ברגל הכורסה:

יש מיש - נאמן למקור הרגל "הפגועה"
הרגל “הפגועה”

אמנם זה פגם קטן יחסית, פגם ברגל שכמעט ולא רואים (אני רואה!) אבל זה בדיוק הזמן לתקן אותו.
הואיל ויש לי ה-מ-ו-ן אבקת עץ מהשיוף המסיבי שעשיתי על השלד (ותאמינו לי, מה שאספתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני והמרפסת שלי היינו מכוסים בו) אני אערבב חלק מהאבקה הזו עם דבק נגרים ואמלא את החסר. המילוי הנ”ל יהיה חזק ואני יכולה לסמוך על הדבק והאחיזה שלו לאחר היבוש. זה מתפקד כמו בטון כשהצמנט הוא דבק הנגרים ואבקת הנסורת היא החול או האגרגט. לאחר הייבוש התערובת מתקשה ומאבדת את הפלסטיות שלה.
אגב, אם עבדתם עם דבק נגרים אתם יודעים שזה גם לא קל לשייף ולהסיר שאריות ממנו.
זו בדיוק הסיבה שאת הפינישים אעשה עם פילר עץ שאוכל לשייף ולהחליק את המשטחים.
שימוש בפילר של עץ פחות מתאים במקרה בו צריך למלא חור גדול, בפרט שיש לו יותר מפאה אחת חיצונית מאחר והוא לא חזק מספיק. מכה כלשהי בפינה והוא עלול להשבר.

אני יוצרת באמצעות כליבה (כן, מסתבר שכליבה ולא קליבה.) ולייסט של עץ שאני מצמידה לאחד ממישורי הרגל, תבנית.
את התבנית הזו אני ממלאה כמיטב יכולתי בחומר המילוי שנוצר מאבקת הנסורת המעורבבת עם דבק נגרים.
המילוי הנ”ל דביק וקצת קשה לעבוד איתו. אבל בשלב הראשוני אני רוצה למלא את המסה העיקרית.
לפני שהחומר מתייבש לחלוטין, אני מסירה את הלייסט (אני לא רוצה שהלייסט ידבק לרגל…) בשלב הזה החומר כבר פחות דביק ואני יכולה מעט לעצב ולהחליק אותו עם היד.
אני מחכה לייבוש סופי לפני שאני מתחילה לעבוד עם הפילר.

כדי לעשות פינישים עם הפילר, אני חוזרת ללייסט העץ ואני מצמידה אותו שוב באמצעות הכליבה על מנת ליצר מישור.
השתמשתי בפילר בהיר, שנראה נורא, אבל היתרון שלו הוא תעודי. אתם יכולים לראות אותו. בשלב מאוחר יותר שייפתי אותו ומילאתי עם פילר כהה שכבר משתלב טוב יותר ועושה את עבודתו לשביעות רצוני.
אתם בהחלט יכולים לדלג על השלב של הפילר הבהיר.

גימור לעץ –

כפי שראיתם, גם השיוף הממושך והמסיבי לא מחזיר אותי למצב של עץ בתולי. החלקים הרכים יותר בעץ ספגו את הפיגמנט לעומק. הואיל וכך, נוצר מצב שהטקסטורה של העץ אפילו מודגשת יותר ואני בוחרת לא להעלים זאת.
הואיל ובשלב זה כבר קיבלתי החלטה להשאיר את הריפוד המקורי, החלטתי לא להכהות את העץ על מנת שייווצר מתח בין הטקסטורה והגוונים השונים של החומרים השונים (ריפוד, שלד, ברזל) כמו כן, בגלל ששלד העץ הוא רכיב מאד דומיננטי בכורסה, הוא צריך להיות מטופל בהתאם – עם הגימור שיחמיא לו הכי מכולם.

קצת על פוליטורה:

הגימור הכי יפה לעץ שאני מכירה הוא פוליטורה טבעית.
הפוליטורה הטבעית עשויה מפתיתי שלאק מומסים באלכוהול (לרוב מפוגל. אבל הפוליטורה איכותית יותר ככל שאחוזי האלכוהול גבוהים יותר. וכשזה אלכוהול 99% לשתיה, ניתן לצבוע איתה גם כלי מזון מאחר וזה לא רעיל.)
בינתיים,אני מזמינה תרחיף מוכן ושומרת אותו בין שימוש לשימוש, במקרר, בבקבוק זכוכית כהה. אולי יום יבוא ואכין אותה בעצמי….
את הפוליטורה אני מיישמת בשיטה שקוראים לה פוליטורה צרפתית.
אם אתם עוקבים אחרי, כבר שמתם לב שאיכשהו, כמעט תמיד, אם יש שתי אופציות לבחור מביניהן, אני אבחר דווקא את זאת שדורשת יותר עבודה. כנראה באג ביצור שלי.
פוליטורה צרפתית בהחלט נכנסת לקטגוריה הזו. לזכותה יאמר שזה הגימור הכי יפה לעץ (כזה שגם משמר את הטקסטורה שלו) שיש. לדעתי כמובן, אבל כנראה לא רק.

את הפוליטורה אני מיישמת באמצעות פקעת של צמר גפן שעטופה בטריקו נקי (אני קורעת מחולצות שסיימו את תפקידן). את שלד העץ יש למשוח בפקעת שספוגה בתרחיף. מדי פעם לסיכוך, אני נוגעת עם הפקעת בשמן זית.
העץ סופג את הפוליטורה ומקבל גוון חם.
את התהליך הזה עושים שוב ושוב ושוב ושוב….לפעמים אפילו עשרות פעמים.
ולא, אני לא מגזימה. במררה זה,ככל שמוסיפים הרי זה משובח.
ככל שהתהליך מתקדם, העץ מתחיל לקבל ברק. הפוליטורה מתקשה ויוצרת שכבת מגן קשה על העץ.

כמה טיפים שיעזרו לכם:

  1. את בקבוק התרחיף יש לשמור סגור כי האלכוהול מתנדף. תפתחו להספגה ותסגרו. זה מטרטר, אני יודעת.
  2. בין שכבה לשכבה, כשאתם עושים הפסקה לאוכל או לשינה, תשמרו את הפקעת בשקית ובמקפיא, כדי שלא תתייבש ותתקשה (אלא אם אתם רוצים לעשות פקעות כמספר השכבות)
  3. אני שמה לי צלוחית קטנה עם שמן זית שתהיה זמינה לעבודה.
  4. משתמשת במכחול שאני טובלת בפוליטורה כדי להגיע למקומות שהפקעת לא מגיעה.
  5. בסוף כל סבב שימוש במכחול יש לנקות אותו באמצעות אלכוהול.
  6. אם במקרה המשטח נצבע או יש טיפות של פוליטורה על הרצפה – מנקים באמצעות אלכוהול.
  7. אלכוהול מפוגל הרבה יותר זול מאלכוהול לשתיה. לשני אמנם יש יתרון ביצירת התרחיף אבל לניקוי האלכוהול המפוגל לגמרי מספיק (רק לא לשתות אותו, כן?)

כשהעץ כבר מבריק דיו, סיימתם את השלב הזה.

חיפוי החלק התחתון של המושב –

לפני שאני מחברת הכל מחדש, יש לי חוב ישן.
זוכרים שהסרתי את האלבד שהתפורר כבר מתחת למושב?
אז אני צריכה לשים משהו במקומו.
גם כאן אני משתמשת בחלק מהריפוד הישן של הספה שריפדתי מחדש . הפעם בחלק הפנימי של הריפוד.

אני מגייסת את אקדח הסיכות שלי, מקפלת את השאריות פנימה ומהדקת. חייבת להודות שהפעם יכולתי לעשות עבודה טובה יותר. בסיטואציה אחרת בה החלק התחתון עלול להחשף, הייתי מוציאה את הסיכות ומהדקת שוב. מכיוון שהחלק התחתון יחשף רק אם יהפכו את הכורסה, אני מוותרת לעצמי.

נאמן למקור – לחבר הכל מחדש :

באופן טבעי, מחברים את הכל מחדש בסדר הפוך של הפרוק.
אז קודם חלקי הנפחות שמקבעים את מסעדי הידיים לשלד העץ.
זוכרים שהיה לי מאד קשה לפרק? אז הנסיון למדני שלהבריג, גם עם מברגה, לתוך עץ קשה, זה ממש לא קל. אז אני מקדימה וקודחת חור במקום בו אני אמורה להבריג את הבורג. זה יעשה לי ולבורג חיים קלים יותר.

בחלקם התחתון החלקים מושחלים דרך חור בשלד ומהודקים למקומם באום פנימי.

חיבור הקורה בשלד –

זוכרים שהקורה בחלק העליון של המשענת התפרקה? ושחשבתי שממילא יש לפרק אותה כדי להחזיר את המשענת? אז עכשיו גיליתי שגם אם היא מחוברת ניתן לפרק ולחבר את המשענת ללא בעיה. (מה שאומר שאם בעתיד ארצה להחליף את הריפוד בכ”ז, זו לא תהיה בעיה.)
על מנת לחבר אותה חזרה אני משתמשת בדבק נגרים ומהדקת ברצועת ראצ’ט.
אני חושבת שאין כליבות כ”כ גדולות…

שימו לב, כשאתם מהדקים את חלקי העץ זה לזה, שאריות דבק ילחצו החוצה בקווי המגע. נקו היטב את שאריות הדבק הללו. במקרה כמו זה, שהחיבור מתבצע לאחר הגימור, תעברו גם עם סמרטוט לח לניקוי יסודי. ממש אינכם רוצים לאבד את הברק שיצרתם בגימור עם מריחות של דבק שהתייבש.

חיבור המשענת והמושב –

המשענת והמושב מחוברים שניהם באמצעות חתיכות עור.
בחלק העליו של המושב יש חורים שלתוכם נכנסים פינים שממוקמים בקורה העליונה בשלד העץ ומקבעים את המשענת שלא תזוז קדימה ואחורה. חתיכות העור מהודקות באקדח סיכות לחלק התחתון של השלד.

לפני שאני מהדקת, אני מאזנת את המשענת ומגלה שאיכשהו, משום מה אין איזון. יש קצת רווח בין המסגרת לשלד באחד הצדדים מלמעלה.
על מנת לפתור זאת אני צריכה לדחוף משהו בין המשענת לשלד בחלקה התחתון. כשאני עושה זאת, הרווח למעלה נסגר ולמטה לא רואים אותו.
אני בוחרת להעזר בפקק שעם שאני חותכת לאורכו ומכניסה אותו בצד הבעייתי בין השלד למסגרת.
כך זה נראה:

אחרי שמחצית פקק השעם ממוקם, אני מהדקת את המשענת לשלד.
כמובן שלא יראו את החיבור. הוא יוסתר ע”י המושב.

ואחרון חביב, המושב.
על מנת לקבע את המושב הזדקקתי ליותר משתי הידיים שיש לי… הייתי צריכה לקבע את המושב היטב למקומו במהודק שלא יזוז ובמקביל לחבר את חתיכות העור למושב ולשלד באמצעות אקדח הסיכות.
אז כשאין מספיק ידיים, אני נעזרת שוב ברצועת הראצ’ט.
גם הפעם על מנת לקבע, אבל בשונה מבד”כ, לא באמצעות הדבקה.

שיפוץ נאמן למקור –

אז כפי שראיתם,
לשפץ רהיט כך שנשמור על המראה שיהיה נאמן למקור, יכול להיות כאב ראש רציני. (במיוחד לשכנים ;-)).
כמו כן, אתם מסתכנים בזה שאנשים לא ישימו לב שהרהיט אמנם שופץ….
אבל אינכם משפצים בשביל אנשים אחרים ולרוב, כשבוחרים לעשות זאת, יש סיבות טובות מספיק על מנת לנסות להצמד לעיצוב המקורי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיקר אחרי השיפוץ הזה אני מעריכה במיוחד רסטורטורים שמחזירים עטרה ליושנה ברהיטים ישנים.
כך ניראת הכורסה שלי אחרי השיפוץ ואני בהחלט אוהבת את המראה שלה:

נתראה שוב בתחילת ספטמבר עם שידה שהסרתי ממנה שכבה עבה מאד של צבע.
ועד אז, תישארו בריאים….

Related Images:

ההדום הצהוב – מילוי וריפוד הדום וינטאג’

בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )


בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images:

הדום וינטאג’ לשיפוץ – פרוק והכנה לריפוד

לפני כשנה בערך, שיפצתי הדום וינטאג’ שכשהושלם, ניתן בהגרלה בין העוקבים אחר הדף שלי בפייסבוק.
באותו זמן בערך, ג’וני, חבר שחולק איתי את האהבה לאוצרות רחוב ולשיפוץ רהיטים , מצא ואסף את ההדום וינטאג’ הזה. הוא הציע אותו לי לשיפוץ והדליק לי את האור בעינים .
תודה רבה רבה ג’וני.
בזכותך זכיתי לשפץ הדום וינטאג’ נוסף בטכניקה קלאסית נאמנה (פחות או יותר) למקור וההדום ניצל וזכה לחיים חדשים.
אמנם לקח לי זמן להתפנות להדום, אבל הוא המתין בסבלנות.

בדיעבד, כשאני חושבת מה קווי היסוד שהנחו אותי בשיפוץ ההדום הזה, אני חושבת על מספר ערכים שהתוו בסופו של דבר את אופי הרהיט המשופץ:

  • כבוד לרהיט של פעם, ליוצרים שלו ולתקופה – הם אלה שמכוונים אותי להשאר נאמנה ככל הניתן לשיטות המסורתיות ולחומרים של פעם (הקפיצים ומילוי של עשב ים/סיבי קוקוס).
  • לתת לתכונות ולאופי חומר הגלם לקבל ביטוי בעיצוב. בעיקר לא להסתיר טקסטורת עץ כשמצבו מאפשר זאת אבל גם שימוש בטקסטורות שונות כדי לחדד ולהבליט את ההבדלים (בריפוד).
  • שימוש חוזר והפחתת בלאי ככל שניתן כחלק מערכי הקיימות (תקראו לזה כבוד לקיים?!) שמנחים אותי ביום יום וגם ביצירה שלי.

ואם תמצאו גם אתם רהיטים, שנעשו בטכניקות וחומרים מסורתיים, שנראה שכבר כלום לא יעזור להם להתאושש, אני מתנדבת להתאתגר ולנסות להחיות אותם עם הרבה כבוד לפעם וכבוד לסביבה.

הדום וינטאג’ – יש למישהו ספק שהוא וינטאג’?

כך ג’וני מצא את ההדום.
האם גם אתם מצליחים לראות את הפוטנציאל בהדום?

מסתבר כי ההדום נוצר בתקופת הצנע, כשנה עד שלוש לאחר קום המדינה. הדום וינטאג’ כבר אמרתי?
(לפי תווי מס המותרות ע”ס לירה ו750 פרוטה שנמצאו עליו. ועל פי דעת מומחים ממני שראו את המדבקות).
כרגיל, שלב הפרוק הוא מהותי מאד ללמוד על הרהיט, על איך נבנה ועל העקרונות שלפיהם נבנה.
הנסיון הקודם שלי עם שיפוץ באותה רוח (ההדום הקודם והספה) מאפשרים לי לגשר ולתת פתרונות לבעיות שמתעוררות בדרך מתוך התכווננות לאותה גישה משמרת.

פרוק ההדום:

כפי שכתבתי כבר בעבר, לשלב הפרוק יש חשיבות עליונה בלימוד והבנת הרהיט בפרט למי שמעוניין לחדש אותו ברוח התקופה בה נוצר.
את הפרוק אני מתחילה עם שליפה של המון סיכות ומסמרים, עם מכשיר יעודי שמקל על העבודה וחוסך ממני לא מעט פציעות.
גם במקרה זה, את המסמרים אני שומרת לשימוש חוזר. וכמובן גם הקפיצים ושלד העץ יחזרו לתפקד. לצערי במקרה זה כל השאר לא ראוי לשימוש חוזר גם לא כצמר גפן למשיחת הפוליטורה.

לידיעתכם, חיפשתי בארץ מסמרים עם ראש גדול ולא מצאתי.
הצלחתי להשיג רק מסמרים עם ראש קטן שהיעוד שלהם בהכרח שונה מהדרוש לי.
להזמין מחו”ל מסמרים זה ממש לא כלכלי (בגלל המשקל ועלויות המשלוח – מנסיון. תאמינו לי).
אז שכשזה אפשרי, אני שומרת את המסמרים ועושה בהם שימוש חוזר. (וכשלא, אני מאלתרת עם אקדח הסיכות)
תשאלו למה דווקא מסמרים עם ראש גדול?
מסמרי ריפוד משמשים מעין יתד. הראש הגדול של המסמר, יוצר מעצור ומונע את ההחלקה של החבל או הבד מהמסמר.


פרוק הריפוד והמילוי:

אמנם הריפוד והמילוי מתפוררים ומגעילים אבל אני לומדת מהם איך הדום וינטאג’ מטופל במקור ורואה שיטטיות שראיתי בפרוקים של פרטי וינטאג’ מרופדים בעבר. שיטה וסדר שחוזרים על עצמם שוב.
אני למדה גם שההדום וינטאג’ זה זכה בדרך למתיחת פנים בדמות הוספת בד בצדדים וזאת בזכות שכבה נוספת של בד חום שנמתחה על “אזני” ההדום ובזכות שכבת מילוי אקריליק ש”התגנבה” בין השכבות.

פרוק הרצועות, הקפיצים והשלד העיוור:

אקדים ואומר – שלד של רהיט הוא בעצם הקונסטרוקציה שלו.
כאן היא עשויה מעץ.
החלקים הסמויים, במקרה זה החלקים עליהן המילוי והריפוד מתוחים, נקראים שלד עיוור להבדיל מחלקי השלד שחשופים. אשתמש במושג הזה בהמשך ורצוי שתבינו למה אני מתכוונת.

לאחר הסרת הריפוד, אני גם מוצאת את מדבקות מס המותרות על השלד, שנותנות גושפנקא סופית לגילו של הדום וינטאג’ זה.
הדבק ישן דיו כך שהמדבקות יוצאות ממקומן. אני מדביקה אותן במקומן חזרה, נעזרת בקווי חותמת שהוחתמה על העץ והמדבקות לאחר שהודבקו.

לאחר שהסרתי את כל הריפוד והמילוי אני מפרקת את שאריות הרצועות ואת הקפיצים שתפורים אליהם.
מסתבר שכדי להוציא את המסמרים אליהם קשרו את הקפיצים, צריך לפרק את השלד העיוור בחלקו.
אני לא מתלהבת מזה מאחר וחלקי השלד העיוור עשויים מעץ ירוד ומתפורר.
אני עושה זאת בזהירות ולא שולפת את המסמרים מחלקי העץ שפורקו. כפי שהם, חלקי העץ יורכבו חזרה בבוא הזמן.

הואיל ושלד העץ של הרגליים יציב יחסית אין צורך לפרקו וכאן מסתיים החלק של הפרוק.
הטיפול בעץ יעשה בשלד כולו כיחידה שלמה.

הטיפול בשלד העץ.

שלד העץ מתחלק ל 2 חלקים –

  • השלד העיוור שמהווה קונסטרוקציה לכל המילוי והריפוד.
    מאחר וממילא הוא מכוסה כולו והתפקיד שלו הוא רק לתת צורה ומסגרת בסיסית מאד למילוי ולריפוד שיבוא מעליו, הוא עשוי משאריות, מעץ ירוד מאד ורמת הטיפול בו היא אפסית.
  • הרגליים והקורות שמחברות אותן – אלה חלקי העץ החשוף ובהתאם גם איכות העץ והטיפול בו.

הטיפול בשלד העיוור:

השלד העיוור עשוי מעץ ירוד וחלש (ניכר בתמונות).
כשפרקתי את הריפוד היו חלקי עץ שנפלו. אמנם החלקים הללו הם כמעט חסרי משמעות וחסרונם לא יפגע בתפקוד, אבל החלטתי להדביקם חזרה. מי יודע איך ומתי חסרונם יתבטא.
אני משתמשת בדבק נגרים וכליבה להדק ולקבע את החלק שנפל למקומו.

השלד העיוור ורגלי ההדום מתחברים ביניהם במחברים אורגניים ועם דבק.
החיבורים כאמור, חזקים והמבנה יציב יחסית למעט תנועה קלה שאני מתכוונת לפתור באמצעות הזרקת דבק לחיבורים (אני משתמשת במזרק אקמולי ישן ושוטפת אותו היטב לאחר שימוש כדי שלא יסתם לפעם הבאה).
לאחר ייבוש הדבק המבנה יציב ואין תנועה.
(שימו לב לקבע את הרגליים במצבן הרצוי, בדקו זאת לפני ההדבקה)

הטיפול בעץ הגלוי :

הרגליים והקורות ביניהן, להבדיל מהשלד העיוור, הן עץ חשוף.
ובהתאם לכך, איכות העץ והטיפול בו, הן ברמת הגימור הן ברמת הפרטים, הם גבוהים. אגב, הפרטים של העץ הגלוי ואיכותם הם דבר נוסף שיכול להעיד על היות ההדום הדום וינטאג’.

ההכנה:

אני משייפת את העץ היטב כדי להסיר כל גימור קודם. במקומות שניתן עם משייפת, כשלא אז ביד.

לדאבוני, תוך כדי שיוף אני מצליחה לשבור את הקושרת הרוחבית שאינה מקובעת.

הקושרת השבורה

אני אמנם אצטרך להדביק אותה, אבל בשלב השיוף זה בהחלט יותר נח כך אז הכל לטובה.
לאחר השיוף אני מדביקה את הקושרת חזרה.
יש לעשות זאת בזהירות על מנת שהקושרת לא תדבק גם לקורה.
כמו כן, צריך להמנע ככל שניתן משאריות דבק כדי שהגימור יתפס היטב וכדי שנקודת ההדבקה “תעלם” ככל שניתן.
עדיף להמנע ולנקות שאריות דבק לפני שהתייבשו כי לאחר ייבוש יהיה קשה מאד לשייפן. עם זאת, כנראה לא תוכלו להמנע מזה לחלוטין

הגימור – פוליטורת שלאק:

הפוליטורה גם מגוונת וגם מדגישה את החום של העץ והטקסטורה שלו. כמו כן היישום של הפוליטורה הוא פשוט מאד וללא סימני מברשת. החיסרון שלו הוא כמות השכבות שיש ליישם. ככל שתוסיפו שכבות הציפוי יהיה קשה יותר, עמיד יותר ויפה יותר. אתם תחליטו עם עצמכם כמה שכבות תרצו ליישם. רק אומרת שהמקצוענים סופרים את השכבות בעשרות והזמן כמובן, בהתאם.

את הפוליטורה שלי אני רוכשת כשהיא כבר מומסת.
בקבוק של חצי ליטר מספיק לי לזמן רב (אני שומרת אותו במקרר).
מקצועיים ומנוסים ממני (או פדנטים ממני, או עצלנים פחות ממני…) יקנו פתיתי שלאק וימיסו בעצמם.
כדי ליישם את הפוליטורה אני צריכה צמר גפן (או חומר מילוי שהסרתם וממילא הולך לפח) שעטוף בבד טריקו נקי, מעט שמן זית (או שמן פשתן או שמן טאנג). אני מכינה גם מכחול, שישמש אותי לפינות שצמר הגפן העטוף לא מצליח להכנס וכן אלכוהול מפוגל לניקוי (או לדילול אם צריך).

את צמר הגפן העטוף אני טובלת בפוליטורה המומסת ומתחילה למשוח את העץ. מדי פעם אני נוגעת עם צמר הגפן העטוף בשמן , מה שמסכך את התנועה על העץ. לאחר ייבוש, שוב ושוב ושוב…….עד שהמראה והברק משביע את רצונכם.
כאמור, בפינות אני נעזרת במכחול (וניקוי באמצעות האלכוהול)

קפיצים –

את הקפיצים שפרקתי מההדום אני מנקה מחלודה (באמצעות נייר שיוף וWD40) ומכינה אותם לקשירה מחודשת כחלק ממילוי וריפוד ההדום.
תהליך השיוף סזיפי למדי ומלכלך. עדיף לעשות זאת בחוץ ולהעזר בכפפות ומסכה.

הכנת הדום וינטאג’ למילוי ולריפוד –

הואיל וזה הדום וינטאג’, היה מוזר מאד אם לא היו קפיצים.
הקפיצים הם חלק אורגני מההדום ואף מעידים על תקופתו.
גם אם זה רכיב נסתר לכאורה (אמנם לא רואים, אבל מרגישים אותם כשהם שם…), נראה לי מהותי לשמר את הקפיצים גם במתכונתו המשופצת של ההדום, כחלק ממהותו – הדום וינטאג’.
תהליך השיפוץ הזה דומה לתהליך שעבר ההדום שריפדתי לפני שנה. (מכיוון שכאן אתן רק את החלק הראשון של השיפוץ, חסרי הסבלנות יכולים בינתיים לקרא שם על שלבי המילוי והריפוד.)

מבחינת התהליך, גם כאן יש להתחיל במתיחת רצועות ולאחר מכן קשירת הקפיצים כהכנה לכל השאר.
אפרט את התהליך לפי הסדר הכרונולוגי של הביצוע.
גם בפוסט הבא שיעסוק במילוי ובריפוד ההדום אשמור על סדר כרונולוגי לפי התקדמות השיפוץ.

מתיחת הרצועות –

פה בארץ ניתן להשיג (מנסיוני) רק רצועות אלסטיות.
הרצועות האלסטיות יקרות יותר (עקרונית. בלי לקחת בחשבון את רכיב המשלוח מחו”ל מאחר ואין להשיג בארץ) ולעניות דעתי, טובות פחות מרצועות היוטה.
מדוע טובות פחות?
בדיוק בגלל האלסטיות שלהן, שאחרי שנתיים שלוש של שימוש הולכת לאיבוד.
אני יכולה להבין את הרפדים שמעוניינים שיחזרו אליהם שוב ושוב להחלפת רצועות. גם הם זקוקים לפרנסה. אבל מעבר לזה אני לא רואה יתרון ברצועות אלסטיות.
כמובן שאשמח ללמוד, אם מישהו מכיר יתרון ברצועות האלסטיות, שמצדיק זאת.

אני עובדת עם רצועות יוטה, שאם מותחים אותן כפי שצריך הן מחזיקות עשרות שנים ונותנות קונטרה מצויינת לישיבה. אני אפילו מעדיפה לשלם יותר מכפול להזמנה של רצועות כאלה מחו”ל ולהמתין למשלוח.
לשמחתי לא הייתי צריכה להמתין הרבה.
כדי למתוח את הרצועות כפי שצריך, תצטרכו כלי יעודי למתיחת רצועות (שלצערי לא מצאתי לו תחליף) וכן אקדח סיכות שהוא נח לאין ערוך משימוש במסמרים (כמו פעם) ומאפשר עבודה יחידנית (ביד אחת מותחים ובשניה “יורים”באקדח.

ותכלס?

כאשר הרצועה צריכה לעבור בין שני חלקי העץ, כדאי להקדיש דקה לתכנן מראש את שלבי העבודה.
במקרה זה אני משחילה את הרצועה ברווח (שיצרתי באמצעות הרחקה קלה בין שני החלקים), מקבעת בצד השני ואז מותחת את הרצועה מבין שני חלקי העץ. חותכת את הרצועה לאחר קיבוע ומשחילה את שאריות הרצועה החתוכה ברווח בין שני חלקי העץ.

לאחר מכן שאריות הרצועה מקופלות ומהודקות שוב באמצעות אקדח סיכות כדי לחלק ולמתן את כוח המתיחה של הרצועות על הסיכות.
בכיוון השני (כאן כבר אין צורך להשחיל את הרצועה בין שני חלקי העץ) נותנים לרצועות חיזוק ע”י השחלתן כשתי וערב ברצועות הניצבות. המתיחה והקיבוע נעשים בצורה דומה לרצועות הניצבות.

לאחר שהרצועות נמתחו וקובעו, אני מחזירה ומהדקת חזרה את הקורות שהסרתי כשפרקתי את ההדום.
כשהרצועות מתוחות, אני מחברת אליהן את הקפיצים בתפירה ידנית עם אחת ממחטי הרפדים מהסט שברשותי. כל קפיץ אני מקבעת ב3 נקודות.

קשירת קפיצים –

את הקפיצים שכבר תפורים ומקובעים לרצועות המתוחות יש לקשור אחד לשני ולשלד על מנת ליצור מקשה אחת שתתמוך, תחלק לחצים ותיתן קפיציות לישיבה.
הקשירה מתבצעת למסמרים בשלד העץ (אותם מסמרים עם ראש גדול שהזכרתי מוקדם יותר. יכולים לראות בתמונות את היתרון של הראש הגדול?) תוך כדי מתיחת החבל והפעלת לחץ על הקפיצים .

החבל איתו אני קושרת את הקפיצים אף הוא מוזמן מחו”ל מאחר ולא הצלחתי עדיין למצא חבל חזק מספיק, גמיש דיו ושלא מתפרק. (ובהדום הקודם קשרתי את הקפיצים בהגזמה כדי לחפות על חבל פחות ראוי)
כל קפיץ קשור ב3 כיוונים – לאורך ההדום, לרוחבו ובאלכסון.
בכל כיוון אני קושרת בנקודה אחת על הקפיץ ומלפפת במקבילה לה(מומחש בתמונות למעלה).

סמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
מול נקודה זו מלפפת את החבל סביבו.
בקפיץ השני בסמיכות, מלפפת את החבל.
במקביל ובסמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
אח”כ מהדקת למסמר במסגרת בצד השני.
ראו בתמונות למעלה.

וכך נראה הקשר שלב אחר שלב:

לעת עתה, זהו….
או הפסקה קצרה.
עד הפוסט הבא.

כאשר הקפיצים קשורים זה לזה, מכסים הכל ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) ומתחילים למלא את המשטח בעשב ים או שערות קוקוס ולתפור את המקבצים הללו ליוטה באמצעות תפירה גסה שתשאיר את המילוי במקומו.
אבל את הפרוט לכל זה כמו גם מילוי ה”אזניים” וריפוד ההדום תקראו בפוסט הבא (מבטיחה לא לחכות חודש שלם ;-)).
גם בלי כל זה, הפוסט הזה התארך דיו.
ואם הגעתם עד כאן (ריספקט. ותודה על אורך הרוח) נותנת לכם טעימה ויזואלית מההדום המוזהב משהו, זה המוגמר:

להתראות בקרוב.

Related Images: