ואיפה אתם מאחסנים את האטבים שלכם?

לא יודעת למה, אבל במשך שנים אטבי הכביסה שלי היו מאוחסנים בשני מיכלי בריטה ישנים.
איכשהו, זה מה שהיה.
זה לא היה נח במיוחד אבל זה לא הטריד מספיק כדי שנחשוב על אופציה חלופית.
במקביל,
הקופסה המוזרה הזו מחכה אצלי כבר יותר משנתיים (קיבלתי אותה עם הדום שכבר זכה ממזמן לחידוש), מחכה לאיזו הברקה שתגאל אותה מבדידותה.
הקופסה הזו, שבדיעבד נודע לי שזו כנראה מגרה של מכונת תפירה, נשלפה מערמה שהחלטתי לדלל וזכתה לתואר ותפקיד חדש – קופסת האטבים שלנו. ועל הדרך, שילבתי אותה עם מיני מרכז מיחזור ביתי שהחזיר לנו את הקולב במטבח לטובת מגבות המטבח.
בקטנה אמנם, אבל בהחלט שיפור באיכות החיים.

גם את קופסת האטבים כדאי לתכנן מראש…

כמובן שלא באמת יקרה כלום אם לא תתכננו מראש. מכסימום, תתבאסו אח”כ שיכול היה להיות אחרת, נח יותר, זמין יותר….
או… שתנסו לצפות מראש את הבעיות ותתכננו איך לפתור אותן כדי שיהיה לכם נח ופרקטי יותר בהרכבה ובשימוש.
אז אילו משתנים אני הכנסתי למשוואה הזו?
מיקום הקופסה. צריך להיות קרוב, אבל שלא יפריע….
ניידות שלה (כי אם אקבע אותה לא אוכל להשתמש בה במקום אחר. וגם לנקות אותה יהיה קשה)
שילוב פונקציות אחרות – הוספת ווים ליצירת מרכז מיחזור בבית (אריזות, זכוכיות, בקבוקים…)
שתשתלב. מרפסת השרות שלי אמורה להיות פרקטית לחלוטין. לא זה המקום ליצור מסמר עיצובי עם אמירות פילוסופיות 😉

צריך גם לחשוב איך טכנית הכל יתחבר.
לדוגמה – יהיה קשה מאד לחבר את הקופסה ישירות לקיר בברגים.
רוצים להסתכל על הקופסה ולחשוב למה בעצם יהיה קשה?
זו הקופסה כפי שנשלפה –

גם המחשבה על פתרונות טכניים זה חלק מתכנון.
וכן, צריך וכדאי לחשוב מראש כי זה משפיע על הפתרון שתבחרו.
אז אחרי שהגדרתם לעצמכם מה הצרכים שהקופסה צריכה לתת להם מענה, אחרי שצפיתם והגדרתם לעצמכם מה הבעיות שצריך יהיה להתמודד איתן, אפשר לחשוב על פתרונות טכניים אופציונלים (וכן, גם זה המקום לתת ליצירתיות שלכם להשתולל) ואיך אתם רוצים שהקופסה הזו (או כל דבר אחר שאתם עושים) תראה בסוף.
לדוגמה – פתרונות התליה הטכניים ששקלתי במקרה זה היו:
ווי מתכת כמו של אדנית שהקופסה יושבת בתוכם,
שימוש בחגורות עור
השענת המסילות הצידיות (שהוסרו בסופו של דבר) על שני מוטות.
או הפתרון שיישמתי בסוף – מדף מובנה כחלק מהקופסה שהקופסה תתלבש עליו במדוייק.
המדף יקובע לקיר וווי התליה ימוקמו עליו ולא על הקופסה.
הקופסה תתלבש על המדף (וניתן יהיה להוציאה ממקומה) וסף החלון יהיה נקודת עיגון עליונה שתמנע מהקופסה ליפול.
כך הפתרון נראה בסוף:

המדף עליו קופסת האטבים תישען:

בשלב זה ברור לי עיקר הפתרון יהיה במדפון שיותאם במדוייק לקופסת האטבים. את המדפון הנ”ל אחבר ללוח אנכי שאותו ניתן יהיה לקבע לקיר ושניתן יהיה גם לקבוע בו ווי תליה.
מבחינה קונסטרוקטיבית, המדף האופקי צריך להיות עבה מספיק כדי לשאת את המומנט של הקופסה (עם נקודות העיגון שיספק סף החלון) אבל דק מספיק גם כדי להקטין את המשקל העצמי שלו וגם כדי שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו – למראה נקי (ראו בתמונה למעלה)

משטח אופקי –

אם אתם זוכרים, בפרוייקט הקודם שלי בו שידכתי מזוודת ציירים לרגלי שולחן הוספתי משטח דיקט לקופסה. אני הולכת לנצל את השאריות של הדיקט ההוא עבור המדף שלי. זהו דיקט עבה מספיק שיצליח להערכתי לשאת את משקל הקופסה ומאידך הוא דק מספיק כך שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו.
אני מודדת את הגודל הדרוש לי (מתחתית הקופסה) ומנסרת:

משטח אנכי –

המשטח האנכי של המדף צריך להיות מסיבי יותר. המדף, שהוא בעצם החלק האופקי, יתחבר אליו וככל ששטח המגע ביניהם יהיה גדול יותר, המדף יהיה יציב יותר.
עבור המשטח האנכי אני בוחרת בפלטה הקדמית שהסרתי ממגרה שהפכתי למדף תבלינים.
אני מסירה ממנו עם שפכטל את הפורמייקה שכבר החלה להתקלף (כאן המשטח היה קטן מספיק והפורמייקה משוחררת מספיק כדי להשלים את הפעולה עם שפכטל. כשזה לא מספיק, משתמשים בחימום באמצעות מגהץ כדי לרכך את הדבק. השתמשתי בטכניקה הזו במושב כסא הפופאי שלי)

כפי שאתם רואים, בעבודה עם השפכטל הסרתי חלק מציפוי העץ. עקרונית ניתן להדביק אותו חזרה ולמלא עם פילר חסרים. זה פחות חשוב לי כי אני גם הולכת לנסר את חתיכת העץ הזו וגם יש לה צד שני 🙂
אם תשימו לב, בקנט של הלוח, משלושה צדדים, מודבקת פורמייקה שחורה. את הפורמייקה הזו אני בוחרת שלא להסיר. הגוון השחור של הקנט משתלב לי עם המראה שאני מתכננת לתת לכל העמדה הזו.

אני מנסרת את הלוח לגודל הרצוי לי, משייפת, ממלאה חורים, מחליקה באמצעות שיוף נוסף ואחרי מדידה וסימון, מחברת את הלוחות באמצעות אקדח מסמרים.

ואיך קופסת האטבים תראה בסוף?

הפתרון הטכני מכתיב מורפולוגיה מסויימת אמנם, אבל עדיין, יש בחירות שיחסית חופשיות ותלויות כמעט אך ורק בהעדפה אישית.
אחת מהבחירות הללו הוא גוון. הבחירה השניה היא אם ואיך לקשט.

גוון –

הואיל ובמקרה זה אני רוצה שהקופסה תשתלב, הבחירה האולטימטיבית שלי היא לצבוע אותה בלבן (הקיר אמנם לא נקי, אבל הוא לבן).
אם הייתי רוצה לבן לגמרי, הייתי צריכה להעלים לחלוטין את טקסטורת העץ. זה היה מחייב אותי למלא חורים פגמים וסדקים, להחליק היטב את המשטחים ולצבוע מספר שכבות עד שאקבל משטח עם גוון אחיד.
מאחר ואני אמנם רוצה לבן אבל במהות שלי אני רוצה לשמר את תחושת העץ מתחת לגוון, אני מוותרת על חלק מהשלבים (אני לא ממלאה חורים ולא מחליקה את המשטחים ומסתפקת במס’ שכבות צבע יתנו לי מענה לגוון אבל שלא יעלימו לי את טקסטורת העץ).
אני גם משייפת מעט את המשטחים אחרי הצביעה כדי לחשוף חלקית את העץ.

בטכניקה הזו, סוג של דיסטרסינג, אני גם מגוונת את העץ , גם שומרת על הטקסטורה המקורית של העץ וגם משאירה את פרטי החיבור של הקופסה גלויים.
המראה הסופי הוא מראה לא מהוקצע מבחירה. כפרי משהו.

קישוטיות –

למרות היעוד הפרקטי מאד והמיקום של הקופסה במרפסת השרות שלי אני רוצה להוסיף אלמנט קישוטי שבמידה מסויימת ישלים סוג של תקשורת (מכירים את כל אלה שכותבים בגדול HOME? אז כזה, אבל אחרת) וימנע לחלוטין את התהיה מה מהות הקופסה…
החלטתי להשתמש בטכניקה של פוטוטרנספר ולהעתיק לקופסת האטבים שלי תמונה של…אטבים.
טוב, כמובן שהתלבטתי לפני, בדקתי כל מיני אופציות (בפינטרסט…) וכל מיני איורים פוטנציאלים של איורי כביסה למיניהם.

את המקור שממנו הוצאתי ויצרתי את התמונה שרציתי להעביר לקופסה שלי, הורדתי בחינם כחלק ממקבץ של 4 תמונות:
(התמונה עצמה משלבת את ארבע התמונות והיא קישור לאתר. מוזמנים גם אתם להוריד את התמונות משם ולעשות בהן שימוש. ולא, לי אין שום טובות הנאה מזה שגם אתם תהנו מאותו איור)

שימו לב, אם אתם רוצים לעשות פוטו טרנספר, התמונה המתקבלת היא תמונת מראה.
אם הכיוון חשוב לכם, הקפידו להדפיס את התמונה כתמונת מראה על מנת שהתוצאה הסופית תהיה בכיוון הנכון.
זה כמובן חשוב בעיקר כשאתם משתמשים בתמונה שכוללת כיתובים.

הורדתי תמונות, שיחקתי איתן בפוטושופ, שיניתי, התאמתי ובסוף הגעתי לזה:

התמונה אותה הדפסתי על A4.
הואיל וגודל ההדפסה מוגדר מראש, מנסה לנצל את הדף ככל הניתן. במקרה זה הוא נוצל לשני איורים אחד ללוח ואחד לקופסה.

את האיור הזה (ברזולוציה שמתאימה להדפסה כמובן) שלחתי למכון דפוס שידפיסו לי בשחור לבן על דף A4 בהדפסת לייזר (מדפסת דיו ביתית לא תיתן את התוצאה הרצויה)

שימו לב,
העלות של ההדפסות היא זניחה. ממליצה בחום לעשות מראש 2 עותקים מההדפסה.
הנסיון לימד אותי כי סבב ראשון של פוטו טרנספר לא תמיד מצליח. מאד יכול להיות שתעדיפו לעשות נסיון נוסף.

איך עושים פוטו טרנספר –

בשביל פוטו טרנספר תצטרכו חומר שנקרא מדיום ג’ל . זהו חומר שדומה לדבק פלסטי. הוא מסיס במים ולאחר יבוש עמיד במים.
כמו כן תצטרכו הדפסת לייזר על נייר (הסירו שוליים לבנים וחיתכו סמוך ככל הניתן לציור) וכן משטח אליו להעביר את התמונה. במקרה הזה, הלוח האנכי במדפון של קופסת האטבים שלי.

את המדיום ג’ל מרחו בשכבה דקה ואחידה על הציור אותו אתם הולכים להעתיק, הצמידו למשטח והדקו בעדינות באמצעות האצבע כדי להוציא בועות אויר ולוודא מגע מלא.
השאירו ליבוש לכמה שעות ואז עם סמרטוט לח הרטיבו את הנייר ושפשפו בעדינות.
במצב אידאלי, תסירו את הנייר והציור יישאר על המשטח.

לצערי אצלי חלק ניכר מהציור ירד יחד עם הנייר והתוצאות היו מאד מאד לא משביעות רצון מה שגרם לי לשייף הכל לצבוע שוב ולחזור על התהליך.
מרקם המדיום ג’ל שלי, שכבר חגג שנתיים לפחות כמדומני, הוא גושי משהו, מה שלדעתי בדיעבד, פגם בתוצאות שנתן לי בסבב הראשון.
בסבב השני הוספתי למדיום ג’ל מעט מים ודיללתי את החומר. וידאתי שהמשטח שמרחתי יהיה חלק וללא גושים. לדעתי זה שיפר משמעותית את התוצאה.

גם האיור השני, שהועתק לקופסה עצמה היה פגום חלקית אחרי הסבב הראשון של הפוטוטרנספר.
במקרה זה על חלק מהציור חזרתי על התהליך וחלק מהציור שוחזר עם עט פרמננטי שחור.

שימו לב,
כשאתם עושים פוטוטרנספר על משטח צבוע בצבע גיר (שאבי שיק לענייננו) השפשוף עם הסמרטוט הלח יסיר גם חלק מהצבע. זה בדיוק היתרון של הצבע הזה – שאפשר לעשות דיסטרסינג באמצעות סמרטוט לח (ראו בדיוק את התהליך הזה על רגלי שולחן המזוודה שלי) ובמקרה זה – יכול להיות חסרון משמעותי.
לענייני, הסרת חלק מהצבע לא הייתה בעייתית מאחר שממילא חשפתי את הטקסטורה של העץ ולא רציתי להסתיר את פרטי מבנה הקופסה.

פינישים

לאחר שתהליך ההעברה של התמונה, על תיקוניו השונים, מסתיים ומתייבש, צריך למרוח על הכל 2 שכבות של לכה להגנה.
לפני שאני מורחת לכה, אני מודדת וקודחת חורים בלוח הן לברגים לצורך חיבור הלוח לקיר הן לווים שאני הולכת להבריג ללוח.(למה לדעתכם אני מעדיפה לקדוח את החורים לפני הלכה?)

גודל החורים נקבע לפי הברגים שיעברו בהם.
שימו לב, על מנת שראש הבורג לא יבלוט מהלוח, לאחר שקודחים חור לבורג, צריך להגדיל מעט הפתח. אני עושה זאת עם מברגה עבה יותר.

עקרונית, אחרי הקדיחה אני עוד יכולה לעשות תיקוני צבע (נראה לי מיותר בגלל הבחירה במראה לא מהוקצע מלכתחילה) ואח”כ לכסות הכל בלכה. 2 שכבות עם זמן ייבוש בין אחת לשניה.

לאחר ייבוש הלכה אני ממקמת במדוייק את הקופסה במקום הרצוי, מסמנת (נעזרת בפלס ובחורים שקדחתי קודם) וקודחת את החורים בקיר. מכניסה דיבלים ומקבעת את הקופסה לקיר.

מעבירה אליה את כל האטבים.
ומתחילה להתרגל לא לחפש את מיכל הבריטה כשאני תולה כביסה ;-)….

Related Images:

שולחן המזוודה – עשוי מתיק ציירים מעץ.

מכירים את הפרוייקטים האלה שבהם איכשהו שום דבר לא הולך חלק? פרויקטים כאלה שאתם מצליחים לאבד מיקוד ולטעות בהם שוב ושוב?… שדברים לא מתחברים, לא פיזית ולא רעיונית?
שחצי מהזמן שהשקעתם בפרוייקט היה בשביל לתקן טעויות שעשיתם?…
שולחן המזוודה הזה הוא פרוייקט כזה – פרוייקט סגר הקורונה השני, שכנראה הראש שלי לא היה לגמרי במקומו.
דוגמה מצויינת למקרה בו סבתא שלי היתה משתמשת במשפט –
“כשהראש לא עובד, הרגליים יעבדו כפליים”.
אז נכון, במקרה זה אלו לא היו רק הרגליים, אבל נראה לי שהבנתם…

הפוסט הזה יראה לכם שגם כשלא תמיד הכל הולך חלק, זה לא נורא.
טעות לעולם חוזרת והדרך ללמידה רצופה טעויות.
אמנם זה טרטור, עבודה מיותרת והרבה זמן שנשרף לכאורה לשווא אבל….
אחרי הכל, מטעויות לומדים.
ולמרות הכל (ובגלל הכל?) יש שולחן מזוודה 😉

איך וממה התחלתי?

  • במזוודה זכיתי כשפורסמה למסירה בקרבת מקום באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בה.
    איתה התחלתי לדמיין…
  • רגלי שולחן המזוודה היו חלק משולחן צד קטן שנמצא בערמת גזם מול הבית. המשטח שלו היה הרוס אבל הרגליים נראו מבטיחות מאד. הוא נאסף בדיוק למטרה זו.
  • משטחי הדיקט שניסרתי והוספתי במהלך התהליך הם חלק ממשטח דיקט של מיטה זוגית. משטח הדיקט נאסף ממזמן מהרחוב וחלקו הארי מיועד לציור נוף שימוסגר ע”י התריסים ששיפצתי. השארית (הלא זניחה בכלל) זמינה לפרוייקטים כמו זה (ומזל שיש מספיק אקסטרא גם לטעויות…)

הרעיון בבסיס הבחירות הויזואליות של שולחן המזוודה –

הרעיון כאמור התחיל עם המזוודה (שאגב, לצערי, לא היתה בשימוש. לו היתה בשימוש זה היה ניכר במראה שלה והייתי ממנפת את זה לעיצוב).
העובדה שהיא קשיחה ועשויה מעץ, העובדה שניתן להשתמש גם במשטחים שלה וגם בנפח שלה לאחסון הגדירו מראש מבחינתי את הקונצפט הכללי של שולחן מזוודה.
איך בדיוק שולחן המזוודה הזה יראה ולמה, הפרטים החיבורים והרעיון הויזואלי נשארו לא ברורים לחלוטין עוד הרבה לתוך התהליך הפיזי. חוסר המיקוד כנראה בא לידי ביטוי בכל המישורים.

תחילה הייתי צריכה לבחור באילו רגליים אעשה שימוש. אלו האופציות הנוספות שעמדו לרשותי:

רגלי השרפרף הגבוה לא התחברו לי ויזואלית ורגלי הכסא שדווקא אהבתי את החיבור שיצרו עם המזוודה, היו נמוכות מדי לפונקציונליות שחיפשתי. הפור נפל על רגלי השולחן שמצאתי (כמובן…זו הבחירה שדרשה הכי הרבה עבודה…).
גם לאחר שאישרתי סופית את בחירת הרגליים לשולחן עוד לא היה לי ברור איך בדיוק השולחן יראה והבחירות הויזואליות נעשו תוך כדי עבודה ולפעמים תוך כדי תהליך של אלימינציה.
מודה ומתוודה שלרוב אני מעדיפה להתחיל את הפרוייקט עם ויז’ן קצת יותר החלטי.
בדיעבד החלטתי שהמזוודה עצמה תישאר במראה האותנטי שלה בגוון העץ המקורי ועם הפרזול המקורי שקיבל ריענון עם שיוף בנייר לטש.

החיים ושנים של עיצוב בתחומים שונים לימדו אותי שאם רוצים לעשות קו עקום, אז עדיף שיהיה עקום לגמרי אחרת הוא יראה כמו טעות. כנ”ל לגבי חיבור שני דברים שונים. עדיף שיהיו שונים לגמרי זה מזה ולא שיהיו דומים מעט.
כשהחיבור הוא לא אורגני הוא עלול להראות כמו נסיון כושל.
הואיל ורגלי העץ של השולחן לא היו דומים מספיק לא בגוון ולא בסגנון למזוודה שנשארה במראה האותנטי שלה, החלטתי ללכת עד הסוף, לצבוע ולתת להן נופך שאבי שיק.
כפי שתראו בהמשך גם עם הגוון התברברתי עד שהגעתי לתוצאה שתספק אותי ותיתן לי את הקונטרסטיות שחיפשתי.

העבודה על שולחן המזוודה התחלקה לעבודה על המזוודה ועבודה על הרגליים.
אלו היו שני חלקים שונים לגמרי והטיפול בהם היה שונה לחלוטין.
החיבור ביניהם היה השלב האחרון בתהליך.

הטיפול במזוודה –

המזוודה נוצרה במקור כתיק ציירים. פרקטי מאד.
מכיל מקום אחסון לצבעים ופלטת ערבוב צבעים. המזוודה נוצרה ללא שום גימור.
לכאורה, לו הייתה בשימוש, כנראה השימוש היה ניכר בה. (תרשו לי לפנטז על זה בבקשה?)
כפי שאתם רואים, המזוודה הזו כנראה לא הייתה בשימוש. היא נרטבה כנראה פעם והוכתמה בסיד. זהו.
ועדיין,
מזוודת העץ כפי שהיא, עם כתמי המים (הסיד ירד צ’יק צ’ק) עם העיצוב המאד פונקציונלי ונקי, עם אותם פרטי הפרזול, הייתה יפה בעיני.
את המראה הזה אני מתכוונת לשמר.

אני מנקה את המזוודה, משייפת אותה, משייפת את חלקי הפרזול (עם נייר לטש ובאופן ידני) ומיישמת כמה שכבות של לכה (גם על הפרזול אבל לא על מנגנון שמאפשר תנועה).


עקרונית זהו.
ולמה עקרונית?
כי מעשית לא זהו.
תכלס, אני גם מוסיפה למזוודה כמה דברים כדי לשדרג אותה.

הוספת משטח מדיקט בתוך שולחן המזוודה:

על מנת למקסם את שטח האחסון גם בשימוש במזוודה הפתוחה, אני מנצלת מגרעת קיימת בספי המזוודה על מנת להוסיף משטח נוסף כאופציה.
את המשטח אני מנסרת מהדיקט שיש לי בבית (זה מהמיטה…). באופן מקרי ביותר הדיקט בדיוק מתאים בעוביו למגרעת במזוודה ולמסילה בו הוא יאופסן כשלא יהיה בשימוש – אחת משתי מסילות מובנות במכסה המזוודה שיועדו כנראה לפלטות ערבוב צבעים. (פלטה אחת הגיעה בתוך המזוודה)

פלטת ערבוב הצבעים הקיימת קצרה במעט מהמידה שאני רוצה למשטח. גודל המשטח צריך להתאים בדיוק לפנים המזוודה ולמגרעות המובנות בה.
פלטת הערבוב משמשת כשבלונה ואני מודדת ומנסרת את הדיקט לפי הפלטה ועוד קצת.
לצערי גם כאן המזל הרע שלי פוקד אותי ואני מצליחה לנסר עקום את הדיקט ואני נאלצת לחזור על התהליך.


העובדה שהמשטח גדול מעט מפלטת ערבוב הצבעים ובולט החוצה מהמסילה (ראו בתמונה) יוצרת לכאורה בעיה בכיסוי שסוגר את המסילות.
הבעיה הזו נפתרת כשחתיכת העץ הקטנה, שלכאורה מפרידה בין המסילות במכסה, מוסרת בקלילות (כפי שאתם רואים בפרט היא נפרדה מאד בקלות, ללא צורך בסכין אפילו) וכך המכסה נסגר כהלכה.

הוספת חור בפלטה כמנגנון פרוק:

אבל אם אמקם את הפלטה כפי שהיא בדיוק בתוך המגרעת במזוודה, לא ניתן יהיה להוציאה מבלי להפוך את שולחן המזוודה.
אני צריכה למצא מנגנון שיהיה קל גם להוציא את הפלטה מממקומה.
גם כאן את הפתרון לקחתי מהקיים, מפלטת ערבוב הצבעים –
יצירת חור בפלטה(שניתן להכניס בתוכו אצבע) שיאפשר גם לתפוס את הפלטה ולהוציאה בקלות.
שלא כמו בפלטת ערבוב הצבעים, כאן אני מעדיפה לעשות את החור בפינה, שם פחות יפריע.

אני משתמשת במקדח כוס עם הרדיוס הכי גדול שיש לי ויוצרת למעשה חור בצורת רבע מעגל שמרכזו בפינה.

גימור הפלטה:

הפלטה נחתכה מדיקט מחוספס וללא גימור.
מאחר והפלטה היא חלק מהמזוודה רציתי לשמור על המראה הטבעי של הפלטה.
(היא, אגב, ניראת שונה בשני צידיה מה שמכניס עניין וגיוון. ניתן למקם את הפלטה כמשטח במזוודה בכל אחד מהצדדים והמראה שיתקבל יהיה שונה)
אבל אם הייתי מצליחה לדפוק את הפלטה (כפי שתראו בהמשך, בפרוייקט הזה “עשיתי” מאמצים מיוחדים כדי להרוס מה שרק אפשר…) לא הייתי פוסלת על הסף לצבוע אותה בגוון שצבעתי בסופו של דבר את הרגליים. הדבר היחידי שהיה חשוב להקפיד עליו (ועם המזל שלי בפרוייקט הזה כנראה גם פה הייתי מצליחה לפשל) זה לא לעבות את הפלטה (גם לשכבה של צבע ולשכבה של לכה יש עובי, מסתבר ;-)) על מנת שתוכל להכנס במסילה. וזה כאמור גבולי.


בקיצור,
שייפתי (חשוב גם בקצוות המנוסרים וגם כי הפלטה סיבית ומחוספסת) ומרחתי לכה.
אז איפה בעצם אפשר בחלק הקצר הזה לפשל ?
כנראה עם הזמן מפתחים מיומנויות מיוחדות כי הצלחתי גם פה…

זוכרים שמדובר בדיקט?
אז בעצם מה שנראה כמו עץ הוא ציפוי. כמו פורניר.
וכשלא מרוכזים מספיק “מצליחים” לשייף את הציפוי הזה יותר מדי.
מה עשיתי?
עם מעט צבע חום על האצבע (גם מכחול זה טוב. אני לפעמים אוהבת לעבוד עם הידים) עברתי על המקומות הפגועים והכהתי אותם מעט כדי לטשטש את ההבדלים בכהות.


גם כאן – אפשר להבחין. ואפשר לא.
גם כאן, אם אפשר, תחסכו לכם. תאמינו לבעלת נסיון – עדיף להמנע מראש 😉

אחרי היבוש לכה, שיוף עדין ושוב לכה.
ואחרי ייבוש מלא,
לוודא שהפלטה נכנסת לכל המקומות שהיא אמורה להכנס אליהם. (ואם לא, אז לשייף!… ;-))

ולסיום העבודה על המזוודה….

הואיל ושולחן המזוודה יכול לתפקד כשולחן איפור, אני רוצה לשדרג ולהוסיף מראה במכסה המזוודה (ונכון, אם הפלטה שהוספתי ו/או פלטת ערבוב הצבעים יאופסנו במסילותיהם, הם יסתירו את המראה…)
בשביל זה אני לוקחת את המזוודה לאברם הזגג שחותך לי מראה בדיוק לפי הגודל ומדביק לי אותה עם
דבק סופר 7 שקוף לפנים המכסה.

יש מיש - שולחן המזוודה. הוספת מראה
נייר הדבק שם הוא עד לייבוש מלא של הסופר 7. אח”כ נייר הדבר מוסר.


הרגליים של שולחן המזוודה –

פרוק השולחן שמצאתי:

לפני הכל יש צורך להפטר מהפלטה הפגומה. אני נעזרת ב WD40 כדי להוציא את הברגים החלודים ואני נשארת עם הרגליים בנפרד.


מכיוון שהשולחן היה גדול מהנחוץ למזוודה, היה צורך לפרק את הרגליים ולהתאים את הקושרות לגודל הנחוץ. החיבורים הפינתיים נראו מודבקים היטב והתלבטתי איך לפרק אותם בלי לפגוע בהם.
הצלחתי לעשות זאת אחרי התיעצות בקבוצות יעודיות בפייסבוק שם המליצו לי על מים חמים ומכות עדינות של פטיש. זה עבד כמו קסם.

  • יש מיש שולחן המזוודה - השריית המחבר במים חמים
  • יש מיש שולחן המזוודה - המחבר משתחרר אחרי כמה מכות קלות בפטיש
  • יש מיש שולחן המזוודה - הקושרות הארוכות פורקו.
  • יש מיש שולחן המזוודה - מדף הדיקט מחובר לקושרות התחתונות עם מסמרים
  • יש מיש שולחן המזוודה - הוצאת המסמרים מהקושרות
  • יש מיש שולחן המזוודה - השולחן מפורק.

המדף היה עשוי מדיקט דק שהיה מחובר במסמרים לקושרות האמצעיות. את הדיקט הוצאתי והקושרות האמצעיות כבר יצאו בקלות.מ
עקרונית, הייתי צריכה לפרק רק את הצלע הארוכה אותה הייתי צריכה לקצר. אולם הואיל והחיבורים התרופפו פרקתי את כל מה שהיה רופף על מנת ליצור חיבור יציב.

קיצור הקושרות:

הצלע הקצרה תהפוך לצלע הארוכה בשולחן שלי. הצלע הקצרה (גם הקושרת העליונה וגם התחתונה ששתיהן באורך זהה) תשאר באורכה המקורית.
את אחת הצלעות הארוכות אנסר לשני חלקים שיהיו הקושרות הקצרות שלי.
כמובן שאני מחשבת הכל מראש ומודדת שוב ושוב לפני שאני מנסרת.
החישוב מתבצע ביחס לנתונים הקיימים :
אורך הקושרת הקצרה שתהפוך לקושרת הארוכה.
רוחב המזוודה הכולל ומיקום הקושרת הנתונה במרכז. השארית שנותרה באופן סימטרי משני צידי הקושרת תגדיר את אורך הקושרת הקצרה שאנסר.
לאחר שהגדרתי את האורך הכולל אני נכנסת לחישוב מפורט של אורך המגרעות הנדרש שמתבסס אף הוא על האורכים במצב הקיים.

כפי שאתם רואים בתמונות, חוץ מלנסר את הקושרת, יש למדוד לחשב ולנסר גם את קצות הקושרות.
אותן בליטות שאצור,יכנסו ויודבקו בתוך המגרעות מהן הקושרות נשלפו ויצרו מסגרת עם רגליים אליה אקבע בסוף את המזוודה.

אחרי שהכל מנוסר, אני מחברת הכל ללא דבק, לוודא היתכנות.
על יבש, הכל נראה מצוין. (ספויילר: על רטוב, פחות…)

לפני שאני משייפת, אני מנצלת את החיבור הזמני כדי למדוד ולנסר את פלטת הדיקט.
(בדיעבד, אחרי שהכל מחובר עם דבק, מתברר שהמבנה התעוות ואצטרך לנסר משטח חדש כמדף…)

חיבור המסגרת החדשה של שולחן המזוודה שלי:

הגעתי לחלק שאני מחברת את כל החלקים שפרקתי ומחזקת עם הכליבות…
אם קראתם את הפוסט הקודם שלי על הקולב, אתם חושבים בוודאי שהפעם אלמד מהטעויות שלי, שהפעם הכל יתחבר טיפ טופ, כי אני כבר מנוסה…
אז זהו.
מסתבר שלא 🙁
אז אמנם חיברתי הכל בבת אחת, אבל לא השכלתי (גם הפעם!) לעשות זאת כשהמסגרת עומדת ישר ויציב עם כל הרגליים על הרצפה.
גם הפעם, בגלל שחסרה לי כליבה אחת, הרגשתי פיקחית שמצאתי תחליף לכליבה החסרה בדמות משקולות. אבל חיברתי את המסגרת על צידה….וויתרתי על העמדת המסגרת על ארבע הרגליים.

בדיעבד, זה תגלה כטעות שהמחיר שלה היה כבד.
כנראה או שהיו אי דיוקים קטנים בגודל הקושרות, או שהיה מרווח גדול יותר להתאמה בתוך החורים. הלכה למעשה עם הלחץ שהפעילו הכליבות, מבלי שתהיה לי האינדיקציה הישירה של מגע הרגליים עם הרצפה, איבדתי את מרווח המשחק הזה לצורך האיזון.
לו הייתי ממקמת את המסגרת מאוזנת על הרגליים, הייתי יכולה לראות זאת בדיוק, כשם שקרה כשחיברתי על יבש.
הייתי יכולה להתאים את הלחץ שהכליבות יצרו על המחברים כך שהמסגרת תהיה מאוזנת.
ולצערי הרב מאד, לא עשיתי זאת.

המשמעות של הטעות הזו שהמסגרת התעוותה.
הרגליים לא עמדו יציב על הרצפה והמישור העליון קיבל עיוות. במקרה זה, העובדה שחיברתי הכל בבת אחת בלי להקפיד על איזון הרגליים, עבד לרעתי.
כפי שצפיתי מראש בפוסט על הקולב, זה יצר סיטואציה מורכבת יותר שהיה קשה יותר לתקן.
אז, גם אם אח”כ הצלחתי לטשטש את הטעות הזו,
גם אם הצלחתי לייצב בסופו של דבר את שולחן המזוודה על ארבע רגליו,
גם אם אחרים אולי לא ישימו לב לפשלה הזו,
אני אדע.

תכלס, אז מה עושים עכשיו?? איך מיישרים את המסגרת הזו?…

בשלב זה הכנסתי לפעולה את אחת הכליבות החדשות שלי שמעבר ליתרון ההפעלה שלה ביד אחת (יתרון שמקל מאד מאד על העבודה…)ניתן להפוך את כיוון הפעלת הלחץ.
את הכליבה הזו מיקמתי באלכסון הרגליים שאם יפתחו מעט, המסגרת תתאזן על מישור הרצפה.
כמו כן, הנחתי משקולות (כן, אותן אינציקלופדיות ממקודם…) על המסגרת מלמעלה ונתתי להם לשבת כך יום שלם.

מה שעשיתי עזר חלקית אבל לא מספיק.
בשלב מאוחר יותר כרכתי סמרטוטים רטובים (הדבק יבש כבר לחלוטין. הרטיבות נועדה לאפשר גמישות מסויימת) על החיבורים בקושרות העליונות והכנסתי גם כאן כליבה באלכסון. גם את המבנה הזה השארתי ליממה שלמה.

התהליך הזה עזר אבל השולחן התייצב לחלוטין רק אחרי ששיפתי מעט את אחת הרגליים ואחרי שקיבעתי את המזוודה למסגרת (בסוף).

לסיכום אפיזודת ייצוב השולחן אחרי חיבור לקוי –
הצלחתי אמנם אחרי לא מעט נסיונות למזער את ההשפעה של הפשלה הזו ולאזן את שולחן המזוודה.
מי שיסתכל, סביר שלא יבחין בבעיה.
עדיף לאין ערוך, מכל כיוון אפשרי, להמנע ממנה מראש.
הקפידו לחבר את הרהיטים שלכם עם הרבה כליבות וכשהם עם כל הרגליים על הרצפה!!

הוספת המדף על הקושרות האמצעיות:

מדף הדיקט שניסרתי בתחילה אינו מתאים בגלל העיוות שנוצר במסגרת.
למרות שיש לי עוד מהדיקט המקורי, אני מעדיפה לנסר מדף חדש מהדיקט שיש אצלי בבית. הדיקט שאצלי הוא מעט עבה יותר וחזק יותר והוא יעמוד טוב יותר בלחצים של המסגרת שהתעוותה. כך הוא יהיה גורם מאזן נוסף.

באמצעות שבלונה של קרטון שיצרתי על הקושרות עצמן, יצרתי מודל למדף שהעתקתי לדיקט על מנת שאוכל לנסר מדף חדש.
המדף החדש רק נראה מלבני. הוא משהו בין מעוין למרובע אבסטרקטי…

את הדיקט המסומן אני מנסרת עם ג’יטסו. מאחר ואת קו החיתוך של הג’יטסו ממילא צריך לשייף כדי להחליק, אני מנסרת מילימטר שניים גדול יותר מהמסגרת ובאמצעות משייפת אני מחליקה את הקצוות ומיישרת את מישור המדף עם מישור הקושרת.
את המדף ניתן לחבר או עם סיכות או עם מסמרים עם אקדח.
יישורים ותיקונים קטנים אני עושה תוך כדי ואחרי חיבור הדיקט לקושרות באמצעות משייפת ובאמצעות פילר עץ.

(לאור מזל הביש שמלווה אותי בפרוייקט הזה, גם בשלב חיבור הדיקט לא הכל הלך חלק.
לכאורה זה צריך להיות הכי קל בעולם עם אקדח מסמרים…
אז זהו שלא.
המסמרים שיש לי באקדח ארוכים יותר מעובי הקושרת והם חדרו ויצאו מצידה השני. נאלצתי עם פטיש לדפוק את המסמרים שבלטו, למלא עם פילר חורים שנוצרו בעקבות כך ולהחליק ככל הניתן עם משייפת).

הכנת הרגליים לצביעה:

עקרונית, לו הייתי יודעת מראש מה ואיך אני רוצה כגימור לרגליים של שולחן המזוודה, הייתי יכולה לגייס את המצב הקיים לטובת התהליך והייתי חוסכת את שלב השיוף.
זוכרים שכתבתי שחצי מזמן העבודה הוא בגלל טעויות? אז גם את זמן השיוף, המיותר בסופו של דבר, אפשר להכניס לשקלול הזה.
שיוף הרגליים אמנם היה מיותר אבל לא הזיק לתהליך.

לפני צביעה חשוב למלא סדקים וחורים עם פילר עץ. אני ממלאה סדקים קטנים שנוצרו עם הזמן ברגליים.
גם שטח הפנים של הדיקט הוא סיבי ואני נעזרת באותו חומר למלא ולהחליק את המשטח.

צביעת הרגלים של שולחן המזוודה:

שלב ראשון:

עד רגע תחילת הצביעה עוד לא הייתי סגורה על איזה צבע אני רוצה.
ידעתי שאני רוצה מראה ישן ומשופשף.
לשניה וחצי חשבתי על מראה של סדקים ולאור ההצלחה המדהימה שלי לסבך גם דברים פשוטים בפרוייקט הזה, מיד ויתרתי.
אז נשארתי עם מראה שאבי שיק שכבות ודיסטרסינג.
כנראה שהפעם בחירת הגוון תהיה תוך כדי נסוי וטעיה.
ואכן, יהיו כאן כמה וכמה שכבות של צבע עד שאגיע למנוחה ולנחלה.

התחלתי עם שאבי שיק כחול. כצבע בסיס (אל תתבלבלו עם צבע יסוד או פריימר. להם יש מטרה אחרת!) שיציץ לו מבעד לחרדל שחשבתי שאני רוצה.
לצערי החרדל של שאבי שיק דומה יותר לצהוב ואני מחליטה להתחיל לערבב צבעים כדי להגיע לצבע שיתאים לי יותר.

הצלחתם להבחין בתמונות בהבדל בין הצהוב לחרדל שאני ערבבתי?
במציאות זה ניכר יותר, בפרט שחשפתי גם את השכבות התחתונות של הצבע והשכבתיות והגוונים קיבלו ביטוי מוחשי יותר.

שלב שני:

ולמרות זאת, גם אם התוצאה כשלעצמה היתה סבירה, השילוב עם המזוודה לא היה קונטרסטי מספיק (וכאן שוב פישלתי ולא צילמתי את הרגליים עם המזוודה, על מנת שתראו בעצמכם…) ועברתי לגישושים אחר הצבע הבא.


התלבטתי בין ירוק לאפור פחם.
היתרון של אפור הפחם הוא הכהות שלו שתיצור ללא ספק ניגודיות למזוודה.
מאידך, חוששת קצת ממראה שאבי שיק באפור פחם.
היתרון של הירוק כצבע קר שהוא מאזן מעט את גוון העץ. מרגיע אותו. כמו כן ירוק עובד נהדר במראה שאבי שיק. מנסיון.
החיסרון העיקרי של הירוק הוא שאין לי את הגוון שאני מכוונת אליו.
גווני הירוק שעבדתי איתם בעבר היו גווני מרווה והם בהירים מדי.

אחרי התלבטות, בחרתי בירוק. בעיקר כי קל יותר לצבוע כהה על בהיר. אם אחליט להמשיך הלאה…
אז ערבבתי צבע עם הצבעים שיש לי.
הכחול עם הצהוב של שאבי שיק ולהם הוספתי צהוב שמש אקרילי.
את הצבעים ערבבתי בצנצנת זכוכית. כל פעם הוספתי קצת וניערתי עד שאהבתי את התוצאה
(וכאן שוב החסרתי ולא צילמתי את ערבוב הצבעים לטובתכם)

דיסטרסינג:

כפי שאתם רואים כבר בתמונות, אחרי כל שכבה של צבע אני יוצרת הסרות צבע מכוונות – דיסטרסינג. הפעם לא באמצעות שיוף אלא עם סמרטוט לח שחושף בעדינות רבה יותר את השכבות הקודמות.
כך יוצא שמבעד לצבע הירוק ניתן לראות גם את העץ, גם את הצבע הכחול, גם את הצבע הצהוב/החרדל. זה בדיוק אפקט השכבות העדין שרציתי להשיג.

על מנת להשלים את מראה השאבי שיק אני משתמשת בקצת צבע חום על סמרטוט לח ואני מורחת על המשטחים הצבועים. בפרט בחריצים או בחיבורים. אני קוראת לשלב הזה שלב הפאטינה.
למשטחים עצמם זה נותן טיפה עומק ומחזק את המראה המיושן שעם הזמן התלכלך מעט. בחריצים, בפגמים ובחיבורים הצבע החום נאחז יותר והוא מדגיש את קווי המתאר של הרהיט כפי שקורה לרהיט שהתיישן.

אחרי שאני מסיימת את שלב הפאטינה,
אני צובעת בלכה,
מחתימה את החותמת שלי
ולא נותר אלא לחבר את המזוודה למסגרת הקושרות של הרגליים.

הרגלים והמזוודה הופכים יחד לשולחן מזוודה –

כששני חלקי השולחן הנפרדים (והשונים!) זה מזה מוכנים, נשאר לי רק לחבר ביניהם.
תחילה אני מסמנת על תחתית המזוודה את המיקום הרצוי של הרגליים:

אחרי שאני מסמנת,
אני קודחת חורים קטנים בתחתית המזוודה במקום בו הרגליים מיועדות להתחבר (אני מוודאה שזה לא באזור המחבר בין הרגליים לקושרות).

אחרי שיש לי ארבעה חורים בארבעה מקומות, אני מניחה את המזוודה על הרגליים.
אני ממקמת במדוייק (לפי הסימון שעשיתי קודם בעיפרון, זוכרים?)
אני מקבעת באמצעות משקולות (כן, אותן אנציקלופדיות ממקודם) כדי שהמזוודה לא תזוז תוך כדי תהליך
ואני קודחת (גם הפעם עם מקדח דק. חשוב שיהיה דק מהברגים שיוברגו בתוכם בשלב הבא) והפעם מבפנים.
הקדח נעשה בחור שנעשה קודם אבל הפעם מתוך המזוודה ולתוך הרגליים. לכאורה ניתן להבריג את הבורג ישירות ולחסוך את הקדח השני, אבל הקדח הזה יקל מאד על החדרת הברגים ויחסוך תזוזות לא רצויות.
לאחר שאני קודחת, אני מבריגה ברגים לתוך אותם קדחים שיצרתי.

הברגים הלכה למעשה מחברים את הרגליים למזוודה ושולחן המזוודה מוכן לשימוש.
החיבור הנ”ל ומשקל המזוודה על הרגליים עוזרים גם הם לאזן את הרגלים וכעת השולחן עומד יציב לחלוטין על ארבע רגליו.

וכמה מחשבות פילוסופיות משהו על
הטעויות שקורות לנו לפעמים תוך כדי עבודה ולאן התהליך הזה לוקח אותנו:

שולחן המזוודה הזה הוא גרסת הרהיט ל”נח עם 7 שגיאות” מבחינתי.
צבר בלתי אפשרי (אפשרי, אפשרי מסתבר…) של חוסר תכנון מספיק, חוסר ריכוז ומזל רע שמתרגמים לטעויות ולהרבה עבודה מיותרת.
ועם כל זה, התוצאה היא בהחלט משביעת רצון. שלי לפחות.

תוהה – הלכה למעשה, כמה רהיטים שנראים לכאורה מושלמים, עברו סנריוז עתירי פשלות שלא ניכרות לעין בלתי מזויינת? והאם הם טובים יותר או טובים פחות או טובים אחרת בזכות אותו התהליך?
וגם,
דווקא, בזכות ובגלל כל אותן הפאשלות שמתרגשות עלינו ללא כל אזהרה מראש, אני נזכרת כמה אני אוהבת ומעדיפה את גישת ה”חוסר מושלמות” והמראה “המשומש” “הפגום משהו”.
יש בגישה זו הרבה ענווה ומשהו מאד מכיל וסלחני. גישה שהיא פחות ביקורתית ופחות שיפוטית ומתוך זה יש בה הרבה יופי.
כמו כן,
כך הלכה למעשה, כל פריט הוא יחיד ומיוחד שהרי אין שני רהיטים ש”נפגמו” בצורה זהה.
(ובואו נעצור כאן לפני שאגלוש לאנלוגיה של איך הפילוסופיה הזו פוגשת אנשים….)

Related Images:

מגש לקפה של הבוקר. או לדברים אחרים…

הפוסט הזה (ותוצריו כמובן) הוא בזכות הבת שלי וחברותיה בנות ה-13 שהתלבטו איך לחגוג לאחת מהן יומולדת.
לאחר שעלו מספר רעיונות הן החליטו להפתיע את החברה עם ארוחת בוקר מפנקת בשבת בבוקר למיטה, עם מגש שישקף את החברות שלהן וספל מדליק עם הדפסה של בדיחה אישית.
על התהליך שלהן להשגת המגש המיוחל, בסוף הפוסט.

כשהן חיפשו (ומצאו) מגש פוטנציאלי, אני מצאתי קבור בארון, משטח לא גדול (עשוי ממזונית עם מסגרת עץ) ששמרתי מאחד ממקבצי הממתקים העטופים בצלופן שקיבלנו בעבר כמתנת חג.
בהשראת המגש של הבנות, החלטתי להפוך גם את המשטח חסר היעוד הנ”ל למגש.
וגם… לעשות שימוש בידיות שפרקתי מדלתות מטבח שהושלכו ברחוב.


ממשטח עץ חסר יעוד מוגדר, למגש קטן:

מי שמכיר משטחי מזונית יודע שיש להם צד אחד חלק וצד שני מחוספס.
במקרה שלי הצד הרצוי היה הצד המחוספס.
זה כמובן לא ימנע ממני לעשות בו שימוש אבל אצטרך להעזר במילוי כדי להחליק את המשטח.
אני משתמשת בחומר מילוי לעץ ומורחת אותו על כל המשטח.
לאחר שהוא מתייבש אני משייפת הכל כדי להסיר חומר עודף ועל מנת להחליק את המשטח.

עיצוב מגש ארוחת הבוקר:

יש לציין כי כבר בשלב המגש כמתנת יומולדת (שיפורט בסוף) מאד התחשק לי לחזור לסגנון השאבי שיק וליצור מגש מחוספס ו”ישן” למראה. (תזכורת קלילה לכסא העכביש שלי)
הואיל והבנות לא שיתפו איתי פעולה, ידעו בדיוק מה הן רוצות ולא הסכימו להתגמש בהתאם ל”חשקי האישיים” המגש שלהן נעשה על פי הויז’ן שלהן ואני “נאלצתי” לעשות את המגש הזה…

סיגנון שאבי שיק כאמור (באחד או יותר מהפוסטים שהעלתי בעבר) הוא סגנון מאד סלחני .
הפגמים הם חלק מהמראה הכולל ולא פעם אף מדגישים אותם. כל פריט הוא יחודי ואין שני פריטים שיראו בדיוק אותו הדבר. שתי הסיבות האלה כשלעצמן הופכות את השאבי שיק לאחד הסגנונות האהובים עלי.

אז אני הולכת לבחור ידיות מתוך מלאי הידיות שפרקתי מארונות ורהיטים ברחוב, לצבוע את המגש בהתאם לידיות שאבחר, לשייף אותו, ליישן אותו, להוסיף לו בטכניקת הפוטו טרנספר איור וינטאג’י ולבסוף לחבר את הידיות הנבחרות ולהשלים את השינוי. להפוך את המשטח למגש.

בחירת ידיות:

רואים בתמונה את הקופסה הזו שפעם קיבלתי בה משלוח של פיז’מות? אז היום אני שומרת בה ידיות שפרקתי מכל מיני ארונות מפורקים או שידות שבורות שמצאתי ברחוב.
ולפני שתשאלו,
כן, אני מסתובבת עם מברגים בתיק. וגם עם מטר ופלייר וקופסאות קטנות לברגים.

ואיך בוחרים ידיות?
גם לפי נטיית הלב וגם לפי עובי הצלע שאליה מתחברת הידית (שבמקרה הזה היא דקה מהרגיל) ועומק ההברגה בתוך הידית.
צריך לוודא שהידית יכולה להתחבר היטב. (בהמשך תראו שגם לאחר שניסיתי להתאים את העובי עדיין, בסופו של דבר, נאלצתי להעזר בשייבות)

לאחר שבחרתי את הידיות המתאימות גם טכנית וגם עיצובית, ניקיתי אותן במים עם חומץ.
בשלב הזה מדדתי מיקום וקדחתי את החורים לידיות.

ולמה בשלב הזה?
משום שבשלב הזה קל יותר לתקן.
החיים לימדו אותי שגם כשאני לא טועה (ויש פעמים שכן!…) קורים דברים שלא בשליטתנו…למשל סיבים נקרעים מהעץ בזמן הקדיחה.
בשלב הזה עדיין אין שום בעיה למלא את החסר בחומר מילוי לעץ. אחרי צביעה, זה כבר יהיה כרוך ביותר עבודה ויש סיכוי שיראה פחות טוב.
ואפרופו טעות,
קדחו תחילה במקדח דק ואח”כ השלימו במקדח עבה יותר. המקדח הדק יאפשר לכם להיות מדוייקים יותר והמקדח העבה יתן לכם מרחב תנועה קל ויגשר על חלקי מילימטר של חוסר דיוק.

צביעת מגש בהשראת סגנון השאבי שיק:

אחרי כל התיקונים, כל המילויים וההשלמות, אחרי שיוף והחלקה ואחרי ניגוב האבק אפשר להתחיל לצבוע.
רגע לא…
צריך תחילה להגן על אזורים שלא יצבעו (במקרה שלי תחתית לוח המזונית ישאר בגוון המקורי שלו) ואני עושה זאת באמצעות מסקינטייפ שמגן על נקודות המגע בין האזורים הצבועים ל”לא צבועים”.

אני מתחילה לצבוע עם צבע חום את האזורים המועדים לשיוף.
למה?
כי תוך כדי שיוף אמנם מגיעים לעץ המקורי אבל השכבה הזו נותנת מעין מסגרת ורובד נוסף שתורם למראה השאבי שיק.

דיסטרסינג ו”ישון” של מגש:

לאחר שהמגש נצבע (תחליטו אתם אם שכבה אחת מספיקה לכם או שתעדיפו שתיים) והתייבש, הגיע זמנו של נייר הלטש או של המלטשת, אם תעדיפו שיוף מסיבי יותר. אני לא הסתפקתי בנייר לטש.

כשהמגש מלוטש למשעי ומשביע את רצונכם מגיע שלב שאני קוראת לו יישון והוא עבר אצלי הרבה שלבים של נסוי וטעיה שלימדו אותי על אפקטים וחומרים ואיך חומרים משתלבים (או לא. תראו חלק מתהליך הלימוד שלי תוך כדי עבודה על שידת האיפור).
בשורה התחתונה, השלב הזה צריך לתת לצבע (החדש) פאטינה שלרוב הזמן נותן. מקבילה ל”לכלוך” ולגוון שמשתנה עם הזמן.
את זה אני משיגה באמצעות אותו הצבע החום שצבעתי איתו את שכבת הביניים.
אני מדללת אותו במים אבל מקפידה שהערבוב לא יהיה מלא. אני מעוניינת בחוסר אחידות, אני מעוניינת שבחלק מהמקומות (במיוחד בפינות או בחריצים בהם יש הצטברות של לכלוך,הגוון החום יהיה בולט יותר) ואני מתחילה למרוח את המשמש הזה עם סמרטוט על המגש המשוייף שלי.
כדאי לעבוד יחסית מהר וברגישות. כך ניתן להסיר עם קצת יותר מים, צבע חום עודף.

בעבודות קודמות השלב הזה הקדים רק את שלב הגמר ונעשה לאחר שלב של פוטו טרנספר.
נסיון העבר לימד אותי כי אם עושים זאת לאחר שלב הפוטו טרנספר, הגוון החום לא נתפס על התמונה (ועל המסגרת השקופה שלה שנוצרת מהחומר שבעזרתו עושים את ההעברה.) וההדפסה ניראת כמו מדבקה. (ניתן לראות את “צורת המדבקה” על העכביש בכסא העכביש שלי)
כאן הקדמתי את שלב היישון כדי להמנע בדיוק מזה.

פוטו-טרנספר להוספת ענין:

מגש, מעבר להיותו חפץ שימושי , הוא גם יכול להוות מצע לתמונה שממוסגרת באופן טבעי.
כמובן שניתן להשאיר את המשטח חלק ונטול כל אמירה (וזו גם אמירה…) אבל אפשר לנצל את ההזדמנות, להכניס עניין ולחזק אמירה כלשהי על אותו משטח “טבולה ראסה” פשוטו כמשמעו.
הואיל ובחרתי במראה שאבי שיק, החלטתי שהתמונה שמתאימה כאן היא תמונת חפץ וינטאג’י.
נבירה וחיפוש ברחבי האינטרנט והפינטרסט העלו שלל של קונכיות מחד ושני סטים של סכו”ם מאידך.
לאחר התלבטות, הסכו”ם הזה ניצח…

תמונת הסכו”ם הנבחרת לצרכי פוטו-טרנספר

את סט הסכו”ם הזה, לאחר מעט עיבוד שלי בפוטושופ והתאמת התמונה להדפסה, שלחתי להדפסה במדפסת ליזר (הזרקת דיו אינה טובה כאן מאחר ובמגע עם נוזלים הדיו מתפשט והציור נהרס) במכון דפוס.
תעשו לעצמכם טובה והדפיסו מראש שני עותקים על מנת שאחד מהם יהיה גיבוי. זה יכול לחסוך לכם טרטור מיותר. מנסיון.

איך עושים פוטו-טרנספר:

ניתן לקרא פרוט על התהליך הזה גם במספר פוסטים קודמים:
מסגרת
שידת איפור ושרפרף תואם
כסא מיושן

כמה דגשים לתהליך:
1. הדפסה במדפסת לייזר בלבד.
2. התוצר יהיה בתמונת מראה להדפסה! במקרה של כתב או כל דבר שיכול להיות מושפע מזה, הדפיסו תמונת מראה של התמונה הרצויה.
3. לצורך התהליך תצטרכו חומר בשם ג’ל מדיום שלרוב ניתן להשיגו בחנויות יצירה.
4. את התמונה יש לחתוך סמוך ככל הניתן לציור עצמו. אם תשאירו מסגרת, יש סיכוי שהתמונה תראה כמו מדבקה
5. את ג’ל המדיום יש למרוח בשכבה אחידה ומלאה על התמונה עצמה (בצד של התמונה) ולמקם בזהירות ובמדוייק על המשטח אליו יש להעביר את התמונה. במקרה שלי, במרכז המשטח.
6. להדק את התמונה ולשטח אותה היטב על המשטח. להחליק והוציא בועות אויר, אם נוצרו.
7. לתת לג’ל להתייבש היטב. אל תעגלו פינות כאן.
8. לאחר ייבוש מלא, לקחת סמרטוט נקי ולח ולטפוח על הנייר. ללחלח אותו. ובשפשוף עדין להתחיל להסיר את הנייר עד להסרה מלאה. ההדפסה תתגלה על המשטח….

9. כפי שניתן לראות, לפעמים חלק מההדפסה יורדת עם הנייר. זה יכול לקרות כי: לא היה מספיק ג’ל, היה יותר מדי ג’ל והתמונה לא נצמדה היטב, שיפרתם מיקום של התמונה לאחר הנחתה או לא חיכיתם מספיק זמן לייבוש… ואולי עוד סיבות שלא גיליתי עד כה.

אז איך מתקנים תמונה פגומה??

כפי שאתם רואים, הכף והמזלג יצאו לא רע. הם יזדקקו לתיקונים אבל הסכין…זה ממש לא!
אז מה האופציות שלי:
א. להשאר עם מה שיש… לפעמים זה הפתרון הכי סביר.
ב. לשייף הכל ולהתחיל מחדש (צבע והכל…) – רק אם אין שום ברירה אחרת.
ג. תיקונים מינוריים עם עט – זה מה שאעשה עם המזלג והכף…
ד. להסיר את מה שניתן מההעברה הנוכחית ולחזור על התהליך. הואיל ומהסכין לא נשאר הרבה בהעברה הזו, החלטתי לעשות העברה נוספת ולנסות לדייק ככל הניתן במיקום. (וזו בדיוק הסיבה שאמרתי לכם לעשות שתי הדפסות מראש, גם בשביל תיקונים מעין אלה. וגם אם התוכי שלכם רצה לבדוק אם זה אכיל….)

אז מההדפסה השניה גזרתי את הסכין מאד סמוך לגבולות הציור. מעבר ליתרון שיש לזה במראה הסופי, זה גם הקל עלי לדייק את המיקום שלו מבלי לעשות תיקונים.
לשמחתי הפעם הצלחתי ולאחר שכל הנייר הוסר והמשטח יובש, עשיתי השלמות ותיקונים עם טוש ספירט שחור.

פינישים:

לאחר שציור הועבר למשטח המגש, לא נותר אלא:
להסיר את הסלוטייפ (שבאופן מפתיע הסיר איתו שבבים מהמזונית),
לעבור על הכל עם כמה שכבות (משטח שמועד לשחיקה מכנית גבוהה, ויכול להחשף לחום ולרטיבות) לכה מט על בסיס מים להגנה (גם על המשטח התחתון שנשאר בגוון המקורי)
ולחבר, הפעם סופית, את הידיות שיהפכו לידיות נשיאה למגש.

ואחרי הכל, כך המגש נראה:

ו…מגש כמתנת יומולדת:

זוכרים שהבטחתי בהתחלה? אז כאן אני מקיימת. עם סייגים.
אני אמנם עזרתי בתהליך (והצלחתי לגנוב כמה תמונות) אבל הרעיון והויז’ן העיצובי כולו שלהן.
לצערי הן לא צילמו על קו הסיום כך שבמקרה זה, תצטרכו לדמיין את ארוחת הבוקר המוגשת על המגש הזה….

אז…
כשהן חשבו על מגש, הן חשבו תחילה לקנות מגש. מגש יפה ומוצלח אבל גנרי, בלי שום יחוד.
כשמצאתי את המגש הזה (שאין ספק שהוא היה זקוק כבר למתיחת פנים רצינית) עלה הרעיון לצבוע אותו ולהדביק עליו תמונות של ארבעתן.
הטויסט הזה יהפוך את המתנה שלהן ממתנה חמודה למתנה אישית שתיתן ממש ביטוי ויזואלי לקשר שלהן.

כך נראה המגש לפני טיפול:

ואיך לשדרג את המגש?

כאן כמובן השמיים הם הגבול.
הבנות החליטו לצבוע את המגש (2 שכבות של צבע שאבי שיק תכלת), ליצור קולאג’ של תמונות שלהן בפוטושופ, להדפיס ולהדביק את הקולאג’ על המגש.
אפשר כמובן ליצור קולאז’ מתמונות ממש אבל פשוט יותר לעשות זאת בפוטושופ ולהדפיס את התוצאה. וכך גם משטח המגש יהיה חלק לחלוטין.

גם כאן, שימו לב להדפיס את התמונה במדפסת לייזר ולא בהזרקת דיו. כאמור, תמונה שמודפסת בהזרקת דיו תתקלקל במגע עם הדבק. הצבע ימרח.
אז גם כאן, אל.

את התמונה יש להדביק בזהירות ובשיטטיות.
יש למרוח שכבה דקה ואחידה של דבק על חלק מהשטח, לשטח את התמונה על הדבק ולוודא שאין כיסי אויר. ולעבור הלאה עד שכל השטח מכוסה בתמונה.
שימו לב שכשאתם משטחים את התמונה על הדבק, גם אם עשיתם זאת פרפקט, התמונה נעשית רטובה מהדבק וכמו אצבעות ששהו במים גם כאן נראה שיש בה קמטים.
הפרפקציוניסטים שבינינו ינסו ליישר את הקמטים הללו ועל הדרך עלולים לקרוע את הנייר (נו…גם אני הייתי שם, אלא מה?)
תרפו. כשהנייר מתייבש הכל מתיישר. מבטיחה.
אחרי שהתמונה מודבקת ויבשה, כמה שכבות של דבק (וכמובן זמן ייבוש בין שכבה לשכבה).
ואח”כ כמה שכבות של לכה (מבלי לוותר על זמן ייבוש בין שכבה לשכבה, כמובן…)

הואיל ומדובר במגש עם שחיקת מגע גבוהה וחשיפה אופציונלית לחום ולרטיבות, הייתי מגזימה לכיוון של היותר עם כמות השכבות של הדבק והלכה. כאן יושמו 4 שכבות של דבק ו4 שכבות של לכה.
(על התמונה לכה מבריקה וכל השאר לכה מט)

וזה המגש המוכן רגע לפני שנלקח.
לפחות הצלחתי להגניב צילום בסלולרי…

המגש מוכן לארוחת הבוקר.

זהו.
לפוסט הזה ול-2019 שממש תכף מתחלפת והופכת 2020.
מאחלת לכולכם גם ב-2020 לשמור על הכדור האחד שיש לנו,
לשמור על ראש פתוח
ולתת מקום ליצירתיות שלכם בכל תחומי החיים.
שנה אזרחית נהדרת!

Related Images:

המסגרת המחודשת למראת האמבטיה הישנה

המראה בחדר האמבטיה של הבנות כבר החלה להראות סימני זקנה.
לרוב אין לי בעיה עם רישומי הזמן (גם לא על הפנים והגוף שלי ;-)). אלה נותנים ביטוי לאופי הייחודי של כל חפץ (או אדם…) ולדרך שעברו.
גם הפעם אני משתמשת באותה המראה הישנה (שאברם הזגג התאים עבורי לגרסה המחודשת שלה) אבל אני נותנת לה טאץ’ ומוסיפה לה מסגרת שחידשתי.
ההעדפה המקורית שלי היתה למסגרת מעט קטנה יותר אבל עם יותר “בשר” אופי ונוכחות. מסתבר
ש(כאן לפחות) הפונקציונליות מנצחת…
המסגרת שנבחרה בסופו של דבר היתה דקה, עדינה יותר ועם פחות נוכחות. היא נבחרה ע”י בנותי מהסיבה ה”בנאלית” שמידות המסגרת היו גדולות יותר וכך המראה שהתקבלה, היתה גדולה יותר.

המסגרת המקורית.

בכנות, נראה לי שהשיפוץ הזה, (גם אם הוא אכן שייך לקטגוריה הזו מכל כיוון אפשרי) הוא כל כך קל פשוט ומהיר שאני כמעט מרגישה שלא ראוי להתייחס אליו כאל כזה.
(ואם זה לא מספיק, כשלתי בצילום השלבים המעטים שלו כך שהתמונות לצערי הרב אינן חדות)
אני מקווה שהתאורים המילוליים המעטים שיהיו נחוצים כאן יבהירו את התהליך וישלחו אתכם לשפץ מסגרת בשביל המראה שלכם.

אז זו המסגרת המקורית שקיבלתי מעפרה ונמצאת אצלי כבר זמן רב. חיכתה לזמנה שיגיע:

כפי שאתם רואים, המסגרת המקורית כוללת מסגרת חיצונית דקה יחסית (אבל מעוצבת) ופספרטו מעץ עם מסגרת פנימית. (פספרטו מעץ שימש לתמונות ללא זיגוג להבדיל מפספרטו מקרטון).
הפספרטו מחובר למסגרת החיצונית בסיכות, שאני שולפת, והחלקים נפרדים.

הפספרטו העשוי מעץ ימשיך להמתין ליעודו לכשיבוא.
המסגרת החיצונית תזכה לפרשנות חדשה באמצעות צבע ותחבוק בסופו של דבר את המראה שלנו.

שינוי באמצעות צבע.

המסגרת למראה שלנו (שממוקמת בסמוך למדפים ששיפצתי וצבעתי), תטופל בצבעים דומים למדפים כדי ליצור את החיבור.
(את קצוות המראה כפי שהיתה בעבר ניתן לראות בתמונות שצולמו בפוסט עם המדפים)
בהתאם לכך בחרתי את הצבע הכחול ואת צבע השנהב שיעבדו יחד עם הגוון הנוכחי של המסגרת – גוון מתכתי מוזהב מיושן שאתן לו להגיח במקומות מסויימים במסגרת.
העובדה כי אני מעוניינת להשתמש בגוון הנוכחי של המסגרת חסכה לי לחלוטין את עבודת ההכנה שלרוב כוללת הסרת שכבות של לכה וצבע.

עובדה זו הכתיבה לי את סוג הצבע שעלי להשתמש בו –
צבע שניתן ליישם אותו גם ללא שיוף או צבע יסוד : צבע גיר (שאבי שיק)
אני עובדת עם מכחול עבה (או מברשת צרה מאד) וכמעט יבש ומפזרת את הצבע הראשון בצורה גסה ולא בכיסוי מלא (אצלי זה הצבע הכהה, הכחול) – זה הצבע שיהיה פחות דומיננטי ואינטנסיבי. חלקו יחשף וחלקו יכוסה בצבע השני.
לפני שהצבע יבש, אני עוברת עם סמרטוט לח על אזורים בולטים שכוסו בצבע, מסירה חלקים מהצבע בצורה מבוקרת וחושפת את הצבע המוזהב המקורי של המסגרת.
שימו לב שהצבע חודר לסדקים ולפגמים במסגרת. זה רצוי ומבורך מבחינת האפקט שאני מעוניינת בו.

לאחר ייבוש מלא של הצבע הכחול, מגיע תורה של השכבה השניה, של הצבע הבהיר.
הטכניקה זה. צביעה גסה וחלקית של המסגרת והשארת אזורים חשופים כך שגם הצבע הכחול יקבל חשיפה וגם המוזהב מקורי.
גם כאן, לפני שהצבע מתייבש אני עושה מקצה שיפורים בעזרת סמרטוט לח (לא רטוב!!!) וחושפת בצורה מבוקרת אזורים נוספים.
גם בשלב הזה הצבע חודר לסדקים ופגמים, כך שתוודאו שזה נעשה בצורה מבוקרת על מנת שחלק מה”כחול” ישאר חשוף למראה המוגמר.
אצלי, כאן, הסתפקתי בשתי השכבות הללו.
עקרונית, ניתן להוסיף כך עוד שכבה או שתיים, או ככל שתרצו (בתריסים שלי השתמשתי ביותר שכבות) ועד שהמגוון והשיכוב ישביעו את רצונכם.

גימור והגנה למסגרת

בחירת סוג הצבע, ויותר מזה, מיקום המסגרת עם המראה בחדר אמבטיה (ככל שיהיה מאוורר) מחייב גימור שיאטום אותה.
למסגרת, להבדיל משידה או כסא, אין רמת שחיקת מגע גבוהה.
הואיל וכך, אני יכולה לבחור בגימור של ווקס ולהעזר בו לטאץ’ הסופי של מראה השאבי שיק.

ווקס כחומר גימור וכשלב נוסף למראה מיושן של המסגרת:

עקרונית אני מעדיפה לעבוד עם ווקס שאני מכינה בעצמי (ניתן לקרא על הווקס שלי בפוסט על שולחן הקפה ששיפצתי) אבל מכיוון שאני צריכה בשלב כלשהו לסיים את הווקס הקנוי, עבדתי עם אנטיק ווקס.
(החיסרון הכי גדול שלו הוא הריח שלו שהוא כמעט בלתי נסבל מבחינתי. אבל… אני משיגנע בכל מה שקשור לריחות, אז תבדקו בעצמכם)
בעבודה עם ווקס, פיתחתי טכניקה בה אני מערבבת את הווקס עם צבע אקרילי חום (לא באופן אחיד) ומורחת אותו על הרהיט הצבוע והיבש. הצבע החום יוצר אפקט של יישון לרהיט ומרכך את הצבעים. הצבע החום גם נכנס לסדקים, מדגיש אותם ועוזר להם להתבלט.
יש לעבוד ברגישות עם הצבע החום (קצת יותר או קצת פחות לפי הצורך) המעורבב בווקס.
לאחר מריחת הווקס המגוון בחום על הרהיט עם סמרטוט, יש להקפיד לפזר ולנגב (לפני הייבוש) את השאריות עם סמרטוט יבש.
לפעמים יש לאזן את החום (אם הוא אוטם את הצבע יותר מהרצוי) עם שכבת ווקס נקי –
שוב, אין לזה מתכון. צריך לעבוד ברגישות ולפי תחושה.

לאחר שהגימור משביע את רצונכם יש לתת לו להתייבש.
לאחר הייבוש של הווקס יש להבריקו עם סמרטוט נקי ויבש.
בדיוק כמו כשמצחצחים נעליים. (יש פה מישהו שעדיין מצחצח נעליים??)

בשלב הזה המסגרת מוכנה כבר ולא נותר אלא לקחת את המראה לאברם הזגג שיחתוך אותה לפי מידת המסגרת.
לאחר החיתוך הדבקתי את המראה למסגרת עם סופר 7 ויצרתי מתלה מתייל מלופף שנשען ואיזן את מנגנון התליה הקודם (שלאחר חיתוך המראה, איבד מהסימטריות שלו).
אתם יכולים לראות בצילומים כי עדיין ניתן לראות את פגעי הזמן על המראה שעדיין מתפקדת אצלנו באמבטיה. אבל עכשיו עם טאץ’ אישי בדוגמת מסגרת שחודשה.

תשתו הרבה ותחזיקו מעמד עוד קצת. תכף (חודש, חודשיים…קטן עלינו) נגמר הקיץ…

Related Images:

השרפרף עם הבקשה להיתר

שניה וחצי לפני חופשה בחו”ל אמא שלי ראתה אצלי שרפרף לפני שיפוץ והתלהבה. היא רצתה אחד למרפסת כדי שתוכל להניח עליו דברים בזמן שהיא מתחרדנת לה.
רצתה וקיבלה. בערך.
השרפרף שראתה לשיפוץ, מיועד לריפוד.
עבורה ניצלתי כסא עץ שיושב כבר שנתיים בחניה שלי.
כסא שמוטות הגב שלו שבורים בחלקם

כסא שהיה מיועד לספק חלקי חילוף לכסא אחר שאצייר בסגנון הכסא בהשראת הונדרטוואסר שעשיתי לפני כשנתיים. (ולא, עדיין לא ציירתי. הוא עדיין ממתין)
אז הכסא הזה, המיועד לחלקי חילוף, הפך לשרפרף. מעין שולחנון צד. עבורה.
לכאורה, היה מתאים גם כאן לצייר על המשטח. אפילו מתבקש.
ויכול היה להיות פרוייקט אחר לזמן אחר.
כאן, בגלל הזמן הקצר (ויש להודות, מה שיקבל ביטוי גם בתהליך הביצוע עצמו, הסבלנות הקצרה מבדרך כלל) לפני הנסיעה, ניסיתי לקצר את התהליך למינימום הנחוץ.
אז במקום ציור, חשבתי להדביק כיסוי כלשהו.
עיתון?…נה.
דפי אינציקלופדיה?…מממ…אפשרי אבל קצת מונוטוני.
מפות? אפשרי …אבל אצטרך לעשות קולאז’. זה דורש תכנון ועוד זמן…
אז גליונות של תכניות!

מי שמכיר אותי או קרא עלי קצת יודע שאני ארכיטקטית.
שנים רבות התעסקתי עם בקשות להיתר, תכניות עבודה, פרטים, תכניות חשמל, קונסטרוקציה, אינסטלציה…
התכניות הללו הן מסמכי עבודה לכל דבר והן עוברות מיד ליד. כל התהליך הזה לרוב ניכר בהן – קווי קיפול דהויים ופריכים, כתמים, הערות או סקיצות בכתב יד, חורי נעיצות, שאריות נייר דבק וכל מה שתעלו בדעתכם.
ההסטוריה האישית שלי כארכיטקטית והאותנטיות הזו של התכניות שנותנת ביטוי לשימוש שלהן, היו הסיבה ששמחתי לקבל מדנה שקית מלאה בתכניות ובבקשות להיתר ישנות.
מעבר למראה שלהן ולאינפורמציה הרבה בגרפיקה שלהן, היתרון הגדול של תכניות כאלה הוא הגודל שלהן. לא צריך לעשות קולאז’. רק למצא משהו שיתאים לי מכל הערמה הזו ולחתוך.
וזו בדיוק ההזדמנות המתאימה.


הכנה כשלב מקדים.

הפעם, בשונה מבדרך כלל ויתרתי לעצמי על חלק מההכנה של הכסא.
החלטתי שהפעם מפאת קוצר הזמן והסבלנות,
בשל יציבות הרגליים והתאמת המראה הכללי שלהן לצרכי,
בגלל הרגליים המעוגלות
והפיתוחים שעליהן
ותהליך השיוף שהוא ארוך ומחייב סבלנות ויסודיות,
אוותר על טיפול מלא ברגלי השרפרף.
אסתפק בגרביים שיתנו את הטוויסט וכל השאר ישאר כפי שהוא.

אבל, יש עוד חלקים שלא אוכל לוותר בהם על ההכנה המקדימה:
א. הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים
ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח
ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים

א. הפיכת הכסא לשרפרף – הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים במשטח:

כאמור, משענת הכסא הזה היתה מפורקת בחלקה ולפחות אחד מהמוטות היו שבורים. השימוש במשענת במקרה זה היה חסר סיכוי ואת המוטות השלמים שמרתי לצורך שימוש כחלקי חילוף לכסא אחר. לא נותר אלא להוציא את המוטות ולמלא את החורים.
חלק מהמוטות נשלפו בקלות, חלקם פחות.
המוטות הצידיים היו מחוזקים למקומם עם מסמר ששלפתי (והיה צריך לסתום את החור שנוצר בדופן)
המוט שהיה מלכתחילה שבור, לא הסכים לצאת ונשבר בחור שלו. אז חתכתי את מה שניתן, שייפתי את מה שבלט ומילאתי בחומר מילוי לעץ.

את המסה העיקרית של החורים מילאתי בשארית של חומר שהיתה כבר פחות עבידה. את הפינישים עשיתי עם חומר מילוי בהיר שלא יראו אותו דרך הנייר המודבק מעל.

ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח:

השרפרף כזכור לכם היה במקור כסא שהושלך וחיכה כשנתיים בחניה שלי לגאולה.
ההיסטוריה שלו גרמה למשטח המושב, שעשוי שכבות שכבות להתייבש ולהתפצל. את השכבה או שתיים העליונות הייתי צריכה להסיר על מנת להפטר משכבות רופפות.
תהליך הסרת השכבה העליונה גם חשף שכבה בתולית (כמעט) ללא חומרי גמר וחסך לי את השיוף המסיבי על מנת להסירן. (“כמעט” כי היו כמה נקודות של דבק שהיה בכל זאת צורך להסירן…)

כדי להסיר את השכבות הפגומות נעזרתי בשפכטל (ספטולה) ובסמרטוט לח שריכך את השכבות העליונות ואת הדבק ביניהן.
לאחר הסרת השכבות הפגומות ומילוי החורים שייפתי הכל להחלקה מלאה לפני הדבקה.

ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים:

כאן ההכנה היא בעיקר שיוף עם נייר לטש (ולא עם מלטשת! בגלל הרגליים המעוגלות).
הואיל ואני לא רוצה לגעת כלל בשאר הרגליים, חשוב לא ללטש יותר מדי. רק באזור בו ארצה לטפל.

קנט המושב (שעל המשטח שלו אדביק את התכנית) מקבל טיפול דומה.
אותו אצבע בסוף בלכה, כהמשך לטיפול במושב.
גם הוא זוכה לשיוף ולהסרת כל הלכה או הפוליטורה ממנו וכן למילוי חורים והחלקה סופית.

השרפרף זוכה לבקשה להיתר –
ההדבקה ו…ההשלכות של חוסר סבלנות.

לכאורה, לו הייתי סבלנית ונותנת מספיק זמן לכל שלב, החלק הזה היה זריז יחסית. הואיל ולא, הייתי צריכה לאלתר בדרך, מה שדרש שלבים נוספים וכמובן זמן נוסף.
ללמדכם, חוסר סבלנות אינו משתלם…ראו ולימדו מנסיוני.
או… נסו בעצמכם ולימדו מנסיונכם. לשיטתי, אין ספק שהנסיון הוא מורה מצוין.

כאמור, בזכות הגודל של הגליונות, אין צורך בקולאז’. חתכתי חתיכה שתכסה היטב את השרפרף והתחלתי למרוח את הדבק.
לרוב אני משתמשת בדבק פלסטי רגיל. הפעם השתמשתי בדבק נגרים שהוא גם שייך לאותה המשפחה של דבקי הPVA אבל הוא איכותי יותר (וגם יקר יותר באופן יחסי לדבק פלסטי רגיל. אבל עדיין הוא שייך לדבקים הזולים). זמן הייבוש שלו ארוך וזה יתרון וחיסרון

במקרה זה לחלחתי מעט את המשטח. מאחר והמשטח הוא גולמי וללא גימור, הוא יספוג מהר את הדבק. הלחלוח מאפשר לי לפזר את הדבק בצורה אחידה לפני שהדבק יספג בעץ.
לאחר מכן יש למקם את הגליון ולהדביק בהדרגה, מצד אחד לשני את הגליון למשטח.
השלב הזה מצריך סבלנות ועבודה מדוייקת כדי שלא יווצרו כיסי אויר וקמטוטים בנייר. קחו בחשבון שהנייר מתלחח מהדבק ונעשה פגיע יותר וקל מאד לקרוע אותו. (אם זה קולאז’, אז ניחא.
(גם) כאן אני נפלתי.
כנראה לא הייתי סבלנית מספיק.
הגליון נקרע לי באמצע…
מה עושים???
מאלתרים.

הפשלות שלי ואיך בחרתי להתמודד איתן.

כשהידקתי באמצעות האצבע את הגליון למשטח בנסיון להוציא כיסי אויר, הנייר נקרע.
לצערי אי אפשר להעלים את הקרע. הוא אפילו לא נוצר במקום עם הרבה פרטים אלא בשטח חלק.
אז גזרתי עץ …ממקום אחר בגליון. והדבקתי. לשמחתי, בשלב הזה המסמך כבר פחות מחייב ואף אחד לא יבדוק נאמנות למקור

כשהגליון מודבק והדבק יבש, ניתן להסיר את העודפים באמצעות שיוף הפינות. כשהדבק יבש התוצאה מאד מדוייקת. מצד שני, כשהדבק עוד לא יבש….
גם כאן מסתבר הייתי חסרת סבלנות ועשיתי זאת מהר מדי, לפני שהדבק התייבש לחלוטין והסרתי חלק מהגליון בקצוות.בנקודות אחרות הוא התקפל, נוצרו שאריות…בקיצור, מכה.
לכל זה אצטרך לתת פתרון או שאצטרך להסיר את הכל ולחזור על התהליך מהתחלה, עם גליון אחר.

לו הייתי אני בזמן אחר, אולי הייתי מסירה הכל ועושה הפעם עבודה מוקפדת יותר (מאידך, אני בזמן אחר אולי היתה עושה עבודה מוקפדת יותר מלכתחילה)
אבל,
אני אוטוטו טסה, עוד לא ארזתי, עוד לא הכל סגור…
אז אני מאלתרת.
גם כאן, באזורים גדולים יחסית שנפגמו, אני חותכת ומיישרת ומדביקה נייר עודף (שמחה על הריבוי בפרטים באותו האזור ועל אי הנחיצות לנאמנות למקור) ובאזורים שהפגמים קטנים אני משתמשת ב…טיפקס.
יש לציין כי חלק מזה (אולי) היה מיותר כי בשלב מאוחר יותר, בו שייפתי לצורך החלקה, ממילא הוסרו חלקים בולטים והתקבל מראה גס ופגום שבחרתי להשאר איתו.

למותר לציין שלו הייתי סבלנית יותר, הייתי חוסכת לעצמי הרבה זמן וכאב ראש. ועל זה אולי נאמר שחכם לא יכנס למצבים בהם פיקח יצליח לצאת מהם. אין ספק שלא הייתי כאן החכמה…

גימור המשטח של השרפרף

אחרי שהגליון מודבק וכל הפשלות טופלו, צריך לקבע ולמגן את המשטח שלא יפגע תוך כדי שימוש.
לצורך זה מרחתי על המשטח המחופה בבקשה להיתר שכבת דבק נוספת ונתתי לה להתייבש.
לאחר ייבוש, ומאחר והמשטח לא היה חלק מספיק, החלטתי לשייף אותו.
יש שיוף קל עם נייר לטש עדין שמיועד להחלקה בין שכבות צבע או לכה.
הואיל והמשטח לא היה חלק ונוצרו גלים בשלב ההדבקה, אני בחרתי בשיוף יותר אגרסיבי שאף הסיר את שכבת הגליון במספר מקומות.
השיקול העיצובי שלי היה:
א. מושלם זה ממילא לא יהיה כי אמנם אילתרתי על הפאשלות שלי, אבל אף אחד ושום דבר לא יעלימו אותן.
ב. הבחירה הראשונית בתכניות שמיועדות לעבודה יומיומית שמקבלת ביטוי במראה שלהן, נותנת עוד לגיטימציה למראה מחוספס ופגום (בדומה למראה השאבי שיק בו יש מקום וכבוד לשפשופים שריטות ופגיעה בצבע)

לאחר השיוף וניקוי האבק שנוצר, מריחת שכבה נוספת של דבק.
בשלב זה אני עושה שיוף ידני עדין עם נייר לטש עדין ומסיימת עם ליטוש והחלקת הקנט הצידי של המשטח, כהכנה לשכבת הלכה.
לאחר שהמשטח חלק לשביעות רצוני ונקי מאבק, אני מיישמת 2 שכבות של לכה כגימור סופי.

הטיפול ברגלי השרפרף

הפעם רגלי השרפרף לא יזכו כלל לטיפול וישארו כפי שהם, למעט טוויסט קטן בצורת “גרביים” לבנות.
ה”גרביים” הללו יהיו קונטרה לגוון העץ הכהה ויתכתבו עם הגוון הלבן של הבקשה להיתר שהודבקה על המשטח.

לאחר שיוף קל באזור המיועד לצביעה, אני תוחמת אותו באמצעות מסקינטייפ.
ברור לי מנסיון העבר שהצבע יחדור מתחת ואצטרך לנקות את הקו. במקרה זה, זה פחות מטריד אותי מאחר שהגימור במקום הזה לא הוסר מה שמבטיח שהצבע לא יתפס היטב שם ויתנקה בקלות.
גם העובדה שבחרתי בצבע שאבי שיק על בסיס מים תורמת לזה מאחר והצבע הזה ניתן להסרה בקלות יחסית.
מאידך, הפס חשוב לי ועם המסקינטייפ שמגדיר את הקו, הצביעה לא צריכה להיות מאד מוקפדת והיא יכולה להיות מהירה יותר.
הדבר חשוב אפילו יותר מאחר ויידרשו מס’ שכבות על מנת להגיע לאטימות שאני מעוניינת בה.
שימו לב,
גם כאן זמן הייבוש בין שכבה לשכבה חשוב ואם לא תמתינו אותו, תהרסו את השכבה הקודמת ויצא שכרכם בהפסדכם.
לאחר שהגעתי לתוצאה שמספקת אותי מבחינת גוון ואטימות, לאחר ייבוש חלקי של הצבע אני מסירה את המסקינטייפ (אם אמתין לייבוש מלא אני עלולה לקלף חלק מהצבע יחד עם המסקינטייפ).
אני מנקה עם סמרטוט לח (לא רטוב!!) את שאריות הצבע שחדרו מתחת וכאן מנסה להקפיד ככל הניתן על הדיוק כדי לנקות את הקו.
העובדה שהצבע מתנקה בקלות מעידה גם על העמידות שלו לאורך זמן.
על מנת שהצבע יתקבע ויהיה עמיד בשימוש, אני מוסיפה, לאחר ייבוש מלא, 2 שכבות של לכה.
וזהו.

השרפרף המוכן צולם, יום למחרת הוא התמקם אצל אמא שלי בדירתה בדיור המוגן ואנחנו טסנו לנו לצפון צרפת “להנות” מגל החום באירופה נטולת המזגנים.

כך נראה השרפרף המוכן:

Related Images:

סוקל שהפך לשחקן ראשי בהצגת יחיד משלו…

לפני שאני מתחילה, נראה לי שאני צריכה להסביר מה זה סוקל (או צוקל) כדי שלא תבהו במסך בעיני עגל (אני יודעת שזה מה שאתם עושים כי כאלה עיניים בדיוק הבנות שלי תלו בי כשסיפרתי להם על הסוקל שלי!) 
הסוקל הוא בעצם פרט החיבור בין הארון לרצפה או למשטח מתחתיו. החלק התחתון של הארון או המזנון, זה שנסוג מקו חזית הארון. סוג של ספייסר…
מעצם תפקידו והגדרתו, אתם מבינים כבר שהוא לא פרט דומיננטי.
קרוב לוודאי שהסוקל אינו מושך תשומת לב יתרה ולא תזכרו אותו כלל כשתחשבו על הארון.

נאסף ברחוב…

גם את חלקי המזנון שמצאתי, מצאתי ואספתי מהרחוב.
הפעם בזכות פוסט שהועלה בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה. כך זה נראה בפייסבוק….

יש מיש סוקל ערמת רהיטים ברחוב.

דווקא סימנתי לעצמי משהו אחר, שלא היה כבר כשהגעתי…
אז לקחתי את מה שהצית את דמיוני במקום. חלקי מזנון מפורק שהיה לי ברור כי יום יבא וישנו את יעודם תחת ידי.
כך זה נראה לאחר שהובא כלאחר כבוד הביתה:

יש מיש סוקל מזנון 1    יש מיש סוקל מזנון 2     יש מיש סוקל מזנון 3

הסוקל שלי אינו סוקל קלאסי. זה סוקל של מזנון שכנראה חיבר 2 חלקי מזנון זה לזה.
כפי שניתן לראות בתמונות, הסוקל המדובר, מחובר לחלק המזנון בצידו הרחב ועוטף אותו גם מצד.

בשלב ראשון רציתי להפריד את החלק המרכזי עם המגרות מהסוקל שעטף אותו אבל באותה נשימה לא היו לי ספקות: קל זה לא יהיה. וגם יחייב תיקונים בדיעבד.

להפריד סוקל ממזנון…

הואיל והמזנון הנ”ל נעשה ממזמן ובנגריה שעשתה עבודה טובה (משמע, דבק זה דבק …)
יש מיש. סוקל. תווית הנגריה על הרהיט.

התהליך היה ארוך, מתיש וכמעט מייאש. וכן, גם יהיו לא מעט תיקונים.
יכולתי אולי להקל על התהליך לו הייתי מוכנה להרוס את הסוקל, אבל לא.
התעקשתי.
ותראו בסוף, היה שווה…יש מיש סוקל ההפרדה שלו מהמזנון
השתמשתי בכל השיטות והטיפים שקיבלתי בקבוצות יעודיות ובפורומים רלוונטיים
(למעט אלה שריפו את ידיי…):

  • הרטבתי (לא יודעת כמה זה תרם…)
  • הכנסתי שפכטל (חלוד… למקרה שיהרס) בדפיקות פטיש ובהמשך נעזרתי בשני מברגים כטריז מתקדם. גם אותם החדרתי בדפיקות פטיש עד לנתוק החלקים נקודתית. ואז הוצאתי את המברג (כל פעם אחד מהשניים לסרוגין) והכנסתי אותו שוב בהמשך.
  • הכנסתי גם חוט ברזל (אבל הוא רק וידא שיש רווח המשכי בין החלקים)

אחרי שהחלק הארוך התפרק (החלק שחשבתי לתומי שהוא החלק הקשה…), הגעתי לאגוז הקשה יותר. החלק הקצר המחובר אליו בר’.
כאן לא הצלחתי בשום אופן (ולא בכדי. הם ניבנו מסתבר כיחידה אורגנית ולא הודבקו אחד לשני)
הואיל ורק החלק הארוך בסוקל עניין אותי, את החלק הקטן, הניצב לגדול כבר לא התעקשתי לשמר.
בנקודה זו הגיטסו נכנס לפעולה. ניסרתי בקו החיבור (הגאומטרי. לא היה באמת קו כזה) בין החלקים, ועדיין, בגלל המבנה של הג’יטסו לא היתה לי גישה ולא יכולתי לנסר הכל.
בדרך ,כשנאלצתי לנסר את אחת מתומכות הסוקל ניסרתי גם מסמרים ( ואת זה גיליתי בדיעבד. לשמחתי המשורית עדיין מתפקדת…)

ועדיין, אחרי הכל, הגעתי גם לשלב האלימות בו הייתי צריכה ממש לדפוק עם פטיש ולהפריד בכח (מומנט? מישהו פה איתי?) את החלק מהגוף.
והחלקים נפרדו. 
חלק מהדופן של המזנון התקלפה. כאן אצטרך להדביק ולמלא בבא הזמן, אבל הפעם אני מתמקדת בסוקל שהצלחתי להציל.
נו שויין.
אלגנטי זה לא היה, אבל מסתבר שכישלון גם לא. 
שי מיש. סוקל שפורק ממזנון ויהפוך למדף.

המדף כבר ממש מתבקש, לא?

סוקל שהופך למדף – ויז’ן עיצובי :

שלושה מתוך ארבעה צדדים בסוקל, מחופים פורניר.
אשמח להשאירם כך גם כי אני אוהבת את החום והטקסטורה של העץ וגם כמחווה למקור. מאותה הסיבה בדיוק (וגם משום שהטקסטורה נאה בעיני, כמובן)החלטתי להשאיר את קנט הסנדויץ חשוף כולל כל הפגמים ומילויי השפכטל שהתבקשו. 
אבל כדי להכניס עניין ואופי טיפה יותר צעיר ודינאמי (כדי שתבינו, זה הולך להיות תלוי אצל אמא שלי, בת ה-82 בפינת העבודה שלה בדיור המוגן בו היא מתגוררת… ;-)) החלטתי לצבוע את כל שאר האזורים בצבע.

בהיותו סוקל, כל חוצץ לכאורה, היה רכיב קונסטרוקטיבי.
במתכונתו המיועדת כמדף זה אכן חוצץ שיוצר נישות עצמאיות.
ניתן להתייחס לכל נישה בנפרד. בצבע, בטיפול ובסופו של דבר גם פונקציונלית. 
זה מה שבחרתי לעשות בסופו של דבר. כל נישה זוכה לצבע משלה ורק שתי הנישות החיצוניות “זוכות” לגב. הנישה המרכזית תהיה חשופה לקיר עליו המדף יותקן…


למי שתהה למה יש חוצץ קטוע… זה היה אילוץ שבלעדיו לא הייתי מצליחה להפריד את החלקים.
בכנות, לא חושבת שהייתי עושה זאת אלמלא אותו אילוץ ואני מאד שמחה שזה קרה.
המדף הרבה יותר מעניין כך לדעתי.
דווקא אילוצים גורמים לנו לא פעם למצא פתרון מיוחד, חריג ולהיות יצירתיים יותר. זו סיבה טובה לא לחשוש מבלת”מים שקורים ויקרו כמעט תמיד בתהליך של יצירה !


את המדפים יש להתקין על הקיר.
הדרך הטובה/היפה ביותר לעשות זאת היא עם משולשים(ראו בהמשך).
אבל אם אני מעדיפה שהמשולשים יהיו נסתרים, אצטרך להוסיף למדף גב.
לפחות באזור המשולשים, משמע בשתי הנישות הצידיות.

מתחילים להפוך סוקל ל…משהו אחר?

לא סתם כתבתי משהו אחר. השלב הראשון לפחות הוא מאד אוניברסלי.
סתימת חורים עם שפכטל עץ, שיוף וניקוי. ולפעמים יותר מסבב אחד שכזה.
תהליך הפרדת הסוקל מהמזנון, כפי שראיתם, היה ברוטלי למדי.
גם אם הסוקל יצא במצב סביר, עדיין נוצרו פגמים שיש לתקן.

סתימת חורים:

איזה דבר נהדר זה שפכטל עץ…(אגב, ניתן לקנות אותו בגוונים שונים ולהתאים אותו לגוון הרצוי)
אני סותמת את כל החורים עם החומר הקסום הזה.
יש מיש. סוקל. סתימת חורים ושריטות בעץ.

לפעמים יש פגמים בפינות ואז מילוי חומר הוא קצת יותר מורכב.
אני נעזרת בלייסט עץ שאני מהדקת ומיישרת עם כליבה ואז ממלאה עם שפכטל עץ
יש מיש. סוקל. סתימת חור פינתי. לייסט עץ לתמיכה.

כמובן שבמקרה כזה יש לתת לחומר להתייבש היטב לפני שמשחררים את הלייסט ומשייפים.
וגם זה בעדינות, כי שפכטל עץ אינו מאד חזק ועלול להפגע בפרט שמדובר על פינה.
(ראוי לציין שאת הטיפול הזה עשיתי לאחר שיוף הסנדויץ’ באזור ההפרדה מהמזנון שאליו התייחסתי בהמשך, לאחר הסרת השבבים והחלקת המישור)

שיוף:

לסוקל יש שני צדדים עם סנדויץ’ חשוף.
אחד מהם יחסית חלק
והשני, שהיה מחובר לארון, מאד לא חלק. בלשון המעטה. הרבה שבבי עץ, אזורים פגומים ולעיתים שכבת עץ נוספת שנתלשה מהארון בתהליך ההפרדה. 
הצד הפחות חלק יהיה מן הסתם הצד האחורי. ועדיין יש לטפל בו להחליק ככל הניתן, להסיר שבבי עץ ושכבות שנתלשו מהארון. מספיק על מנת ליצור מישור ישר ואחיד. לא מעבר לזה.
ניתן לראות בתמונה את האזורים בהם המברגים הוחדרו וכן פגמים שנוצרו בתהליך הפרוק ונאלץ למלא ולתקן.

יש מיש סוקל שיוף והחלקה.

בצד השני, גם אם הוא נקי יותר מלכתחילה, יש לא פחות עבודה. הוצאת פינים (ששימשו לקבע את המיקום היחסי שלחלקי המזנון), מילוי חורים בסנדויץ’ ואח”כ שיוף יסודי שיתן תוצאה אסתטית (כפי שציינתי, קנט הסנדויץ’ יהיה חשוף ולכן יש להביאו למצב חלק וייצוגי.)
יש מיש. סוקל. הסנדויץ' החשוף במצבו הסופי.

החלק האחרון בשיוף (שאגב, אני עשיתי אותו לאחר הצביעה בצבע) הוא הסרת ציפוי הלכה או הפוליטורה מהפורניר. 
תוך כדי שיוף הציפוי מקבל גוון חלבי עד שהוא מוסר לחלוטין ושוב הפורניר מתכהה (ויתכהה עוד כשיקבל שכבת לכה חדשה…) התמונה ממחישה זאת:
יש מיש. סוקל. הסרת ציפוי הלכה מהפורניר באמצעות שיוף

צביעה:

לאחר מילוי כל החורים, שיוף, החלקת המשטחים וניקוי מאבק, הגיע הזמן לצבוע.
תבחרו צבע אטום (מסתבר שצבע הידרו אמייל שחשבתי שהוא אטום, פחות אטום מצבע גיר…) היתרון של הצביעה והסיבה העיקרית לבחור בצבע היא כיסוי מלא. זה קצת מתפקשש כשרואים את כל הפגמים והמילויים ככתמים בצבע…
כמובן, כמה שכבות צבע עד אטימה ואחידות. אם נחוץ להחלקה, שיוף עם נייר לטש עדין מאד בין שכבת צבע אחת לשניה.
אני כיסיתי את הקנטים ואת אזורי המגע עם הפורניר במסקינטייפ ובנייר דבק. 

יש מיש. סוקל. כיסוי והגנה על האזורים שאינם לצביעה.
עשו זאת אם היד שלכם אינה יציבה.
 לדעתי עדיף לוותר על כל הכיסויים, לעבוד עם מכחול יציב ככל הניתן, בעדינות על קווי המגע הרגישים ולא לשים כיסויים של מסקינטייפ.(גם כאן ובמקרה זה חוסר הנחיצות של הכיסוי הוכחה שוב, לדעתי),
למה?
משום שהצבע גולש מתחתיו ומלכלך למרות הכל, היד שלי היתה מספיק יציבה לצבוע נקי וממילא שייפתי שוב את הקנט לאחר שלה הצבע והסרתי את כל כתמי הצבעיש מיש. סוקל. אחרי צביעה.

(אגב, הפאה הרביעית, ללא הפורניר, נצבעה אף היא….)
יש מיש. סוקל. שיוף הקנט לאחר צביעה להסרת שאריות צבע

לפני שאני צובעת בלכה הכל בואו נדבר על הגב שהחלטתי להוסיף.

גב למדפים שעשויים סוקל של מזנון:

לצורך העניין גייסתי מזונית שפורקה משידה ישנה בעבר.

יש מיש. סוקל. מזוניט שפורקה משידה ישנהמשערת שאם פלטת המזונית היתה ארוכה מספיק , הייתי עושה את הגב על כל המדף. הואיל ולא, ומכיון וכל נישה היא עצמאית, החלטתי לעשות את הגב רק בשתי הנישות הצדדיות (וכן, להסתיר את משולשי התליה). 
עוד החלטה עיצובית כתוצאה מאילוץ
(טוב…מסכימה. אילוץ בערך. אם זה היה חשוב או מהותי יותר, הייתי בטוח מוצאת פלטה ארוכה יותר)

סימנתי את הפלטה עם הסוקל עצמו כתבנית וניסרתי.
שימו לב כשאתם מסמנים, הגב צריך לחפוף את הדפנות (אני אחבר אותו באמצעות אקדח מסמרים לדפנות)!

את המזונית יש לכסות בדרך כלשהי. אם זה בצבע הנישה, או בכל דרך אחרת. 
(גם) במקרה זה העדפתי להדביק עליה דפי ספר (בנוהל הרגיל: הדבקת הדפים בדבק פלסטי, לאחר יבוש כיסוי בשתי שכבות של דבק (עם זמן יבוש בין אחת לשניה כמובן) ולאחר יבוש איטום בלכה על בסיס מים.
גם הבחירה הזו היא עיצובית נטו. צביעת המזונית בצבע הנישה יגרום למדף להראות כבד יותר לדעתי.
ציפוי הדפי ספר יהיה קליל יותר ומתוחכם יותר.
כמובן שהבחירה היא לחלוטין שלכם ואין נכון ולא נכון.
יש מיש. סוקל. מריחת דבק על משטח רטוב ופיזור אחיד באמצעות מברשת
לאור נסיון העבר, לפני מריחת הדבק הרטבתי את המשטח במברשת עם מים, מה שדילל מעט והקל על פיזור אחיד של הדבק.
גם לאחר הדבקת הנייר ולפני מריחת שכבת הדבק הרטבתי בעדינות באמצעות מברשת את המשטח. לדעתי זה עוזר לישר ולהדביק היטב את הנייר ולמנוע את הגלים והבועיות שנוצרות בתהליך.
יש מיש. סוקל. שכבה של דבק.

בין לבין, כדי להפטר מהנייר העודף בצדדים, נעזרתי בשיוף הפינה של המזונית המצופה עם נייר לטש .
כמובן שכל התהליך הנ”ל התרחש במקביל לצביעה של הסוקל כדי לנצל את זמני הייבוש “המתים” של הצבע/הדבק (וגם להכין מרק ולתלות כביסה במקביל…)

גימור:

הכי פשוט שיש. 
לכה, על בסיס מים על הכל (גם על אזורים הצבועים בצבע גיר! הידרו אמייל לא מחייב גימור נוסף של לכה). שימו לב שהלכה מעמיקה את גווני העץ. גם באזור הפורניר וגם באזורי הסנדויץ’ החשוף.
כל התיקונים והמילויים של השפכטל (שמראש היתה כוונתי להשאיר חשופים) מקבלים הדגשה. קחו את זה בחשבון. 
ואחרי ייבוש הלכה על כל שכבותיה,
גיליתי שהגב המצופה דפי ספר טיפה בולט בצדדים מעבר לדפנות.
לכאורה יכולתי להשאיר את זה כך, אבל לא היה שום סיכוי שאעשה זאת.
אז חתכתי את המזונית המצופה…עם סכין יפנית.יש מיש. סוקל. חיתוך שאריות בולטות.

זה לא קל, אבל לא בלתי אפשרי. נעזרתי לפעמים בפלייר לשבור את השאריות ולבסוף בנייר זכוכית לשייף את הקצוות. אל תשכחו שהקצוות מוסתרים לחלוטין מאחורי הדפנות כך שאין צורך להפעיל את הפדנטיות כאן. רק צריך לוודא שאכן הם יהיו מוסתרים 😉

מחברים את הגב לדפנות (שימו לב לסמן את הדפנות ואת עוביין ולהכניס את המסמרים ישר בדופן. שלא יגיחו לכם מסמרים במקומות לא רצויים). אני נעזרתי באקדח מסמרים שמאד מקל על החיים אבל אפשר להסתדר גם בלעדיו.יש מיש. סוקל.חיבור גב המדפים באמצעות אקדח מסמרים וחיבור המשולשים לגב
אחרי שהגב היה מחובר, סימנתי את מקום החורים של משולשי הפלדה, קדחתי בעץ (מה שיקל מאד על החדרת הבורג…) והידקתי את המשולש למקומו. שימו לב שהברגים יהיו שטוחים ויכנסו היטב, אחרת המדף לא ישב היטב על הקיר.
אל תשכחו לקדוח חור קטן במזונית כדי לסמן את מיקום החור במשולש. מהחזית לא תראו היכן יש לסמן ולקדוח ללא החור הזה.

זהו. מוכן.

יש מיש. סוקל. המדף מוכן 1 יש מיש. סוקל. המדף מוכן 2 יש מיש. סוקל. המדף מוכן 3 יש מיש. סוקל. המדף מוכן 4 יש מיש. סוקל. המדף מוכן 5 יש מיש. סוקל. המדף מוכן 6

לא נותר אלא לתאם עם הסטודנט כשיחזור ל”ביקור מולדת”, שיעזור ולהתקין את המדפים (שהיו פעם סוקל…) על הקיר אצל אמא שלי ובשעות בהן השכנים הקשישים שלה לא נחים ;-)…
מה שיקרה בקרוב!
(אבל… לא אעכב את העלאת הפוסט בשביל תמונות מהשטח…)

Related Images: