דור שני לשיפוץ השידה

כבר יותר משנתיים לא שיפצתי דבר.
אולי איבדתי את האופטימיות. או שהייתי צריכה את האנרגיות לטיפול באימי המזדקנת. או שהאיור לכד אותי או שסתם, נמאס לפרה להניק בלי ששום עגל לא ירצה לינוק בסביבה.
וכשה”עגלה” המתבגרת שלי החליטה שהיא רוצה לרענן גם את השידה בה היא שומרת את הציוד המשרדי שלה, זו הייתה הזדמנות טובה לרענן שורות.
את רוב חדרה הבת שלי העדיפה בגוונים בהירים. גם גב המיטה שהכנתי לה כשהחליטה לעצב מחדש את חדרה, היה בצבעי שמנת. לכן היה מפתיע שאת השידה (שהיתה בגוונים של ים – כחול וירקרק ) רצתה בצבע ירוק.
רצתה – קיבלה.

כמה מילים על דור ראשון…

כשעברנו להוד השרון הגדולה שלי היתה בת חצי שנה ועיצבתי לה חדר ים. עם השנים החדר התפתח ונוספו בו פריטים רבים (כולל אחות…). רובם הותאמו לרוח הקיימת, או בעצם הואיל ומדובר בים, נכון לומר – המשיכו עם הזרם הקיים.
שולחן העבודה שקיבלה בירושה, היה (ועודו) שולחן העבודה שאני קיבלתי כשעברנו למדרשת שדה בוקר לפני 40 שנים בערך.
השידה שמצאתי (בערך לפני 15 שנים) שהיתה פיס וינטאג’י די מדהים, לפני שהרסתי בלי לחשוב פעמיים, התאימה לשולחן כמו שסרטן מתאים לקונכיה.
הורדתי לה את הרגליים (וואי, וואי, אילו רגליים הן היו…אילו ידעתי מה אני הורסת…) והוספתי גלגלים.
את הפורמייקה צבעתי בצבעים שיתאימו לחדר, החלפתי פרזול ויצרתי שידת ספסל ניידת.
ככל שרציתי, לא השתמשו בה כספסל אבל עד היום היא ממוקמת מתחת לשולחן ומשמשת לאחסון.

דור שני לשיפוץ השידה - נקודת מוצא.
זו הגברת שהיתה פעם וינטאג’ ותקבל מתיחת פנים עפ”י הסטנדרטים (המחמירים יש לציין) והדרישות של הבת שלי

השידה והחזון.

השידה לא תשנה לא את תפקודה וגם לא את מיקומה (מתחת לשולחן).
לבקשתה של המתבגרת שלי הצבע של השידה ישתנה לירוק.
כדי שלא יהיו מענות וטענות, קנינו את הצבע יחד (במקום הרלוונטי בהמשך יהיה פרוט גם לסוג הצבע)
את החזית אצפה בקרעי דפי אנציקלופדיה, כמו שציפיתי את הדלת שלי. כמובן שכמו שם, גם כאן נוסיף טוויסט מצויר.
את הידיות בחרנו לשידה ולארון שבחדר (עם אותה שפה מורפולוגית ועם גוונים מעט שונים) והזמנו כבר לפני כשנה וחצי מאיביי.
מזל שיש “חופש גדול” שתוחם אותי (בערך…אל תהיו קטנוניים)…

שנה עברה עד שהפכתי את החזון למציאות, ואחריה אוקטובר אחד ארוך ששינה לחלוטין את כל הפרופורציות ואת היכולת שלי לתפקד.
היה קשה לי לנסות להתמקד בשידה כשנראה ששום דבר ממה שמרכיב את היום יום שלנו כבר לא חשוב.
והנה… אוקטובר עדיין ממשיך ואני כאן למרות הכל.
אמנם באיחור (ולב) כבד אבל משתפת אתכם בתהליך.

ההכנות שבאות לפני ששינוי השידה מתחיל להראות.

א. פירוק

כדי לעבוד על כל המרכיבים של השידה, כל אחד בהתאם לגימור שמיועד לו, אנחנו מפרקים את השידה. בשביל זה אני מפרקת תחילה את הפרזול.
במקרה הזה אני גם מתכננת להחליף את הידיות.
לפעמים צריך גם לחדש את הצירים, וכשלא, הפרוק מונע גלישת צבע או דבק על הפרזול.

ציר לפרוק
פרוק ציר + מעצור + מגנט סגירה
שמרו על כל החלקים
פרוק ידיות + פלטה קדמית של מגרה

כשאתם מפרקים, שימו לב (או צלמו לכם) שלבים בפרוק כדי שתדעו לחבר חזרה.
אם צריך תסמנו צדדים. חשוב גם לסמן איזו חזית שייכת לאיזו מגרה ואת הכיוונים כדי להקל על הרכבת הפרזול מאוחר יותר.

ב. הסרת חלקים רופפים או חסרים

לפעמים הצבע או הציפוי מתקלפים. כחלק מההכנה צריך להסיר הכל על מנת שהגימור החדש ייתפס היטב.
במקרה שלי, חלק מהפורמייקה בקנטים התקלפה ונשברה כך שאני מסירה את כל הקנטים בחזית השידה.
כדי להסיר פורמייקה משתמשים במגהץ חם ובשפכטל.

ג. שיוף.

לפעמים, יש חשיבות להסיר את כל הגימור הקודם. זה כמובן תלוי בתכנון שלי לאיך הרהיט יראה בסוף.
במקרה הזה חלק מהשידה תצבע וחלק נכסה בקרעי דפים כך שהשיוף במקרה זה מטרתו להסיר שאריות דבק ולחספס משטחים כדי שצבע יאחז בהם טוב יותר..
בשלב זה עוד לא החלטנו אילו חלקים יצבעו ואילו יכוסו בנייר כך שאני משייפת קלות את כל המשטחים, כולל את חזיתות המגרות.

תוך כדי חיספוס אחד ממשטחי הפורמייקה התרופף ונשברה ממנו חתיכה קטנה.
לכאורה הייתי גם כאן צריכה להסיר את כל המשטח באמצעות מגהץ חם. במקרה זה הרבה יותר חכם היה להדביק את החתיכה שנשברה ולשייף.

בשלב זה השידה ערוכה ומוכנה להמשך. כאן סוף סוף התקבלה ההחלטה כי את גוף השידה אצבע בצבע ואת המגרות נכסה בקרעי אנציקלופדיות עליהן אצייר. הסיבה לבחירה היא מיקום השידה. הואיל ואנחנו רוצות כי האיור יהיה גלוי, החלקים הגלויים יהיו צד השידה והחזית שלה, החזית תהיה זו שאצייר עליה.

גוף השידה – צבע ירוק.

את הגוון לשידה הבת שלי בחרה. יתרה מזו, הקפדתי לקחת אותה איתי לקנות אותו כדי שלא תבוא אלי בטענות שזה אינו הצבע המדויק שרצתה 😉 (מממ….מעניין ממי היא קיבלה את הדעתנות העקשנית שלה…)
סוג הצבע היה צריך להיות אטום ושיאפשר צביעה על פורמייקה שנצבעה.
בחרנו בהידרו אמייל כי נסיון העבר הוכיח שסוג הצבע הזה אמין וייתן כיסוי מיטבי (וכן, גם הוא על בסיס מים וידידותי לסביבה ולמשתמשים).
לצערי מבחר הגוונים אינו גדול ולא ניתן ליצור גוון מתוך קטלוג אבל המבחר הקיים, במקרה זה, הספיק לנו.
2-3 שכבות של צביעה במברשת (והקפדה על זמן יבוש ושיוף עדין לצורך החלקה) נתנו תוצאה מספקת.

חזית השידה – הדבקת קרעי אנציקלופדיה.

את המגרות והדלת פרקנו כך שכעת ניתן לעבוד על משטחים בצורה נוחה.
לעבודה הזו התגייסו בנותיי כך שם היה כיף יותר לעבוד בחברותא וגם היינו זריזות יחסית.
תחילה יש לעשות תערובת דלילה של דבק פלסטי עם מים – שתהיה נוזלית עם תחושת שמנוניות קלה במגע.
לתוך התערובת הזו אני מכניסה קרעי דפים (אני עדיין עם האנציקלופדיות) – כל פעם קצת.
את הקרעים משטחים על המשטח שצריך לכסות.

זכרו שאלה חזיתות של מגרות ואם צריך, גלשו לחלק האחורי וכסו את כל מה שיהיה גלוי גם כשהחזית תחזור למגרה שלה.
להבדיל, בדלת, אני מקפידה לסיים את הכיסוי בדיוק בקו ולא לגלוש פנימה, אלא אם תרצו שגם החלק הפנימי יכוסה ואז תצטרכו לכסות אותו במלואו.

הערה קטנה בדיעבד:
שימו לב, כשאתם משתמשים בטכניקת העבודה הזו במגרות, שהנייר הלכה למעשה, מעבה משטחים.
גם אם זה לא ניכר לעין, זה עלול להקשות על פתיחת המגרה וסגירתה בתפקוד שוטף.
היו מודעים לכך.
דאגו לא לעבות מדי את האזורים שעלולים להתחכך, שייפו אותם מראש בנדיבות, גם בדיעבד שייפו בעדינות כדי להסיר ולהחליק בליטות ואל תרבו גם בשכבות של לכה באזורים הללו. שתיים, עם שיוף קל בין לבין, הן די והותר.

בדיקת הידיות על משטחי השידה

השלב הזה בהחלט היה יכול להתבצע לפני פרוק ואולי אף אם היה מתבצע אז, היה זריז יותר.
אני לא חשבתי על כך בזמנו ולא עשיתי זאת. אז היו חכמים ממני ועשו זאת אתם בפרויקט שלכם.
ועדיין, גם אם לא עשיתם זאת בהתחלה, עדיף לעשות זאת עכשיו, לפני שמתקדמים וכשעדיין אין שום בעיה לתקן.
ולמה זה נחוץ?
כי גם אם יש מרחקים סטנדרטים לידיות, עדיין מסתבר יש אי דיוקים קטנים שיכולים לחרפן אתכם…הפרשים של מילימטר, קדיחה באלכסון….
ככה זה כשזו עבודה ידנית – לטוב ולרע.
זו גם החשיבות לסימון. גם אם המגרות נראות זהות, תזוזות קטנות במיקום הקדיחה יכולות להיות מאד משמעותיות גם למיקום הפרזול וגם לחיבור הסופי.

הבדיקה הזו הוכיחה לי כי באחת המגרות אני אצטרך לסתום את החור ולקדוח אותו מחדש.
חוץ מזה אחד הברגים יצטרך להיכנס באלכסון מה.
אני לא מתעצלת,
מרכיבה את המגרות חזרה כולל הידיות,
מוודאת שהכל מסתדר,
מוודאת שאני מסמנת לי את מה שנחוץ כדי שלא יהיה שום בלבול
ואז שוב מפרקת,
כדי להמשיך לעבוד.

היתרון הגדול של כסוי בקרעי ניירות, מעבר לאפשרויות שהוא פותח, זו הסלחנות.
היכולת לתקן צ’יק צ’ק קלקולים למיניהם. דבר שחשוב מאד בעיקר למתחילים ולחסרי בטחון.
קחו את זה בחשבון בבחירות שלכם.

ציור על חזית השידה

בשלב זה כשהתשתית מוכנה לציור, הגעתי לשלב הכי קשה, קל וכיפי עבורי.
קשה – מפני שצריך לבחור ולהחליט מה אני מציירת.
זה השלב הרעיוני שהלכה למעשה נותן את האופי והטאץ’ לכל התהליך כולו.
קל – מפני שברגע שאני יודעת מה אני רוצה, לא צריך שום דבר מיוחד רק טוש, צבע ומכחול.
כיפי – צריך בכלל להסביר למה?
ברור לי כי יש אנשים שמשפצים רהיטים, יש אנשים אחרים שמציירים ומאיירים ויש מעט מאד שעושים את שניהם כך שמאד יכול להיות שאני כותבת כאן לעצמי ולעוד שניים שאולי יכולים להזדהות איתי. לפחות עם החלק הקל והכיפי.
כל האחרים שמרגישים שאני מתחילה לדבר ג’יבריש כשאני מדברת על איור כחלק משיפוץ השידה,
מוזמנים לחלוק את תהליך החיפוש אחר הרעיון שלדעתי רלוונטי לכל שיפוץ ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ובבחירות שונות.

שאלת מליון הדולר: איך בוחרים (מה לצייר? איזה בד לרפד? איזה צבע?…)?

בשאלה הזו נגעתי קצת בזמנו ברשומה “טיפים למתחילים”.
הרבה מאד בחירות מוכתבות לנו ע”י התנאים בשטח, ע”י העדפה של אנשים, ע”י פונקציונליות או אפילו ע”י רמת המיומנות שלנו ועדיין, מעבר לכך, צריך משהו ש”יחזיק” (אולי זו מילה גדולה מדי?) את הכל.
כשחיפשתי מה לצייר על השידה, היו לי נתונים בסיסיים: צבע (ירוק…) צורה, מיקום, החדר בו תהיה והנערה עבורה אני משפצת.
הגברת הצעירה כמובן תצטרך לאשר את הבחירות שלי (ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם אעשה משהו בלי אישורה), מה שמחייב אותי לעשות את התהליך קצת יותר תקשורתי. (זה נכון באופן כללי כשאנחנו עובדים עם לקוח…).
בשלב הזה גוגל ופינטרסט נכנסו לתמונה וסימנתי לעצמי כיוונים אפשריים וסגנונות שונים:

מתוכם סיננו את אלה שדיברו לשתינו עד שהתמקדנו.
חלק מהשיקולים לבחירה היו הרצון לשלב את הגוון הירוק שמופיע על גוף השידה כך ששני החלקים יהיו קשורים רעיונית. כמו כן, הבחירה בנייר שנתלש ונקרע נותן משנה תוקף וחיזוק לבחירה להשתמש בקרעי דפים לכיסוי החזית.

ציור חזית השידה

טוב, אני ממש מצטערת אבל מכאן אין לי תמונות.
פשוט ישבתי וציירתי עד שסיימתי.
ציירתי עם צבעים אקריליים שחור לבן וירוק.
הגוון הירוק שבציור (חדי העין יראו שזה לא בדיוק הגוון של השידה) הוא לא הידרו אמייל שצבעתי איתו את השידה מאחר והייתי צריכה לצייר גם עליו את ההצללות.
צבע ההידרו אמייל הוא גימור סופי (יענו, לא צריך ליישם עליו גימור מגן כמו לכה) והיתרון העצום הזה, במקרה הספציפי הזה הוא חיסרון.
ההבדל הקטן בגווני הירוק הוא פשרה שלקחתי בתקווה שזה לא יבלוט לעין המתבגרת שלי. יש להודות שהיא הבחינה בהבדל אבל אישרה אותו ואפשרה לי לשחרר את האויר שנכלא בריאות בציפיה לתגובתה.
ככה זה נראה בלי הפרזול:

גימור

לאחר שהשלמתי את הציור, לא נותר אלא לעשות את הפינישים ולהחזיר את השידה לתפקוד:
לכה מט על החזיתות המצוירות
וחיבור חזרה של כל חלקי המגרות והפרזול.


ואחרי הכל, כך השידה ניראת בסוף…

לשם ההגינות אני חייבת להודות שתכלס, בחיי היום יום מחוץ לצילומי הז’ורנל, היא די קבורה מתחת לשולחן ולשורה של סלסלות…. אבל נראה לי שאת הפוטנציאל סיפקתי. מעבר לכך…זה כבר לא באחריותי.
מה אתם אומרים?

Related Images:

הקולב הרוקד או מה היתרון בריבוי כליבות…

בפראג יש בניין (שתוכנן ע”י האדריכל הצ’כי מילוניץ’ בשיתוף פעולה עם האדריכל האמריקאי גרי) בשם הבית הרוקד. (או ג’ינג’ר ופרד)
הבניין הזה שייך לאסכולה הדקונסרוקטביסטית ואחד הדוגמאות המוכרות יותר שמיצגות אותה.
האסכולה הזו בעצם, קוראת תגר על האקסיומות המבניות (והחומריות) שהתבססו על הגאומטריה האוקלידית ושהיו מקובלות בארכיטקטורה עד אז.
הגישה הזו הפכה למעשית תודות לטכנולוגיות חדשות ולניצול חדש של חומרים שהצליחו למתוח את הגבול ולאתגר את התפיסה שלנו את מושג היציבות.
בגישה הזו הם כמובן ניצלו חוקים פיזיקלים נוספים ורק למראית עין סתרו את החוקים הפיזיקליים המוכרים.
להבדיל, הקולב הרוקד שלי, לא מתיימר לחסות תחת תורות פילוסופיות שקוראות תגר. כולה פשלה שתוקנה (ושעדיף שהיתה נמנעת) בצורה מאולצת למדי.
(מה שמעלה בי את התהיה אם וכמה יצירות התחילו את דרכם כפשלה טכנית והוצגו בדיעבד כביטוי רעיוני אנרכיסטי ובועט…;-))

הבית הרוקד התמונה נלקחה מ-
https://www.civileng.co.il/%D7%90%D7%96-%D7%9B%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%93-%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%92
הבית הרוקד בפראג

הקולב הרוקד שלי שחובר לו יחדיו בצלוטייפ…

את הקולב שלי מצאתי בכניסה לבית הדיור המוגן שם אמא שלי גרה.
למרבה הצער יש דירות שדייריהן הולכים לעולמם וצריך לפנותן בזריזות. כך מושלכות הרבה שכיות חמדה שאוהבי וינטאג’ היו עטים עליהן.
הקולב הזה בהחלט גרם לי לתת ברקס פתאומי באמצע עליה תלולה (כבר מזמן אני עם רכב אוטומטי ולא צריך להסתבך עם זינוקים בעליה…) ולאסוף את האסופי למכוניתי.
אמא שלי כבר מכירה את התכשיט (אותי. לא את הקולב…) כך שלא ממש התרגשה מהנוסע הלא צפוי.
נראה שבעליו הקודמים של הקולב ניהלו מולו מסע שכנוע ארוך (במטרה להשאירו כיחידה אחת) באמצעות צלוטייפ.
מסתבר שצלוטייפ הוא לא בדיוק הכלי הכי היעיל במקרה זה. שני מוטות מתוך שישה מצאו את דרכם אל החופש.
כך נראה הקולב הרוקד שלי כשהובא כלאחר כבוד הביתה:

יש לציין כי תוך כדי פרוק ניכר שבעלי הקולב לא הסתפקו בצלוטייפ וניסו גם מיני דבקים אחרים. גם במקרה זה שלא בהצלחה מן הסתם.

בצידי הקורה המחורצת יש חורים שלא הצלחתי להבין את מהותם. כששאלתי בקבוצה שמתמחה בריהוט וינטאג’ על החור הזה, קיבלתי תשובות מגוונות כולל תמונות על יעוד אפשרי לחור הנ”ל.
לפי התשובות שנתנו לי, מהחור הזה נשלף מוט, שאופסן לכאורה בתוך הקורה ומשמש לתליית עניבות או חגורות.
החור בקולב שלי היה קטן מדי ולא עמוק דיו. נראה לי שאולי היה כאן נעץ דמה שנועד לחקות את המוט הנ”ל בקולבים אחרים.
בסופו של דבר, אצלי החור נשאר כפי שהוא.

עיצוב?

הפעם השאלה הזו ליוותה אותי כמעט לכל אורך הדרך.
המורפולוגיה של הקולב הזה ברורה, נקיה ופונקציונלית מאד ואיני מוצאת דרך (וטעם) לפגום בה או לשנות אותה.
הקולב עשוי מעץ בוק חשוף. קלאסי מאד.
(ואני אוהבת שהחומר חשוף. אני אוהבת את האותנטיות של פריט שהמראה שלו משקף את החומר ממנו הוא עשוי. בפרט עץ שיש לו טקסטורה וחום…)
שיפוץ הקולב תוך שמירה על המראה הנוכחי שלו ישמר את הערך שלו כפריט וינטאג’.

אז למה בכלל אני מתלבטת?
כי יש בו משהו גנרי, משעמם. יש אלפי קולבים דומים מעץ שיעודם הוא פונקציונלי. כולם נראים אותו הדבר (לא באמת, מסתבר. יש בהם שוני אבל עובדה שחשבתי שהם נראים אותו הדבר… השוני ביניהם לא מספיק מאפיין אותם)
אז התלבטתי לכל אורך הדרך. אפילו התייעצתי עם חכמת ההמונים בפייסבוק.
(ההמונים לא ענו. קיבלתי תשובות ספורות וכל אחת מהן היתה שונה)
לרגע חשבתי לשמור על המראה הנקי שלו ולרגע חשבתי להתערב וחוזר חלילה. בלי החלטה חד משמעית.
מה החלטתי בסוף? בטח ראיתם כבר את התמונות..לא? 😉
ואיך החלטתי בסוף?
תראו בסוף.

פרוק הקולב הרוקד –

נראה לי שלא אגזים אם אומר שבפרוייקט הזה שלב הפירוק כמעט קרה מעצמו.
פחות או יותר מה שהחזיק בקושי את כל חלקי הקולב יחד, היה הצלוטייפ וכשהוא הוסר החלקים התפרקו.
הואיל ושניים מהמוטות נפרדו מהקולב עוד לפני זמני, נעזרתי באחד המוטות הנוכחים על מנת לקנות מוט עץ בקוטר זהה. את המוט שקניתי (באורך של מטר) אנסר בהמשך ואשלים עם החלקים את שני המוטות החסרים בקולב.
שימו לב שהחלקים שלא היה צורך לפרקם (הרגליים בחלקם), לא פורקו היכן שלא נדרש.
החלק שכן פורק באחת משתי הרגליים, אף הוא חוזק בעבר בצלוטייפ…

ניקוי ושיוף –

חלק מעבודת ההכנה שיש לעשות על עץ, הרבה יותר קל לעשות כשהרהיט מפורק. כל נושא הגישה לפינות ולאזורי החיבור בין החלקים נמנע. זה מקל על העבודה וגם מבטיח עבודה טובה יותר.
להבדיל מהכורסה שלי שממש הייתי צריכה לירוק דם על מנת לשייף אותה, כאן זה היה קליל מהיר ולא דרש הרבה סבבים עם המלטשת (ועדיין עשיתי זאת תוך נסיון להתחשב בשכני)
את המוטות העגולים ליטשתי ידנית עם נייר לטש 180 וגם זה, אף כי עשיתי זאת על הגג, בגל החום הנורא שהיה בספטמבר, לא גרם לי להזיע מאד.
שימו לב, בתהליך הניקוי צריך לנקות גם את הדבק ככל הניתן. גם מהחורים בהם לא ניתן להכנס ואני עובדת עם מברג ופלייר אף ארוך על מנת להסיר ככל הניתן את הדבק מבפנים.

וגם שימוש במסיר צבע….

את הקורה המפוספסת של הקולב הרוקד שלי לא ניתן לשייף כי שיוף יהרוס את טקסטורת החריצים. לא ניתן לחדור את החריצים הללו לא עם נייר לטש ובוודאי לא עם משייפת. תכלס, שיוף לא יסיר את הלכה באזורים שאין גישה מכאנית אליהם.
כאן גייסתי את נסיוני הטרי עם הצד הכימי של הסרת צבע בשידונת שלי. את הצד הכימי שווה להפעיל כשיש לו יתרון מהותי על הצד המכאני. או כשלא ניתן טכנית לשייף. רק באזור המחורץ יישמתי מסיר צבע באמצעות מכחול זול וגס (אני זקוקה לסיבים קשים יחסית שיחדרו את החריצים)
גם כאן, למרות שמדובר על אזור קטן ונקודתי, חשוב לשמור על כללי הבטיחות. לעבוד באזור מאוורר ועם כפפות.

חלק מהלכה הוסרה כבר בשלב יישום החומר עם המכחול.
מה שנשאר מהלכה, הסרתי באמצעות צמר ברזל (שלהבדיל משפכטל, ייכנס בחריצים). עברתי איתו על האזור המחורץ לאחר שנתתי לחומר את הזמן הדרוש לפעולה פסיבית וההסרה הושלמה.
על האזורים החלקים בצד, עברתי עם מלטשת והשלמתי את הסרת הלכה.

לפני שאני מחברת הכל מחדש אני מנסרת את המוט שקניתי כדי להשלים את החלקים החסרים בקולב:

יש מיש הקולב הרוקד - ניסור החלקים החסרים
טוב, ברור שהג’יטסו לא מנסר בעצמו, אבל אני לא יכולה לצלם את עצמי מנסרת, אז תצטרכו להסתפק בתמונה הזו. אחרי שאני מודדת ומסמנת במדוייק את אורך המוט הרצוי, אני מקבעת אותו ומנסרת עם ג’יטסו.

אם עד שלב זה אתם מחליטים אם ואיך לעצב את הקולב שלכם, יכול להיות שכדאי להקדים את שלב העיצוב לחיבור על מנת לשמור את החיבורים נקיים (אין צורך לעשות זאת אם אתם צובעים את כל הקולב בצבע אחיד. רק אם אתם נותנים לחלקים שונים גימור שונה).
הואיל ובשלב זה עדיין לא גיבשתי רעיון אחר וחשבתי להצמד למראה הקלאסי עם גימור לכה, זה היה השלב לחבר את כל החלקים חזרה.
ומסתבר שגם אם זה נראה פיס אוף קייק
מסתבר שגם אם כל החלקים נכנסים זה לזה בקלות ולא נותר אלא למרוח דבק ולקבע,
כאן, בשלב הזה בדיוק, פישלתי וגרמתי לקולב שלי לרקד 😉

חיבור מחדש או כך הקולב הרוקד שלי זכה לשמו –

בגלל שאין לי מספיק כליבות (גם משיקולי אחסון וגם בגלל עלויות) אצטרך לעשות את החיבור בשלבים:

שלב ראשון – חיבור הרגל שפורקה.

תחילה חשוב לחבר את הרגל שפורקה כי כל שאר החיבורים מתבססים על שתי הרגליים יחד.
את השלב הזה אין בעיה לבצע בנפרד (אם כי עקרונית, אין בעיה גם להדביק עם כל הקולב ביחד. למי שיש מספיק כליבות)

יש מיש הקולב הרוקד - חיבור הרגל המפורקת
הדבקת הרגל המפורקת

שלב שני – חיבור ששת המוטות לאחת משתי הרגליים

למרות שלכאורה יכולתי להדביק את המוטות לשתי הרגליים בבת אחת (לא צריך יותר כליבות וזה חוסך זמן) העדפתי להדביק תחילה את המוטות לאחת משתי הרגליים (ולהשתמש ברגל השניה לקבע את המוטות למקומם) ולאחר ייבוש להדביק את המוטות לרגל השניה. השיקול היה שיקול דבילי למדי (בדיעבד…) של כיוון נזילת הדבק אבל הבחירה הזו מזערה במעט את השלכות הפשלה שלי.
מאמינה שאם הייתי מדביקה יחד את שני הצדדים היה קשה לי מאד אח”כ, אם בכלל, לתקן את הפשלה הזו.

לצערי, לא הייתי ממוקדת מספיק.
מרוב שתכננתי איך אני מנצלת את הכליבות שברשותי והיכן למקמן בצורה אידאלית, שכחתי כלל מאד בסיסי גם בגאומטריה וגם בקונסטרוקציה.
מלבן לא יהיה מבנה יציב מבלי לקבע אותו. באמצעות קיבוע זוית או אלכסון.
משמעות הכלל הזה הוא שכאין קיבוע כזה, כשמופעל כח על אחת הפאות, מלבן יכול להפוך למקבילית.
אז איך לדעתכם הייתי יכולה להמנע מהפשלה הזו?

יכולים לדמיין איך המוטות שלי הופכים להיות צלע במקבילית?
איך הזוית ביניהם לבין הרגל כבר לא ממש 90°?
וכך הפך הקולב שלי להיות הקולב הרוקד.
ומעבר לריקוד שנשמע אולי חביב ולא מזיק, עיוות כזה יכול גם ליצור מצב שחלק מהחלקים בהמשך לא יתחברו היטב… יכול להיות ממש באסה.

אז איך מתקנים פשלה ומונעים מהקולב הרוקד שלי להמשיך לרקוד?

להכות על חטא בשלב הזה כבר לא יעזור לאף אחד.
אז אני ממשיכה הלאה,
מודעת יותר ומקווה שאצליח לתקן את שהרסתי בתוך הפעלת לחץ במקומות הנכונים, תוך ניצול כח הכבידה של כדו”א לטובתי, והדבקת שאר החלקים כך שתיווצר יחידה סגורה אחת.

שלב שלישי – להדביק את המוטות גם לרגל השניה.

בשלב הזה בו אסיים להדביק את כל המוטות (תוך כדי נסיון לתקן את העיוות שנוצר). הכליבות משמשות להפעלת לחץ מהצדדים והאנציקלופדיות על תקן משקולות, מפעילות כח על מנת לישר את העיוותים שנוצרו בשלב הקודם.
כמובן שדבר ראשון שעשיתי היה להעמיד את הקולב על רגליו ואת כל הקיבועים אעשה במצב זה.
(כאן נעזרתי בקורות “על יבש” כקונטרה נוספת)


שלב רביעי – לחבר את קורות הרוחב שסוגרות את הקולב מלמעלה.

לאחר ייבוש חלקי של כמה שעות של השלב הקודם (ייבוש חלקי יאפשר לחיבורים גמישות מסויימת שאני זקוקה לה מאחר ואני נאלצת להדביק בשלבים), אני מוסיפה את הקורות שסוגרות סופית את הקולב.
אני מדביקה אותן תוך כדי הפעלת לחצים (כולל לחץ הפוך. ניצול תכונה שווה של הכליבות החדשות שלי) כדי שכל החלקים יצליחו להתחבר ושישארו במקומם, למרות הלחץ הפנימי, עד לייבוש מלא.
כאן, בגלל העיוות, היה קשה יותר להכניס את החלקים במלואם והכליבות עשו לשמחתי את הפיניש שלא הצלחתי ביד.
הכליבות הגדולות עוברות להפעיל לחץ אנכי מתוך תקווה מבוססת למדי שהקורות, שסוגרות את המבנה, יפעילו את הלחץ הדרוש בכיוון האופקי.
גם האנציקלופדיות, על תקן משקולות, נשארות עד ליבוש מלא.


כמה דגשים קוסמטיים שיש לתת עליהם את הדעת תוך כדי הדבקה וקיבוע:

א. כשמורחים דבק ומחברים שני חלקים, חלק מהדבק ייזל החוצה. את שאריות הדבק חשוב לנקות, עדיף עם סמרטוט לח. הניקוי חשוב כדי שלא יתייבשו גושים של דבק שיהיה לכם קשה מאד להפטר מהם לאחר ייבוש וגם כי הדבק היבש, גם אם הוא שקוף, ימנע מהגימור שתבחרו להתפס היטב בעץ וייווצרו שינויי גוונים.

ב. כשאתם מהדקים את הכליבה לעץ, אתם עלולים להשאיר סימנים או להטביע צורה בעץ. שימו לב לשים תווך כלשהו כדי להמנע מהטבעה. סימנים תוכלו לשייף אח”כ. הטבעה בעץ יהיה קשה להעלים.
חששתי לפגוע באזור המחורץ ונעזרתי בתווך של קרש נוסף.

פינישים וטאץ’ סופי.

אחרי ייבוש מלא של הדבק, אחרי הסרת הכליבות והאנציקלופדיות, הקולב הרוקד שלי התמתן ונרגע.
לאור מה שצפוי לו, אני לא באמת חוששת שהוא יחזור לסורו…אתם הייתם רוקדים עם משקל עודף של בגדים??
(תכלס, הקולב שופץ עבור הבת שלי שעד כה השתמשה בספה שלי בתור קולב…ואין צורך להוסיף על זה ;-))

לא נותר אלא לשייף מעט באזורים בהם הכליבות השאירו סימנים ולצבוע הכל בלכה על מנת להגן על העץ.
אלא ש…
אני עדיין לא שלמה סופית. עדיין חסר לי המגע האישי ואני רוצה לתת אותו מבלי לאבד את הקלאסיות חסרת הגיל של הקולב.
על הפתרון שיישמתי בסוף, חלמתי בלילה. רגע לפני הלכה, החלטתי שכך בדיוק אני רוצה.

אז בכל זאת…לא ויתרתי על נגיעה משלי :-)…

שני המוטות העליונים של הקולב נצבעו בירוק פיסטוק (אחד משלושה צבעים שנותנים לחדר של הבת שלי את אופיו).
זה לא רק הגוון המדוייק של הצבע. אלו שאריות מאותו הצבע האקרילי שבו הקיר נצבע.
הואיל והקולב כבר מחובר, החלטתי לא להגיע עם הצבע עד לחיבור ונעזרתי בצלוטייפ כדי במכוון להתרחק ממנו ועל מנת ליצור קו צביעה אחיד.

עוד הלכה וזהו…

אחרי שהמוטות נצבעו בשתי שכבות צבע ואחרי שהסרתי את הצלוטייפ (היה לי דה ז’ה וו משהו…)
שייפתי מעט את האזור הצבוע על מנת להחליקו ועברתי ללכה.
את הלכה אצבע בשלוש שכבות, על כל הקולב, כולל על האזורים הצבועים בירוק פיסטוק.

הלכה במקרה זה היא לכה משי מט (משהו בין מט למבריק) ושוב אני נדהמת, כמו בכל הפעמים הקודמות ואיכשהו אני עוד לא התרגלתי לזה, איך הגימור נותן עומק וחיים לעץ. מוציא ממנו את כל היופי שלו. בכל התמונות הללו שצילמתי תוך כדי הצביעה הראשונית בלכה, אני מנסה להראות בדיוק את זה.

שימו לב, תוך כדי צביעה בלכה, לעבוד עם מברשת לא רטובה מדי ולמנוע נזילות (זה קורה יותר בקצוות שם יש נטיה לטיפות העודפות להצטבר) שיראו רע כשהלכה תתייבש. תוך כדי צביעה הסתכלו על הקולב מזויות שונות ופחות סטנדרטיות – מלמטה לדוגמה. זה יעזור לכם לאתר נזילות ולהעלים אותם וכן לצבוע בצורה אחידה ונקיה יותר.
אחרי שתי שכבות של לכה, אני משייפת בנייר לטש עדין כדי להחליק את המשטחים.
עוד שכבת לכה, וזהו.
הקולב ערוך ומוכן.
(לא באמת…הוא עדיין לא יודע מה מצפה לו ומה יצטרך לשאת…)

אני מקדימה ביומיים כי אני רוצה להקדים ולשלוח את המחשב שלי לתיקון.
מקווה שהוא יתוקן במהרה ושניפגש כאן בסוף אוקטובר. אם לא, סימן שהמחשב שלי נזקק לטיפול יסודי (או שהסגר הזה…)
עד אז מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה ושנה הרבה יותר טובה.
ובשונה מהקולב הזה,
אל תתנו לאף אחד ולשום כח שבעולם לגרום לכם להפסיק לרקוד…

Related Images:

נאמן למקור – שיפוץ הכורסה שנמצאה ברחוב.

כנראה שדווקא בדרך ליוגה (ואיכשהו אף פעם אני לא מאד מקדימה לשיעור…) אני מוצאת את המציאות השוות ביותר.
כמו את הספה שלי, גם את הכורסה הזו גררתי לבגאז’ של האוטו כשאני מחשבת את הדקות שאאחר.
אבל גם הפעם זה היה שווה את זה (מאד מאד אפילו שווה את זה)
א. אחרי שהעלתי את הכורסה הביתה, מצאתי באוטו 700 ש”ח מקופלים שאף אחד לא הצהיר עליהם בעלות.
יכול להיות שהם היו מוסתרים בכורסה ונפלו באוטו….
ב. כורסה שווה כשלעצמה, לא? 😉
והשיפוץ שלה, מתוך בחירה מודעת, יהיה נאמן למקור.

כך הכורסה הגיעה אלי הביתה במאי 2018. עם לשלשת של ציפורים. מלוכלכת, יציבה ועם רגל פצועה.

יש מיש - נאמן למקור הכורסה כפי שנמצאה.
הכורסה ביום שמצאתי אותה

מכיוון שמצבה לא היה קריטי היא נכנסה לשימוש במצבה הנוכחי (על הלשלשת והליכלוך ויתרתי):

יש מיש - נאמן למקור הכורסה מתפקד גם לפני שיפוץ.
הכורסה מתפקדת אצלי בבית גם לפני השיפוץ (זה לא נראה כאן, אבל גם ישבו עליה…)

עד שלאחרונה היא דיגדגה לי בעיניים והחלטתי לשפץ אותה.

שיפוץ רהיט שיהיה נאמן למקור.

לא לשנות דבר זו בחירה.
בחירה עיצובית לא פחות מכל בחירה אחרת.
לכאורה זו ברירת המחדל, כי מה שאינו מחייב שינוי מצריך השקעה קטנה יותר של אנרגיה.
לצערי לא כאן. לפעמים לשמור על הקיים קשה יותר מלשנות
(תראו את כל פרוייקטי השימור האורבניים למיניהם)
יש לציין שלאחר התלבטות, ויתרתי על ריפוד מחדש ובשל מצבו של הריפוד הקיים (ובשל הרצון לשמור על המראה הקיים) החלטתי לא לגעת בו, מה שאכן חסך לי עבודה.
מאידך, העבודה על העץ “פיצתה” על הזמן שנחסך בעבודת הריפוד, בריבית דריבית.
אבל בל נקדים את המאוחר.

אז למה בעצם בחרתי לשמור על העיצוב הקיים ולשפץ את הכורסה באופן נאמן למקור (ככל הניתן)?
עיצוב הכורסה הזו, כפי שאני ראיתי אותו, הוא בקוים המיוחדים שלה ובחיבור בין החומרים. החומרים השונים מקבלים ביטוי הן במראה והן בתחושה. לא רציתי לאבד את החיבור הזה.
התלבטתי לגבי הריפוד…
האם באמצעותו להכניס צבעוניות? מה המשמעות של צבעוניות נוספת בתוך הקומפוזיציה הזו?
החלטתי שלא.
צבעוניות נוספת תפר איזון שקיים כעת ותסיט את תשומת הלב מהחיבורים בין החומרים (והפונקציונליות שלהם).
הריפוד יהפוך דומיננטי יותר ואני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ישרת דבר.
אז לא.
נשארת נאמנה למקור. משאירה את הריפוד, משפצת את העץ, מתקנת את שנפגע. זהו.

וכמו כל שיפוץ, גם שיפוץ שמתיימר להיות נאמן למקור, מתחיל בפרוק.

פרוק הכורסה.

שלב הפרוק הוא אחד השלבים החשובים יותר למרות שהוא פחות סימפטי.
כאן הוא מאד טכני. הוצאת סיכות, שימון ופתיחת ברגים עיקשים, הפרדת חלקי הספה.

הפרדת החלקים הרכים – המושב והמשענת:

שיטת החיבור כאן היא חיבור החלקים לעץ באמצעות חתיכות עור קשה המחוברות למושב מצד אחד ולמסגרת העץ בצד השני באמצעות סיכות (מאקדח סיכות).
כל הסיכות הוצאו והמושב משוחרר. חתיכות העור נשמרות לשלב החיבור. אשאר נאמנה גם לטכניקה הזו וגם לחלקים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר.

בשטח המגע של המשענת עם המושב עדיין יש לכלוך ושאריות של עלים. כמובן שאני מנקה הכל.
בשלב זה אני מגלה שהריפוד הקיים אינו עור ויש סיכוי סביר שהוא הוחלף “בדרך”. המסקנה הזו מתבססת על מצבו, על רמת האלבד שנמצא למטה ועל הקילופים שאני רואה מתחתיו.
בסופו של דבר החלטתי, כאמור, לא להחליף את הריפוד כך שאין לי מושג אילו “אוצרות” מסתתרים מתחתיו.

גם משענת הגב נשארת כמו שהיא ומשאירה את הסקרנות שלי ללא מענה.

פרוק תומכי המתכת:

משעני הידיים של הכורסה מקובעים למקומם באמצעות תומכות ברזל מעוצבות.
גם את התומכות הללו יש לפרק. גם כאן (בעיקר כאן!) אני די אוכלת קש. הברגים תקועים ולא זזים. ואם לא די בזה, ראשי הברגים שחוקים ונסיונותי שוחקים אותם יותר.

בסופו של דבר, באמצעות WD40 חתיכת בד (כמתווכת בין הבורג למברגה) ופלייר פטנט, (כשהבורג יצא דיו על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו) הכל שוחרר ובא לציון גואל.
כמובן שהברגים הללו לא יחזרו לשימוש חוזר.

שלד העץ:

לאחר הסרת החלקים הרכים ופרוק חלקי המתכת, נשארתי עם שלד העץ.
הקורה האופקית שסוגרת על משענת המושב מתפרקת. בתחילה חשבתי שזה הכרחי לפרוק המשענת. בדיעבד גיליתי שניתן להרכיב (ולפרק) את המשענת גם אם הקורה הזו מחוברת לשלד.

בשלב המדובר חשבתי שלא, כך שאת כל השלבים הבאים עשיתי על השלד כפי שהוא, בנפרד מהקורה.
כל שאר החלקים, כולל משעני הידיים גם אם הסתובבו סביב החיבור שלהם לשלד כציר, היו מחוברים היטב ויציבים מאד.

הטיפול בחלקי המתכת – נאמן למקור ומשמר:

חלקי המתכת/הברזל, שנעשו כנראה באמצעות נפח, היו חלודים.
עקרונית אין לי בעיה עם המראה החלוד, אבל חלודה מטיבה להתפשט ולהחליש את המתכת…
שייפתי את חלקי המתכת באמצעות נייר לטש וצבעתי בלכה פשוטה. גם כאן הבחירה היא טיפול משמר שישמור גם על המראה שישאר נאמן למקור.
השתמשתי בלכה על בסיס מים.
יגידו לכם שיש לכה שמתאימה למתכת… מהשאולי אכן נכון,
אבל,
נסיון העבר עם מתלה הכובעים שלי (שמתפקד כבר כמה שנים בלי התפשטות של חלודה נוספת) לימד אותי שאין שום בעיה להשתמש גם בלכה רגילה על בסיס מים. היתרון של הלכה הרגילה הוא שהוא ידידותי יותר לסביבה, בגלל שהיא על בסיס מים קל יותר לנקות ולהשתמש שוב במברשות וכמובן, שיש לי אותו כבר בבית.

הטיפול בעץ – ברוח הבחירה להשאיר את העיצוב נאמן למקור –

אם חשבתם, שהבחירה לא לשנות בעיצוב דבר, תקל עליכם ותחסוך לכם עבודה, לא תארתם לעצמכם כמה אתם טועים.
הנסיון לשמור על טקסטורת העץ מחייבת עבודת שיוף מסיבית להסרת כל הגימור.
גם לאחר שהסרתם את כל הגימור תגלו שהעץ עצמו ספח את הגוון ואתם חייבים להמשיך לשייף.
מבלי להגזים, עבודת השיוף (עם משייפת אקסצנטרית) על שלד העץ של הכורסה נמשכה קרוב לשבע שעות.
אחרי כ-3.5 שעות של שיוף עם נייר 120 המליצו לי בקבוצה שעוסקת בנגרות להשתמש בנייר שיוף גס יותר.
גם אחרי שעברתי לנייר מס’ 80, עדיין נזקקתי לכמה שעות של שיוף וגם אם המצב השתפר מעט, עדיין הייתי רחוקה מאד ממצב בו העץ בתולי.
השכנים שלי כמעט יצאו מדעתם ובכנות, אני לא מאשימה אותם. גם אם מדובר בשעות בהם זה לגיטימי לחלוטין לשייף, שלוש וחצי שעות של רעש שיוף שאינו פוסק יכול להוציא כל אחד מדעתו.
(את החלק השני של השיוף עשיתי בתאום איתם, בנסיון להתחשב ככל האפשר)

כך השלד נראה אחרי 3.5 שעות של שיוף עם נייר 120:

וכך הוא נראה אחרי עוד 3.5 שעות בערך של שיוף עם נייר 80:

מראה דומה של עץ שהסרתי ממנו את צבע (וגם שם בחרתי בגימור של פוליטורה) ניתן לראות על כסא שעשיתי לבת שלי.

תיקון פגם ברגל הכורסה:

יש מיש - נאמן למקור הרגל "הפגועה"
הרגל “הפגועה”

אמנם זה פגם קטן יחסית, פגם ברגל שכמעט ולא רואים (אני רואה!) אבל זה בדיוק הזמן לתקן אותו.
הואיל ויש לי ה-מ-ו-ן אבקת עץ מהשיוף המסיבי שעשיתי על השלד (ותאמינו לי, מה שאספתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני והמרפסת שלי היינו מכוסים בו) אני אערבב חלק מהאבקה הזו עם דבק נגרים ואמלא את החסר. המילוי הנ”ל יהיה חזק ואני יכולה לסמוך על הדבק והאחיזה שלו לאחר היבוש. זה מתפקד כמו בטון כשהצמנט הוא דבק הנגרים ואבקת הנסורת היא החול או האגרגט. לאחר הייבוש התערובת מתקשה ומאבדת את הפלסטיות שלה.
אגב, אם עבדתם עם דבק נגרים אתם יודעים שזה גם לא קל לשייף ולהסיר שאריות ממנו.
זו בדיוק הסיבה שאת הפינישים אעשה עם פילר עץ שאוכל לשייף ולהחליק את המשטחים.
שימוש בפילר של עץ פחות מתאים במקרה בו צריך למלא חור גדול, בפרט שיש לו יותר מפאה אחת חיצונית מאחר והוא לא חזק מספיק. מכה כלשהי בפינה והוא עלול להשבר.

אני יוצרת באמצעות כליבה (כן, מסתבר שכליבה ולא קליבה.) ולייסט של עץ שאני מצמידה לאחד ממישורי הרגל, תבנית.
את התבנית הזו אני ממלאה כמיטב יכולתי בחומר המילוי שנוצר מאבקת הנסורת המעורבבת עם דבק נגרים.
המילוי הנ”ל דביק וקצת קשה לעבוד איתו. אבל בשלב הראשוני אני רוצה למלא את המסה העיקרית.
לפני שהחומר מתייבש לחלוטין, אני מסירה את הלייסט (אני לא רוצה שהלייסט ידבק לרגל…) בשלב הזה החומר כבר פחות דביק ואני יכולה מעט לעצב ולהחליק אותו עם היד.
אני מחכה לייבוש סופי לפני שאני מתחילה לעבוד עם הפילר.

כדי לעשות פינישים עם הפילר, אני חוזרת ללייסט העץ ואני מצמידה אותו שוב באמצעות הכליבה על מנת ליצר מישור.
השתמשתי בפילר בהיר, שנראה נורא, אבל היתרון שלו הוא תעודי. אתם יכולים לראות אותו. בשלב מאוחר יותר שייפתי אותו ומילאתי עם פילר כהה שכבר משתלב טוב יותר ועושה את עבודתו לשביעות רצוני.
אתם בהחלט יכולים לדלג על השלב של הפילר הבהיר.

גימור לעץ –

כפי שראיתם, גם השיוף הממושך והמסיבי לא מחזיר אותי למצב של עץ בתולי. החלקים הרכים יותר בעץ ספגו את הפיגמנט לעומק. הואיל וכך, נוצר מצב שהטקסטורה של העץ אפילו מודגשת יותר ואני בוחרת לא להעלים זאת.
הואיל ובשלב זה כבר קיבלתי החלטה להשאיר את הריפוד המקורי, החלטתי לא להכהות את העץ על מנת שייווצר מתח בין הטקסטורה והגוונים השונים של החומרים השונים (ריפוד, שלד, ברזל) כמו כן, בגלל ששלד העץ הוא רכיב מאד דומיננטי בכורסה, הוא צריך להיות מטופל בהתאם – עם הגימור שיחמיא לו הכי מכולם.

קצת על פוליטורה:

הגימור הכי יפה לעץ שאני מכירה הוא פוליטורה טבעית.
הפוליטורה הטבעית עשויה מפתיתי שלאק מומסים באלכוהול (לרוב מפוגל. אבל הפוליטורה איכותית יותר ככל שאחוזי האלכוהול גבוהים יותר. וכשזה אלכוהול 99% לשתיה, ניתן לצבוע איתה גם כלי מזון מאחר וזה לא רעיל.)
בינתיים,אני מזמינה תרחיף מוכן ושומרת אותו בין שימוש לשימוש, במקרר, בבקבוק זכוכית כהה. אולי יום יבוא ואכין אותה בעצמי….
את הפוליטורה אני מיישמת בשיטה שקוראים לה פוליטורה צרפתית.
אם אתם עוקבים אחרי, כבר שמתם לב שאיכשהו, כמעט תמיד, אם יש שתי אופציות לבחור מביניהן, אני אבחר דווקא את זאת שדורשת יותר עבודה. כנראה באג ביצור שלי.
פוליטורה צרפתית בהחלט נכנסת לקטגוריה הזו. לזכותה יאמר שזה הגימור הכי יפה לעץ (כזה שגם משמר את הטקסטורה שלו) שיש. לדעתי כמובן, אבל כנראה לא רק.

את הפוליטורה אני מיישמת באמצעות פקעת של צמר גפן שעטופה בטריקו נקי (אני קורעת מחולצות שסיימו את תפקידן). את שלד העץ יש למשוח בפקעת שספוגה בתרחיף. מדי פעם לסיכוך, אני נוגעת עם הפקעת בשמן זית.
העץ סופג את הפוליטורה ומקבל גוון חם.
את התהליך הזה עושים שוב ושוב ושוב ושוב….לפעמים אפילו עשרות פעמים.
ולא, אני לא מגזימה. במררה זה,ככל שמוסיפים הרי זה משובח.
ככל שהתהליך מתקדם, העץ מתחיל לקבל ברק. הפוליטורה מתקשה ויוצרת שכבת מגן קשה על העץ.

כמה טיפים שיעזרו לכם:

  1. את בקבוק התרחיף יש לשמור סגור כי האלכוהול מתנדף. תפתחו להספגה ותסגרו. זה מטרטר, אני יודעת.
  2. בין שכבה לשכבה, כשאתם עושים הפסקה לאוכל או לשינה, תשמרו את הפקעת בשקית ובמקפיא, כדי שלא תתייבש ותתקשה (אלא אם אתם רוצים לעשות פקעות כמספר השכבות)
  3. אני שמה לי צלוחית קטנה עם שמן זית שתהיה זמינה לעבודה.
  4. משתמשת במכחול שאני טובלת בפוליטורה כדי להגיע למקומות שהפקעת לא מגיעה.
  5. בסוף כל סבב שימוש במכחול יש לנקות אותו באמצעות אלכוהול.
  6. אם במקרה המשטח נצבע או יש טיפות של פוליטורה על הרצפה – מנקים באמצעות אלכוהול.
  7. אלכוהול מפוגל הרבה יותר זול מאלכוהול לשתיה. לשני אמנם יש יתרון ביצירת התרחיף אבל לניקוי האלכוהול המפוגל לגמרי מספיק (רק לא לשתות אותו, כן?)

כשהעץ כבר מבריק דיו, סיימתם את השלב הזה.

חיפוי החלק התחתון של המושב –

לפני שאני מחברת הכל מחדש, יש לי חוב ישן.
זוכרים שהסרתי את האלבד שהתפורר כבר מתחת למושב?
אז אני צריכה לשים משהו במקומו.
גם כאן אני משתמשת בחלק מהריפוד הישן של הספה שריפדתי מחדש . הפעם בחלק הפנימי של הריפוד.

אני מגייסת את אקדח הסיכות שלי, מקפלת את השאריות פנימה ומהדקת. חייבת להודות שהפעם יכולתי לעשות עבודה טובה יותר. בסיטואציה אחרת בה החלק התחתון עלול להחשף, הייתי מוציאה את הסיכות ומהדקת שוב. מכיוון שהחלק התחתון יחשף רק אם יהפכו את הכורסה, אני מוותרת לעצמי.

נאמן למקור – לחבר הכל מחדש :

באופן טבעי, מחברים את הכל מחדש בסדר הפוך של הפרוק.
אז קודם חלקי הנפחות שמקבעים את מסעדי הידיים לשלד העץ.
זוכרים שהיה לי מאד קשה לפרק? אז הנסיון למדני שלהבריג, גם עם מברגה, לתוך עץ קשה, זה ממש לא קל. אז אני מקדימה וקודחת חור במקום בו אני אמורה להבריג את הבורג. זה יעשה לי ולבורג חיים קלים יותר.

בחלקם התחתון החלקים מושחלים דרך חור בשלד ומהודקים למקומם באום פנימי.

חיבור הקורה בשלד –

זוכרים שהקורה בחלק העליון של המשענת התפרקה? ושחשבתי שממילא יש לפרק אותה כדי להחזיר את המשענת? אז עכשיו גיליתי שגם אם היא מחוברת ניתן לפרק ולחבר את המשענת ללא בעיה. (מה שאומר שאם בעתיד ארצה להחליף את הריפוד בכ”ז, זו לא תהיה בעיה.)
על מנת לחבר אותה חזרה אני משתמשת בדבק נגרים ומהדקת ברצועת ראצ’ט.
אני חושבת שאין כליבות כ”כ גדולות…

שימו לב, כשאתם מהדקים את חלקי העץ זה לזה, שאריות דבק ילחצו החוצה בקווי המגע. נקו היטב את שאריות הדבק הללו. במקרה כמו זה, שהחיבור מתבצע לאחר הגימור, תעברו גם עם סמרטוט לח לניקוי יסודי. ממש אינכם רוצים לאבד את הברק שיצרתם בגימור עם מריחות של דבק שהתייבש.

חיבור המשענת והמושב –

המשענת והמושב מחוברים שניהם באמצעות חתיכות עור.
בחלק העליו של המושב יש חורים שלתוכם נכנסים פינים שממוקמים בקורה העליונה בשלד העץ ומקבעים את המשענת שלא תזוז קדימה ואחורה. חתיכות העור מהודקות באקדח סיכות לחלק התחתון של השלד.

לפני שאני מהדקת, אני מאזנת את המשענת ומגלה שאיכשהו, משום מה אין איזון. יש קצת רווח בין המסגרת לשלד באחד הצדדים מלמעלה.
על מנת לפתור זאת אני צריכה לדחוף משהו בין המשענת לשלד בחלקה התחתון. כשאני עושה זאת, הרווח למעלה נסגר ולמטה לא רואים אותו.
אני בוחרת להעזר בפקק שעם שאני חותכת לאורכו ומכניסה אותו בצד הבעייתי בין השלד למסגרת.
כך זה נראה:

אחרי שמחצית פקק השעם ממוקם, אני מהדקת את המשענת לשלד.
כמובן שלא יראו את החיבור. הוא יוסתר ע”י המושב.

ואחרון חביב, המושב.
על מנת לקבע את המושב הזדקקתי ליותר משתי הידיים שיש לי… הייתי צריכה לקבע את המושב היטב למקומו במהודק שלא יזוז ובמקביל לחבר את חתיכות העור למושב ולשלד באמצעות אקדח הסיכות.
אז כשאין מספיק ידיים, אני נעזרת שוב ברצועת הראצ’ט.
גם הפעם על מנת לקבע, אבל בשונה מבד”כ, לא באמצעות הדבקה.

שיפוץ נאמן למקור –

אז כפי שראיתם,
לשפץ רהיט כך שנשמור על המראה שיהיה נאמן למקור, יכול להיות כאב ראש רציני. (במיוחד לשכנים ;-)).
כמו כן, אתם מסתכנים בזה שאנשים לא ישימו לב שהרהיט אמנם שופץ….
אבל אינכם משפצים בשביל אנשים אחרים ולרוב, כשבוחרים לעשות זאת, יש סיבות טובות מספיק על מנת לנסות להצמד לעיצוב המקורי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיקר אחרי השיפוץ הזה אני מעריכה במיוחד רסטורטורים שמחזירים עטרה ליושנה ברהיטים ישנים.
כך ניראת הכורסה שלי אחרי השיפוץ ואני בהחלט אוהבת את המראה שלה:

נתראה שוב בתחילת ספטמבר עם שידה שהסרתי ממנה שכבה עבה מאד של צבע.
ועד אז, תישארו בריאים….

Related Images:

הדום וינטאג’ לשיפוץ – פרוק והכנה לריפוד

לפני כשנה בערך, שיפצתי הדום וינטאג’ שכשהושלם, ניתן בהגרלה בין העוקבים אחר הדף שלי בפייסבוק.
באותו זמן בערך, ג’וני, חבר שחולק איתי את האהבה לאוצרות רחוב ולשיפוץ רהיטים , מצא ואסף את ההדום וינטאג’ הזה. הוא הציע אותו לי לשיפוץ והדליק לי את האור בעינים .
תודה רבה רבה ג’וני.
בזכותך זכיתי לשפץ הדום וינטאג’ נוסף בטכניקה קלאסית נאמנה (פחות או יותר) למקור וההדום ניצל וזכה לחיים חדשים.
אמנם לקח לי זמן להתפנות להדום, אבל הוא המתין בסבלנות.

בדיעבד, כשאני חושבת מה קווי היסוד שהנחו אותי בשיפוץ ההדום הזה, אני חושבת על מספר ערכים שהתוו בסופו של דבר את אופי הרהיט המשופץ:

  • כבוד לרהיט של פעם, ליוצרים שלו ולתקופה – הם אלה שמכוונים אותי להשאר נאמנה ככל הניתן לשיטות המסורתיות ולחומרים של פעם (הקפיצים ומילוי של עשב ים/סיבי קוקוס).
  • לתת לתכונות ולאופי חומר הגלם לקבל ביטוי בעיצוב. בעיקר לא להסתיר טקסטורת עץ כשמצבו מאפשר זאת אבל גם שימוש בטקסטורות שונות כדי לחדד ולהבליט את ההבדלים (בריפוד).
  • שימוש חוזר והפחתת בלאי ככל שניתן כחלק מערכי הקיימות (תקראו לזה כבוד לקיים?!) שמנחים אותי ביום יום וגם ביצירה שלי.

ואם תמצאו גם אתם רהיטים, שנעשו בטכניקות וחומרים מסורתיים, שנראה שכבר כלום לא יעזור להם להתאושש, אני מתנדבת להתאתגר ולנסות להחיות אותם עם הרבה כבוד לפעם וכבוד לסביבה.

הדום וינטאג’ – יש למישהו ספק שהוא וינטאג’?

כך ג’וני מצא את ההדום.
האם גם אתם מצליחים לראות את הפוטנציאל בהדום?

מסתבר כי ההדום נוצר בתקופת הצנע, כשנה עד שלוש לאחר קום המדינה. הדום וינטאג’ כבר אמרתי?
(לפי תווי מס המותרות ע”ס לירה ו750 פרוטה שנמצאו עליו. ועל פי דעת מומחים ממני שראו את המדבקות).
כרגיל, שלב הפרוק הוא מהותי מאד ללמוד על הרהיט, על איך נבנה ועל העקרונות שלפיהם נבנה.
הנסיון הקודם שלי עם שיפוץ באותה רוח (ההדום הקודם והספה) מאפשרים לי לגשר ולתת פתרונות לבעיות שמתעוררות בדרך מתוך התכווננות לאותה גישה משמרת.

פרוק ההדום:

כפי שכתבתי כבר בעבר, לשלב הפרוק יש חשיבות עליונה בלימוד והבנת הרהיט בפרט למי שמעוניין לחדש אותו ברוח התקופה בה נוצר.
את הפרוק אני מתחילה עם שליפה של המון סיכות ומסמרים, עם מכשיר יעודי שמקל על העבודה וחוסך ממני לא מעט פציעות.
גם במקרה זה, את המסמרים אני שומרת לשימוש חוזר. וכמובן גם הקפיצים ושלד העץ יחזרו לתפקד. לצערי במקרה זה כל השאר לא ראוי לשימוש חוזר גם לא כצמר גפן למשיחת הפוליטורה.

לידיעתכם, חיפשתי בארץ מסמרים עם ראש גדול ולא מצאתי.
הצלחתי להשיג רק מסמרים עם ראש קטן שהיעוד שלהם בהכרח שונה מהדרוש לי.
להזמין מחו”ל מסמרים זה ממש לא כלכלי (בגלל המשקל ועלויות המשלוח – מנסיון. תאמינו לי).
אז שכשזה אפשרי, אני שומרת את המסמרים ועושה בהם שימוש חוזר. (וכשלא, אני מאלתרת עם אקדח הסיכות)
תשאלו למה דווקא מסמרים עם ראש גדול?
מסמרי ריפוד משמשים מעין יתד. הראש הגדול של המסמר, יוצר מעצור ומונע את ההחלקה של החבל או הבד מהמסמר.


פרוק הריפוד והמילוי:

אמנם הריפוד והמילוי מתפוררים ומגעילים אבל אני לומדת מהם איך הדום וינטאג’ מטופל במקור ורואה שיטטיות שראיתי בפרוקים של פרטי וינטאג’ מרופדים בעבר. שיטה וסדר שחוזרים על עצמם שוב.
אני למדה גם שההדום וינטאג’ זה זכה בדרך למתיחת פנים בדמות הוספת בד בצדדים וזאת בזכות שכבה נוספת של בד חום שנמתחה על “אזני” ההדום ובזכות שכבת מילוי אקריליק ש”התגנבה” בין השכבות.

פרוק הרצועות, הקפיצים והשלד העיוור:

אקדים ואומר – שלד של רהיט הוא בעצם הקונסטרוקציה שלו.
כאן היא עשויה מעץ.
החלקים הסמויים, במקרה זה החלקים עליהן המילוי והריפוד מתוחים, נקראים שלד עיוור להבדיל מחלקי השלד שחשופים. אשתמש במושג הזה בהמשך ורצוי שתבינו למה אני מתכוונת.

לאחר הסרת הריפוד, אני גם מוצאת את מדבקות מס המותרות על השלד, שנותנות גושפנקא סופית לגילו של הדום וינטאג’ זה.
הדבק ישן דיו כך שהמדבקות יוצאות ממקומן. אני מדביקה אותן במקומן חזרה, נעזרת בקווי חותמת שהוחתמה על העץ והמדבקות לאחר שהודבקו.

לאחר שהסרתי את כל הריפוד והמילוי אני מפרקת את שאריות הרצועות ואת הקפיצים שתפורים אליהם.
מסתבר שכדי להוציא את המסמרים אליהם קשרו את הקפיצים, צריך לפרק את השלד העיוור בחלקו.
אני לא מתלהבת מזה מאחר וחלקי השלד העיוור עשויים מעץ ירוד ומתפורר.
אני עושה זאת בזהירות ולא שולפת את המסמרים מחלקי העץ שפורקו. כפי שהם, חלקי העץ יורכבו חזרה בבוא הזמן.

הואיל ושלד העץ של הרגליים יציב יחסית אין צורך לפרקו וכאן מסתיים החלק של הפרוק.
הטיפול בעץ יעשה בשלד כולו כיחידה שלמה.

הטיפול בשלד העץ.

שלד העץ מתחלק ל 2 חלקים –

  • השלד העיוור שמהווה קונסטרוקציה לכל המילוי והריפוד.
    מאחר וממילא הוא מכוסה כולו והתפקיד שלו הוא רק לתת צורה ומסגרת בסיסית מאד למילוי ולריפוד שיבוא מעליו, הוא עשוי משאריות, מעץ ירוד מאד ורמת הטיפול בו היא אפסית.
  • הרגליים והקורות שמחברות אותן – אלה חלקי העץ החשוף ובהתאם גם איכות העץ והטיפול בו.

הטיפול בשלד העיוור:

השלד העיוור עשוי מעץ ירוד וחלש (ניכר בתמונות).
כשפרקתי את הריפוד היו חלקי עץ שנפלו. אמנם החלקים הללו הם כמעט חסרי משמעות וחסרונם לא יפגע בתפקוד, אבל החלטתי להדביקם חזרה. מי יודע איך ומתי חסרונם יתבטא.
אני משתמשת בדבק נגרים וכליבה להדק ולקבע את החלק שנפל למקומו.

השלד העיוור ורגלי ההדום מתחברים ביניהם במחברים אורגניים ועם דבק.
החיבורים כאמור, חזקים והמבנה יציב יחסית למעט תנועה קלה שאני מתכוונת לפתור באמצעות הזרקת דבק לחיבורים (אני משתמשת במזרק אקמולי ישן ושוטפת אותו היטב לאחר שימוש כדי שלא יסתם לפעם הבאה).
לאחר ייבוש הדבק המבנה יציב ואין תנועה.
(שימו לב לקבע את הרגליים במצבן הרצוי, בדקו זאת לפני ההדבקה)

הטיפול בעץ הגלוי :

הרגליים והקורות ביניהן, להבדיל מהשלד העיוור, הן עץ חשוף.
ובהתאם לכך, איכות העץ והטיפול בו, הן ברמת הגימור הן ברמת הפרטים, הם גבוהים. אגב, הפרטים של העץ הגלוי ואיכותם הם דבר נוסף שיכול להעיד על היות ההדום הדום וינטאג’.

ההכנה:

אני משייפת את העץ היטב כדי להסיר כל גימור קודם. במקומות שניתן עם משייפת, כשלא אז ביד.

לדאבוני, תוך כדי שיוף אני מצליחה לשבור את הקושרת הרוחבית שאינה מקובעת.

הקושרת השבורה

אני אמנם אצטרך להדביק אותה, אבל בשלב השיוף זה בהחלט יותר נח כך אז הכל לטובה.
לאחר השיוף אני מדביקה את הקושרת חזרה.
יש לעשות זאת בזהירות על מנת שהקושרת לא תדבק גם לקורה.
כמו כן, צריך להמנע ככל שניתן משאריות דבק כדי שהגימור יתפס היטב וכדי שנקודת ההדבקה “תעלם” ככל שניתן.
עדיף להמנע ולנקות שאריות דבק לפני שהתייבשו כי לאחר ייבוש יהיה קשה מאד לשייפן. עם זאת, כנראה לא תוכלו להמנע מזה לחלוטין

הגימור – פוליטורת שלאק:

הפוליטורה גם מגוונת וגם מדגישה את החום של העץ והטקסטורה שלו. כמו כן היישום של הפוליטורה הוא פשוט מאד וללא סימני מברשת. החיסרון שלו הוא כמות השכבות שיש ליישם. ככל שתוסיפו שכבות הציפוי יהיה קשה יותר, עמיד יותר ויפה יותר. אתם תחליטו עם עצמכם כמה שכבות תרצו ליישם. רק אומרת שהמקצוענים סופרים את השכבות בעשרות והזמן כמובן, בהתאם.

את הפוליטורה שלי אני רוכשת כשהיא כבר מומסת.
בקבוק של חצי ליטר מספיק לי לזמן רב (אני שומרת אותו במקרר).
מקצועיים ומנוסים ממני (או פדנטים ממני, או עצלנים פחות ממני…) יקנו פתיתי שלאק וימיסו בעצמם.
כדי ליישם את הפוליטורה אני צריכה צמר גפן (או חומר מילוי שהסרתם וממילא הולך לפח) שעטוף בבד טריקו נקי, מעט שמן זית (או שמן פשתן או שמן טאנג). אני מכינה גם מכחול, שישמש אותי לפינות שצמר הגפן העטוף לא מצליח להכנס וכן אלכוהול מפוגל לניקוי (או לדילול אם צריך).

את צמר הגפן העטוף אני טובלת בפוליטורה המומסת ומתחילה למשוח את העץ. מדי פעם אני נוגעת עם צמר הגפן העטוף בשמן , מה שמסכך את התנועה על העץ. לאחר ייבוש, שוב ושוב ושוב…….עד שהמראה והברק משביע את רצונכם.
כאמור, בפינות אני נעזרת במכחול (וניקוי באמצעות האלכוהול)

קפיצים –

את הקפיצים שפרקתי מההדום אני מנקה מחלודה (באמצעות נייר שיוף וWD40) ומכינה אותם לקשירה מחודשת כחלק ממילוי וריפוד ההדום.
תהליך השיוף סזיפי למדי ומלכלך. עדיף לעשות זאת בחוץ ולהעזר בכפפות ומסכה.

הכנת הדום וינטאג’ למילוי ולריפוד –

הואיל וזה הדום וינטאג’, היה מוזר מאד אם לא היו קפיצים.
הקפיצים הם חלק אורגני מההדום ואף מעידים על תקופתו.
גם אם זה רכיב נסתר לכאורה (אמנם לא רואים, אבל מרגישים אותם כשהם שם…), נראה לי מהותי לשמר את הקפיצים גם במתכונתו המשופצת של ההדום, כחלק ממהותו – הדום וינטאג’.
תהליך השיפוץ הזה דומה לתהליך שעבר ההדום שריפדתי לפני שנה. (מכיוון שכאן אתן רק את החלק הראשון של השיפוץ, חסרי הסבלנות יכולים בינתיים לקרא שם על שלבי המילוי והריפוד.)

מבחינת התהליך, גם כאן יש להתחיל במתיחת רצועות ולאחר מכן קשירת הקפיצים כהכנה לכל השאר.
אפרט את התהליך לפי הסדר הכרונולוגי של הביצוע.
גם בפוסט הבא שיעסוק במילוי ובריפוד ההדום אשמור על סדר כרונולוגי לפי התקדמות השיפוץ.

מתיחת הרצועות –

פה בארץ ניתן להשיג (מנסיוני) רק רצועות אלסטיות.
הרצועות האלסטיות יקרות יותר (עקרונית. בלי לקחת בחשבון את רכיב המשלוח מחו”ל מאחר ואין להשיג בארץ) ולעניות דעתי, טובות פחות מרצועות היוטה.
מדוע טובות פחות?
בדיוק בגלל האלסטיות שלהן, שאחרי שנתיים שלוש של שימוש הולכת לאיבוד.
אני יכולה להבין את הרפדים שמעוניינים שיחזרו אליהם שוב ושוב להחלפת רצועות. גם הם זקוקים לפרנסה. אבל מעבר לזה אני לא רואה יתרון ברצועות אלסטיות.
כמובן שאשמח ללמוד, אם מישהו מכיר יתרון ברצועות האלסטיות, שמצדיק זאת.

אני עובדת עם רצועות יוטה, שאם מותחים אותן כפי שצריך הן מחזיקות עשרות שנים ונותנות קונטרה מצויינת לישיבה. אני אפילו מעדיפה לשלם יותר מכפול להזמנה של רצועות כאלה מחו”ל ולהמתין למשלוח.
לשמחתי לא הייתי צריכה להמתין הרבה.
כדי למתוח את הרצועות כפי שצריך, תצטרכו כלי יעודי למתיחת רצועות (שלצערי לא מצאתי לו תחליף) וכן אקדח סיכות שהוא נח לאין ערוך משימוש במסמרים (כמו פעם) ומאפשר עבודה יחידנית (ביד אחת מותחים ובשניה “יורים”באקדח.

ותכלס?

כאשר הרצועה צריכה לעבור בין שני חלקי העץ, כדאי להקדיש דקה לתכנן מראש את שלבי העבודה.
במקרה זה אני משחילה את הרצועה ברווח (שיצרתי באמצעות הרחקה קלה בין שני החלקים), מקבעת בצד השני ואז מותחת את הרצועה מבין שני חלקי העץ. חותכת את הרצועה לאחר קיבוע ומשחילה את שאריות הרצועה החתוכה ברווח בין שני חלקי העץ.

לאחר מכן שאריות הרצועה מקופלות ומהודקות שוב באמצעות אקדח סיכות כדי לחלק ולמתן את כוח המתיחה של הרצועות על הסיכות.
בכיוון השני (כאן כבר אין צורך להשחיל את הרצועה בין שני חלקי העץ) נותנים לרצועות חיזוק ע”י השחלתן כשתי וערב ברצועות הניצבות. המתיחה והקיבוע נעשים בצורה דומה לרצועות הניצבות.

לאחר שהרצועות נמתחו וקובעו, אני מחזירה ומהדקת חזרה את הקורות שהסרתי כשפרקתי את ההדום.
כשהרצועות מתוחות, אני מחברת אליהן את הקפיצים בתפירה ידנית עם אחת ממחטי הרפדים מהסט שברשותי. כל קפיץ אני מקבעת ב3 נקודות.

קשירת קפיצים –

את הקפיצים שכבר תפורים ומקובעים לרצועות המתוחות יש לקשור אחד לשני ולשלד על מנת ליצור מקשה אחת שתתמוך, תחלק לחצים ותיתן קפיציות לישיבה.
הקשירה מתבצעת למסמרים בשלד העץ (אותם מסמרים עם ראש גדול שהזכרתי מוקדם יותר. יכולים לראות בתמונות את היתרון של הראש הגדול?) תוך כדי מתיחת החבל והפעלת לחץ על הקפיצים .

החבל איתו אני קושרת את הקפיצים אף הוא מוזמן מחו”ל מאחר ולא הצלחתי עדיין למצא חבל חזק מספיק, גמיש דיו ושלא מתפרק. (ובהדום הקודם קשרתי את הקפיצים בהגזמה כדי לחפות על חבל פחות ראוי)
כל קפיץ קשור ב3 כיוונים – לאורך ההדום, לרוחבו ובאלכסון.
בכל כיוון אני קושרת בנקודה אחת על הקפיץ ומלפפת במקבילה לה(מומחש בתמונות למעלה).

סמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
מול נקודה זו מלפפת את החבל סביבו.
בקפיץ השני בסמיכות, מלפפת את החבל.
במקביל ובסמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
אח”כ מהדקת למסמר במסגרת בצד השני.
ראו בתמונות למעלה.

וכך נראה הקשר שלב אחר שלב:

לעת עתה, זהו….
או הפסקה קצרה.
עד הפוסט הבא.

כאשר הקפיצים קשורים זה לזה, מכסים הכל ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) ומתחילים למלא את המשטח בעשב ים או שערות קוקוס ולתפור את המקבצים הללו ליוטה באמצעות תפירה גסה שתשאיר את המילוי במקומו.
אבל את הפרוט לכל זה כמו גם מילוי ה”אזניים” וריפוד ההדום תקראו בפוסט הבא (מבטיחה לא לחכות חודש שלם ;-)).
גם בלי כל זה, הפוסט הזה התארך דיו.
ואם הגעתם עד כאן (ריספקט. ותודה על אורך הרוח) נותנת לכם טעימה ויזואלית מההדום המוזהב משהו, זה המוגמר:

להתראות בקרוב.

Related Images:

ארונית האמבטיה שהיתה בעברה בר משקאות.

הנסיון שלי לתאר את ארונית האמבטיה (שבתוכה יהיה כבר סל הכביסה ושיהיו בה מדפים לאחסון) לבני משפחתי, הסתיימו לרוב במבט מזוגג ובשאלה “למה צריך?”
האמת, שאלה טובה…
אם משהו עובד (גם אם הוא ספסל פושט שמתפרק בכל תזוזה…), למה צריך להחליף אותו? 
ה”זמני” איכשהו בשגרת היום יום, הופך לדבר שמתרגלים אליו, ואם התרגלנו, למה לשנות?

כשאני רואה משהו, אני רואה את הפוטנציאל שלו ואני גם נהנת מהתהליך בו הפוטנציאל משתלב עם הצורך והופך למשהו מוחשי. גם אם לא בהכרח צריך להחליפו.
(תמיד אפשר להסתפק בספסל מתפרק, לא?)
בשבילי ההשקעה היא אתגר וכיף והשינוי הוא הרפתקה.
אז גם כאן שיניתי… 

עכשיו, ארונית האמבטיה שלנו כבר מתפקדת במקומה.
ונדמה לי שהבנות שלי דווקא מרוצות מהשדרוג.
(עדיין אפשר לזרוק אחרי אימון, את בגדי האימון ה”ריחניים” על הארונית? אז הכל בסדר…)
אומרים שלטוב, מתרגלים מהר.

ארונית האמבטיה – שהחלה את דרכה כבר משקאות שנמצא ברחוב-

גם את ארונית האמבטיה שלנו בגרסתה המוקדמת מצאתי ברחוב בעקבות פרסום בקבוצת פייסבוק בה אני חברה יחד עם עוד חלק של מזנון שנגרר כלאחר כבוד למכוניתי.
(מזהים בתמונה את ארונית האמבטיה שלי?)

יש מיש סוקל ערמת רהיטים ברחוב.
מחלקו האחר של המזנון פורק הסוקל שהפך כשלעצמו למדף בפינת העבודה אצל אמא שלי בדירתה בדיור המוגן. (חלק המזנון עצמו עוד לא טופל ומחכה בסבלנות לזמנו)
בר המשאות (שהיו עדויות כי היה רק אחד החלקים ממזנון מורכב) הפך כאמור ל ארונית האמבטיה שלנו.
כך נראה בר המשקאות כשהגיע אלי הביתה:

יש מיש- ארונית אמבטיה, בר משקאות.

וכך הוא נראה פתוח (אחרי שהוצאתי ממנו את המדפים והמחיצות מזכוכית שאשתמש בחלקם גם בארונית שלי):
יש מיש ארונית אמבטיה.

פרוק:

בשלב ראשון פרקתי את הדלתות,את כל המסמרים והברגים ואת כל הפירזול מהארונית כולל החיבור לחשמל.
ה-כ-ל נשמר. בחלק מהדברים יעשה שימוש חוזר בהמשך. (בכנות, בשלב זה לרוב איני יודעת מה יכול להיות לעזר בהמשך אז כשגרת עבודה שלמדתי עוד מפרוק הספה בזמנו, הכל נשמר!)
יש מיש ארונית אמבטיה שימוש בחולץ מסמרים    יש מיש ארונית אמבטיה. פרוק. 
יש מיש ארונית אמבטיה פרוק פרזול וחשמל.    יש מיש ארונית אמבטיה הסרת פירזול

גם כאן יש סוקל נמוך (כ5 סמ’) שבכוונתי להפטר ממנו. יש מיש ארונית אמבטיה. סוקל שיפורק.  

במקרה זה, אין לי צורך לשמר אותו כך שהפרוק שלו פחות מורכב (אולם גם כאן, אלגנטי זה לא…) ואני משתמשת בכל הטכניקות שהתנסתי בהן בפרוק הסוקל שהפך למדף + שימוש בג’יטסו ופטיש שהופכים את כל התהליך לפשוט יותר.
יש מיש ארונית אמבטיה הארונית והסוקל המפורק.  יש מיש ארונית אמבטיה הארונית לאחר הסרת הסוקל.
לצד הזה (התחתון) של הארונית אחבר גלגלים והוא לא יהיה חשוף. כך שאני משייפת מעט להסיר חתיכות עץ בולטות ועוברת הלאה.
הואיל ותהליך המטמורפוזה של הארונית לא נעשה ברצף וגדם הארון ישב אצלי בבית זמן מה, הרכבתי לו כבר בהתחלה גלגלים על מנת שאוכל לנייד אותו בקלות ממקום למקום (בשלב מאוחר יותר החלפתי את הגלגלים לגלגלים גדולים יותר שהתאימו לי יותר לפרופורציות הכלליות של הארונית)

תכנון-

עם הזמן (ולא מעט קלומטרים של שחיה… ברצינות לגמרי.  כל כך הרבה בעיות פתרתי בזמן שחייה…זמן שקט בלי הפרעות. נטו מחשבה, או מדיטציה.)
התגבש אצלי איך אני רוצה שתהיה ארונית האמבטיה שלנו ואיך אני רוצה שהיא תתפקד.
רעיון.
קו מנחה.
גם אם לא כל הפרטים היו פתורים לחלוטין.
יש מיש ארונית האמבטיה סקיצה מקדימהזו סקיצה זריזה שעשיתי בזמנו, בעיקר כדי להמחיש את הרעיון הכללי ולהבהיר לעצמי איפה נקודות התורפה שאצטרך להקדיש להן מחשבה שניה ושלישית.
משמע, להבין במהותו את הפתרון הטכני (ואיפה יופעלו כוחות שצריך לתת להם מענה), את ההשלכות של אותו פתרון ואיך ניתן ליישמו.

במקור חשבתי להשתמש בחבלים שיעברו דרך גב הארונית וייקשרו לדלת.
הפתרון של החבל עבר אבולוציה ואתייחס לפתרון, לשלביו ולהתפתחות שלו בהמשך.

הכנת ארונית האמבטיה לעבודה:

החלק של ההכנה הוא לרוב החלק הפחות אטרקטיבי ופחות זוהר.
(ובמקרה הזה אצלי, כנראה גם יותר מרעיש, מה שגרם לשכנים שלי להתדפק על דלתי בחמת זעם…) –
שיוף, מילוי חורים (טוב, זה לא מרעיש…) ומיקום הצירים מחדש.

שיוף:

באזורים שייצבעו, השיוף יכול להיות שטחי יותר, רק לצורך חיספוס שישפר את האחיזה של הצבע.
באזורים בהם אני רוצה להשאיר את טקסטורת העץ חשופה, השיוף חייב להיות יסודי ומאידך זהיר כדי לא לפגוע בפורניר.יש מיש ארונית האמבטיה שיוף הדלתיש מיש ארונית האמבטיה שיוף הפורניר בארון.

שימו לב, כשאתם משייפים ציפוי לכה מעל פורניר (או עץ מלא, כמובן), בתחילה המשטח חלק, אולי טיפה מבריק וכהה.
עם התקדמות תהליך השיוף, המשטח ילבין ויתחספס. המשטח שוב יתכהה (קצת פחות משהיה בהתחלה) לאחר הסרת הציפוי לחלוטין.
בסופו של דבר המשטח יהיה טיפה מחוספס למגע, כהה ומאובק. יש להסיר את האבק עם סמרטוט מעט לח וממש לפני צביעת הלכה בהמשך, שוב.

בצידו של הארון יש כתם כהה וחורים. באזור הכתם הארונית היתה כנראה מחוברת וצמודה לחלק אחר במזנון.
בתמונה אתם יכולים לראות אזורים בהם הציפוי החלבי עוד לא הוסר לחלוטין וגם כי באזור הכתם הציפוי הוסר והכתם…נשאר.
גם כשהמשכתי לשייף באזור הנ”ל הגוון החל להתבהר רק… כשציפוי הפורניר נפגע.
לאור זאת החלטתי לוותר.
הסרתי את כל ציפוי הלכה אבל באזור הכתם אצטרך לטפל בגישה אחרת…
יש מיש ארונית האמבטיה הכתם הכהה בצד הארונית.

מילוי:

הואיל וידעתי פחות או יותר מה אני הולכת לעשות, היו חורים שהשארתי, מה שיחסוך לי מדידות בהמשך. את כל שאר החורים, כולל השקעים שנוצרו עבור הצירים, סתמתי בשפכטל עץ. בחלק החיצוני של הארונית בשפכטל כהה ובחלק הפנימי בשפכטל בהיר.
אמנם האזורים הללו הולכים להצבע, אבל אני רוצה להמעיט בהבדלי גוונים. אם יש לכם רק גוון אחד של שפכטל, אל תקנו במיוחד. לכל היותר, שכבה נוספת של צבע תעשה את העבודה.יש מיש ארונית האמבטיה שקע עבור ציר.     יש מיש ארונית האמבטיה מילוי השקע בשפכטל עץ.
תהליך המילוי לפעמים הוא כפול. אני ממלאה את האזורים הדרושים בחומר מילוי, משאירה לייבוש, משייפת ולפעמים ממלאה שוב היכן שנדרש ושוב משייפת.
בד”כ זה מספיק.
כדי למלא את השקעים לצירים בדפנות (שהם מגולפים מהפינה) אני נעזרת בלייסט עץ.
את הלייסט אני מהדקת לארונית עם כליבה וממלאה בחומר מילוי. הכליבה (ולייסט העץ) נשארת עד לייבוש מלא של חומר המילוי.יש מיש ארונית האמבטיה מילוי פינות

מיקום צירים חדשים-

עקרונית, אני לא בטוחה שהשלב הזה שייך להכנה. הכנסתי אותו לכאן בגלל הסיבה הבנאלית שגם הוא מרעיש עולמות וקומם עלי את זעמם של שכני…
(להגנתי יאמר שגם אם עבדתי במרפסת, תמיד עבדתי בשעות המקובלות בחוק. לא בגלל החוק. בגלל הרצון להתחשב. ולמרות זאת כנראה אצטרך להתחשב טיפה יותר בהמשך…)
כדי לחצוב שקעים לצירים (במקור הם היו צידיים, בארונית שלי הם יהיו מלמטה) אני משתמשת במכשיר מולטי טול שיש לו מן משורית לחציבה. 

אני מודדת היטב (פעמיים) מסמנת ומתחילה לחצוב בעץ.
יש מיש ארונית האמבטיה מדידה וסימון    יש מיש ארונית האמבטיה מתחילה לחצוב בעץ
יש מיש ארונית האמבטיה שקע חצוב לציר    יש מיש ארונית האמבטיה מיקום הצירים בשקעים שלהם

השקעים לצירים, ממש, אבל ממש לא יפים. אין לי מושג איך ניתן לעשות את השקע נקי ויפה כמו בנגריה. אולי אין לי את הכלים הדרושים ובוודאי אין לי את הנסיון.
למרות זאת, גם השקעים החובבניים שלי יעשו את העבודה לה הם נוצרו.


זה בדיוק המקום להסתיר את פני ולהתוודות על טעות שעשיתי (מודה שמרוב בושה, שקלתי להחליק את זה ולא לספר לכם…)
אבל…אם לשתף אתכם בטעות האומללה שלי יחסוך מכם אותה ודומות לה, היה שווה לטעות. ולהחשף…
אז מטומטמת, חסרת נסיון שכמותי, אמנם מדדתי פעמיים ודייקתי לדאבוני במיקום, אבל טעיתי ב…חישוב מיקום הציר. 
זיכרו…כשאתם ממקמים את הציר, יש לוודא שהוא גם יוכל להפתח…
יש מיש ארונית האמבטיה סקיצות למיקום ציר.
בסקיצה יש שני חתכים,שתי אופציות למקם את הציר בחלק התחתון של ארונית האמבטיה.
תגידו אתם:
אלו משתי האופציות גם תהיה אפקטיבית?
לפי איזה אופציה חצבתי לראשונה וממש לפני שחצבתי גם בדופן הארונית, הבנתי את טעותי ועשיתי את האופציה האחרת?


טעות לעולם חוזרת. אבל עכשיו אתם מודעים, אז תמנעו ממנה….

כפי שאתם מבינים (וכפי שהמורים שלנו אמרו לנו בעבר) מה שלא עושים עם הראש, עושים עם הרגלים. במקרה הזה עם הידיים ועם מולטי טול…
כשתצטרכו למקם צירים, הקדישו לזה מחשבה שניה ושלישית ואולי איזו סקיצה קטנה. תחסכו לעצמכם עבודה…
אז כן,
נאלצתי למלא עם שפכטל עץ את החציבות המכוערות שעשיתי ,לסמן שוב את המיקום החדש ולחצוב שוב מחדש. (לדאבונם של שכני… המכשיר הנ”ל לדבריהם מרעיד אמות סיפים. הם השתמשו בשפה פחות מליצית…)

אגב, לא ניתן לוותר על חציבת השקע בעץ, כי לציר יש נפח.
אם לא נחצוב בעץ, לא נוכל למקם היטב את הציר והסגירה לא תהיה נקיה.
מזל שהצד הזה ממילא יצבע כך שהטעות שלי תיספג, תעלם מאחורי שכבת צבע ותסתכם בעבודה מיותרת.
יש מיש ארונית האמבטיה מיקום הציר וחציבתו על דופן הארונית
יש מיש ארונית האמבטיה מיקום הציר וחציבתו במקומו הנכון. 
אמנם לא צבעתי עדיין, אבל אני ממקמת את כל הפירזול, מוודה שהכל תקין וחדי העין יבחינו כי גם מקבעת עם ברגים.
כמובן שלאחר מכן אני מפרקת שוב את כל הפירזול (צירים ומגנטים) מאחר ואיני רוצה ללכלך בצבע בשלבי הצביעה. אבל, לאחר שאסיים לצבוע, החורים כבר יהיו ולא אצטרך אז לבדוק, לסמן לטעות ולתקן.

פיתרון לסל כביסה כחלק אינטגרלי מהארונית –

כפי שכתבתי בהתחלה, הפיתרון לסל הכביסה עבר אבולוציה והשתנה בדרך.
הפיתרון הטכני של סל הכביסה בארונית צריך לכלול:
– מנגנון סגירה שבשבילו אני מנצלת מגנט שהיה במקור בבר המשקאות ופורק ממנו.
– מעצור כלשהו שיגביל את פתיחת הדלת.
– מנגנון שיפתח גם את סל הכביסה עם פתיחת הדלת.

בתחילה חשבתי להשתמש בחבל עבה שיושחל בחורים שאקדח בדלת ובגב הארונית.
החבל יהווה מעצור שיגביל את פתיחת הדלת וגם יושחל בסל הכביסה כך שהוא יפתח עם פתיחת הדלת.
על מנת שגב הארונית יעמוד בלחצים ולא ישבר (כולה דיקט…דמיינו מה קורה כשמופעלים עליו כוחות…), חשבתי לעבות אותו נקודתית.
זו הסיבה שהדבקתי חתיכת עץ לדיקט של גב הארונית.
יש מיש ארונית האמבטיה הדבקת עץ לגב הארונית
הואיל ולא רציתי פתרון בו יבלוט דבר כלשהו מאחור (החבל שיעבור מבחוץ), החלטתי לשנות גישה. חשבתי לנצל את העובי של הלוח ולהבריג בו ווים. בתוך הווים להשחיל את החבל (כך שיהיה פנימי בארונית ולא מחוץ לארונית)
יש מיש ארונית האמבטיה הברגת וו בגב הארונית   יש מיש ארונית האמבטיה הברגת וו בצד הפנימי של דלת הארונית

יש מיש ארונית האמבטיה פרט פינה עם דלת

אח”כ חשבתי שבעצם אין סיבה לקדוח בדלת הארון על מנת להשחיל את החבל.
אפשר להשתמש באותו פיתרון של וו מוברג בצידה הפנימי של הדלת וכך לא לפגוע כלל בצידה החיצוני של הדלת.

גם בידית לפתיחת הדלת לא יהיה צורך מאחר והדלת אמורה לבלוט כלפי מעלה כך שיהיה נוח לאחוז ולפתוח אותה גם ללא ידית.

והינה חסכתי כמה קדיחות וחורים בעץ באמצעות פתרון חלופי נגיש וקל יותר ליישום.

יש מיש ארונית האמבטיה השחלת השרשראות על הווים.
בשלב הבא החלטתי שאוכל להחליף את החבל בשרשרת.
השרשרת יוצרת את המעצור הרצוי לדלת. את גודל הפתיחה ניתן לשנות בקלות ע”י החלפת הטבעת המושחלת בוו.(כמו כן, סל הכביסה יהיה תלוי על השרשרת וייפתח עם פתיחת הדלת.

בדיעבד, אולי יכולתי להבריג את הווים הפנימיים בדופן העליונה של ארונית האמבטיה ולחסוך את הדבקת העץ לגב הארונית.
(אם כי לוח העץ הנ”ל קיבל תפקיד נוסף בייצוב מחיצת הזכוכית… אתייחס לזה בהמשך.)

מפת ירושלים בגב ארונית האמבטיה –

הבחירה במפה לכיסוי גב הארונית היתה דומיננטית והשפיעה על כל אופי הארונית בסופו של דבר.
אם אתם רוצים למקם את הרהיט במרחב מסויים ואתם רוצים שתשתלב בו, כדאי לקבל ממנו השראה ולהתחבר לסקלת הצבעים בו (בכל יחס שתבחרו, אם להשתלב, אם לתת קונטרה…)
במקרה שלי זה היה לי פחות חשוב ושיקולים אחרים הנחו אותי.
רציתי להדביק טפט או תמונה כלשהי שתהיה רציפה ולא תיתן תחושה של פסיפס.
מאחר ויש לי כמה מפות מפעם שזו דרך מצויינת לשמר אותן הבחירה בסופו של דבר היתה בין 2 מפות שהתאימו בגודלן:
יש מיש ארונית האמבטיה. בחירה בין שתי מפות

בסופו של דבר בחרתי במפת ירושלים משנת 1982.יש מיש ארונית האמבטיה תעוד המפה
במפה זו ממש השתמשתי בזמנו והיא אף התבלתה, הודבקה בקפלים וכוסתה בניילון לצורך הגנה. הבחירה במפה זו הכתיבה גם את הבחירה בצבע שאיתו אשלים את הארונית
(או… שהאהבה שלי לצבע הירוק הכתיבה את הבחירה במפה. תבחרו 😉 )

הדבקת המפה על גב הארונית –

תחילה הרטבתי במברשת עם מים את משטח הדיקט שפרקתי מהארונית.
לאחר מכן התחלתי למרוח בשלבים פסים של דבק פלסטי שדולל מעט במים. דילול הדבק במים הופך אותו לעביד יותר וכך קל יותר למרוח ממנו שכבה דקה. אני מורחת פס של כ7 סמ’ דבק, מצמידה את המפה, מיישרת ומשטחת את כל בועיות האויר ועוברת הלאה לפס הבא.

יש מיש ארונית האמבטיה הדבקת המפה   יש מיש ארונית האמבטיה. מיקום לוח העץ מחייב חיתוך נקודתי במפה להמשכיות 
גם את העץ שהדבקתי אני עוטפת באותה הדרך. מנסה היכן שניתן לשמור על המשכיות.
אחרי שהכל הודבק ושוטח והתייבש, אני מסירה את הקצוות באמצעות נייר לטש.
יש מיש ארונית האמבטיה הסרת ספחים באמצעות נייר לטש.

ובשלב זה, אני מורחת על כל המפה המודבקת שכבה של דבק מדולל בקצת מים, משאירה לייבוש מלא ומיישמת שכבה נוספת.
לאחר ייבוש מלא, אני משייפת את כל הקיפולים והבליטות על מנת להחליק קצת יותר את המשטח ולאחר ניגוב והסרת האבק, יישום של כ-3 שכבות לכה עם זמן ייבוש בין שכבה אחת לבאה אחריה.

צביעה –

לגמרי במקרה, גווני המפה שנבחרה הם חום וירוק. התמזל מזלי והפורניר של הארונית בגוון חום. ומזלי אף שיחק לי יותר ובין הצבעים שנשארו לי מעבודות קודמות, יש לי גוון מתאים. תודו שבהתחשב בכל “צרופי המקרים” הללו הבחירה בירוק שתואם לגוון הירוק במפה מתבקשת.
אהה…ואני גם אוהבת ירוק.

אז איך בעצם תהיה החלוקה? איפה אצבע בירוק ואיפה אשאיר את הפורניר?
לצורך העיקרון, כל השטחים הפנימיים של הארונית יצבעו בירוק (משמע הדפנות הפנימיות של הארונית והצד הפנימי של הדלת.

תכלס, הגוון הירוק גם גלש החוצה.
זוכרים את הכתם? אז הכתם יגודר בפס של מסקינטייפ איכותי וייצבע בירוק.
יש מיש ארונית האמבטיה הגדרת קו באמצעות מסקינטייפ     יש מיש ארונית האמבטיה קו הגבול בין הפורניר לצבע 

יש מקומות בהם השימוש במסקינטייפ הוא טרחה מיותרת לדעתי (בעיקר במפגשים בין מישורים ובידיו של מי שאחיזתו יציבה).
לא כאן!
כאן, כשבמישור אחד נפגשים בקו שתי טקסטורות, שני צבעים ושני חומרים, חשוב מאד להיות סופר מדוייקים.
מסקינטייפ איכותי יוכל לתת לזה מענה מספק למדי. (למנוע ככל הניתן חריגות מהקו)

כמו כן, 
אם שמתם לב, הדלת בחזית הארונית מחולקת לריבועים ע”י חריצים.
גם את החריצים הללו צבעתי בירוק.
יש מיש ארונית האמבטיה הדבקת מסקינטייפ לפני צביעת החריצים    יש מיש ארונית האמבטיה צביעת החריציםיש מיש ארונית האמבטיה צביעת החריצים בירוק   יש מיש ארונית האמבטיה החריצים צבועים 

ראוי לציין כי לא הצלחתי להכנס ולשייף בתוך החריצים כך שבמקרה כזה חשוב להשתמש בצבע שניתן לצבוע איתו ישירות ללא שיוף או לחילופין, לשלב שלב ביניים של צבע מקשר.
גם כאן נעזרתי במסקינטייפ כדי לא לצבוע את ריבועי הפורניר שישארו כפי שהם (עם גימור לכה כמובן)

ומה עם הקנטים?

גם אם זה נראה זניח (זה לא!) יש להתייחס ולטפל גם בקנטים של הארונית.
ככלל, כפי שאמר האדריכל מיס ון דר רוהה “אלוהים נמצא בפרטים” ובהחלט לא מספיק להגיע עם רעיון כללי מרשים, חשוב לבחון אותו (וליישם אותו!!) ברמת הפרט.

בעבודה הזו על הארונית, מעבר לפתרונות הטכניים שצריכים להשתלב במראה ובעיצוב, המוטיב העיקרי היה חיבור בין צבע וטקסטורה: פורניר עץ (גוון וטקסטורה), מפה ישנה וצבע ירוק שגם חיבר ביניהם וגם נתן מענה פונקציונלי לכיסוי פגמים.
מאחר והקנט נמצא באמצע בין הפורניר בחוץ לצבע הירוק בפנים, שימוש במוטיב השלישי שמשמש בארונית, במפה , נראה לי מתבקש כאן.

לצורך העניין את שאריות המפה חתכתי לרצועות של כ2.5-3 סמ’:
יש מיש ארונית האמבטיה רצועות מהמפה ובאמצעות מכחול מרחתי דבק על הקנטים והדבקתי את הרצועות. גם פה, חשוב לשטח היטב ולוודא שהכל מודבק.
יש מיש ארונית האמבטיה חיפוי הקנט ברצועות מהמפה   יש מיש ארונית האמבטיה חיפוי הקנט גם בדלת 
לאחר יבוש אני מסירה את הסרחים באמצעות שיוף הפינות.
יש לציין כי בדלתות בר המשקאות שנסגרו אחת כלעומת השניה היו בלט באחת ושקע בשניה.
הדלת בה אני השתמשתי היתה הדלת עם השקע, אותו מילאתי בשפכטל עץ ושייפתי להחלקה ליצירת מישור אחיד לפני הדבקת המפה.
יש מיש ארונית האמבטיה מילוי השקע בדלת עם שפכטל עץ
לאחר ייבוש הדבק, גם כאן, כמו בגב ארונית האמבטיה,  יישמתי שתי שכבות של דבק, עם זמן ייבוש ביניהן, שיוף ושלוש שכבות של לכה.

גימור –

לכה:

תחילה יש לאטום את ארונית האמבטיה. במקרה זה יש לזה חשיבות יתרה כי היא תמוקם בחדר לח. הגימור יהיה שלוש שכבות של לכה (על בסיס מים כמובן…) בגימור מט משי על כל החלקים.

חיבור גב ארונית האמבטיה בחזרה:

יש מיש ארונית האמבטיה חיבור גב הארונית לארונית 
הגב שפורק בזמנו, חובר חזרה באמצעות אקדח מסמרים.

פירזול:

לאחר שהכל יבש מרכיבים את הדלת עם הצירים (שמיקמנו כבר בשלב קודם),
קודחים ומבריגים את הווים,
             יש מיש ארונית האמבטיה הברגת וו בצד הפנימי של דלת הארונית     יש מיש ארונית האמבטיה הברגת וו בגב הארונית
ממקמים את השרשראות ואת סל הכביסה התפור שלנו.(תפרתי אותו בעבר ולא ארחיב עליו כאן. למי שיש שאלות, מוזמן לפנות אלי ואענה כמיטב יכולתי)

                     יש מיש ארונית האמבטיה השלחת השרשראות על הווים.    יש מיש ארונית האמבטיה השחלת סל הכביסה על השרשראות

מחברים את המגנט שפורק בזמנו מבר המשקאות.
             יש מיש ארונית האמבטיה המגנט שחובר לחלקה הפנימי של הדלת    יש מיש ארונית האמבטיה המגנט שחובר לגוף ארונית האמבטיה

עכשיו סל הכביסה מורכב ודלת הארונית מתפקדת.

החלפת הגלגלים:

כפי שכתבתי בזמנו, כשראיתי את הארונית מורכבת, הגלגלים נראו לי קטנים מדי לפרופורציות שלה אז החלפתי אותם בגלגלים גדולים יותר.

והמדפים…

לגבי המדפים התלבטתי כמעט עד הרגע האחרון.
בבר המשקאות המקורי כמעט כל החלק הפנימי היה מחופה בזכוכיות. הגב היה מראה.
מלמעלה היתה זכוכית חלבית שהונחה באלכסון על מחיצת זכוכית וחיפתה על מנורה שהאירה את הארון עם פתיחתו.
מחיצת הזכוכית אנכית מוקמה באופן לא סימטרי כך שמצידה האחד היו מדפים צרים יחסית ומצידה האחר (הצד של סל הכביסה…) היה מדף ארוך.
במחיצה עצמה נקדחו חורים ובהם הושחלו תומכים למדפים.

עד הרגע האחרון התלבטתי לגבי המדפים. חשבתי על מס’ פתרונות:
א. לתלות מדפים על שרשראות כך שאחזור על מוטיב השרשרת שקיים בפתרון סל הכביסה.
ב. להעמיד שני מדפים אחד על השני על רגליים של רהיטים אחרים שמצאתי. 
ג. לחתוך מדפי זכוכית ולהשתמש בתשתית הקיימת.

כפי שאתם כבר יודעים, האופציה השלישית נבחרה.
הסיבות לכך הן:
א. נאמנות למקור.
ב. בזכות שקיפות הזכוכית פנים הארונית מואר יותר וניתן לראות טוב יותר את המפה בגב הארונית.
ג. הפתרון הזה היה הזמין מכולם, המהיר מכולם והקל ליישום מכולם.

המדף הארוך נלקח כלאחר כבוד לאברם הזגג שחתך אותו לפי המידות הרצויות. למדף הזה הוא הוסיף מדף נוסף שהוא חתך משארית של זכוכית במקום.

מחיצת הזכוכית (שפורקה בזמנו מבר המשקאות) נוקתה והועמדה במקומה, נתמכת בצד של סל הכביסה בלוח העץ שהודבק לגב ארונית האמבטיה. (זה תפקידו הנוסף של לוח העץ שהזכרתי קודם!) 
מצידה השני היא נתמכת במדפי הזכוכית.
(מוזמנים להגדיל את התמונות על מנת לראות היטב את קיבוע המחיצה)
על מנת שהמחיצה לא תזוז בבסיס, מוקמו 2 מעצורים שפורקו אף הם מבר המשקאות.
כל התומכים של מדפי הזכוכית פורקו מהארונית במקור (והחורים נשמרו) ונעשה בהם שימוש חוזר.
יש מיש ארונית האמבטיה פרזול הזכוכיות בארון יש מיש ארונית האמבטיה מחיצת זכוכית שנשענת על העץ יש מיש ארונית האמבטיה המחיצה עם המעצורים שמונעים ממנה להחליק.

וקצת תמונות להתרשמות מהארונית המוכנה:

יש מיש ארונית האמבטיה ארונית מוכנה- פתוח 1 יש מיש ארונית האמבטיה פרט 2 יש מיש ארונית האמבטיה ארונית מוכנה -סגור 1 יש מיש ארונית האמבטיה ארונית מוכנה - פתוח 2 יש מיש ארונית האמבטיה ארונית מוכנה - סגור 2 יש מיש ארונית האמבטיה פרט 3

ארונית האמבטיה מוכנה ומתפקדת ואתם שותפתם בתהליך.
ועכשיו אני יכולה כבר לטוס לוינה בלב שקט,
לפגוש חברים (הונדרטוואסר, ברויגל…), להנות ממוסיקה ומשווקי חג המולד.
אובידרזיין …

Related Images:

הכסא הישן כאמירה. שופץ משאריות כסא שהופקר ברחוב.

הכסא הישן ביותר אצלנו הוא החדש ביותר. הוא האחרון ששיפצתי
וישן זה לא בהכרח גיל כרונולוגי. זו מעין אמירה…
רק שתבינו,
כשאמא שלי ראתה אותו לראשונה מוכן, אחרי לכה, היא היתה בטוחה שהוא המועמד הבא לשיפוץ.
נו שויין. כנראה באמת עשיתי עבודה טובה ביישון הכסא.

טוב, נתחיל מהתחלה.
את הכסא הישן הזה מצאתי מסכן, רעוע, מתקלף כולו וללא רגל בפינת רחוב.
מאד אהבתי את הצורה שלו והכי אהבתי שני כדורים קטנים שמוקמו סימטרית במשענת שלו.
אני כנראה לא מצליחה להגיד לא לאותם חיגרים ופיסחים וחסרי התקווה כי גם אותו אספתי. עם הרגל החסרה שלו שנמצאה בערמה סמוכה.
ככה הוא נראה כשהבאתי אותו הביתה:
יש מיש הכסא הישן כשרק הגיע הביתה    יש מיש הכסא הישן כשרק הגיע 

הכסא הישן נזקק לטיפול נמרץ… יחידת טראומה:

למי מכם שעוד לא הבין, אני אוספת פליטים אלי הביתה.
מקרי סעד כאלה ואחרים שברור לי שאוכל לגרום בהם מהפך.
אלא ש…לרוב הם מחכים זמן רב מאד מאחר ואיני זריזה במיוחד והחיים הם חיים במקביל
וכך חלק ניכר מביתי הפך לבית מחסה לרהיטים עם פוטנציאל, חסרי בית שהושלכו לגורלם.
ואת כל זה אני כותבת על מנת שתבינו עד כמה זה חריג שרהיט מגיע וישר זוכה לטיפול.
מה שקרה עם הכסא הזה.
כנראה הוא נראה כל כך מסכן…לא יכולתי לעמוד בזה.
וחוצמזה, אהבתי את הגולגלך במשענת שלו…הם כמו…גומות חן.

אז התחלתי עם קילוף.
בעצם, זה קרה כמעט לבד.
הצבע התרומם והתקלף כמעט בעצמו. כל הרצפה של הסלון שלנו נוקדה בטורקיז. אז עזרתי לזה קצת רק עד שזה כבר לא נשר בעצמו עם כל תנועה שאני עושה.
העדפתי קודם לייצב את הכסא ורק אח”כ לשייף. 
הואיל וכמעט כל החיבורים היו עם ברגים שהיו כ”כ חלודים שנשברו בחוריהם (וחלקי הכסא התנתקו), רציתי לוודא שאכן ניתן לייצב את הכסא לפני שאשקיע בו עבודה נוספת.
תחילה הוצאתי את כל חלקי הברגים שהצלחתי. חלקם נשארו תקועים בעץ. בורג חדש יצטרך להכנס סמוך לאותו המקום.

יש מיש הכסא הישן בורג חדש    יש מיש הכסא הישן ברגים חדשים    יש מיש הכסא הישן הוצאת חלקי ברגים חלודים 

הרגל החסרה חוזקה לשלד באמצעות בורג שהחליף בורג חלוד וכן באמצעות הדבקה בדבק נגרים (בחור המיועד לרגל) וכרגיל, קיבוע באמצעות כליבות.
נסיון העבר לימד אותי לגייס את כח המשיכה של כדור הארץ לטובתי.
אני ממקמת את הרגל החסרה בתוך החור המיועד לה עם הדבק (שנמרח על כל אזורי המגע) אבל לצורך ייבוש וקיבוע עם הכליבות אני הופכת את הכסא. שהדבק שהצטבר בתוך החור, ייזל וייתמקם סביב הרגל ולא בעומק החור. 
יש מיש הכסא הישן החור לרגל החסרה   יש מיש הכסא הישן מיקום הרגל החסרה   יש מיש הכסא הישן חיבור והדבקת הרגל החסרה למקומה  
פחות או יותר בשלב זה,
כשהכסא עומד יציב על ארבע רגליים ומצליח לשאת את משקלי עליו
הכסא יצא מכלל סכנה והוא עובר ממחלקת טיפול נמרץ למחלקת הטראומה ומשם למחלקת הפלסטיקה 😉

הכסא הישן – פגמים נוספים שיש לתקן:

הכסא הזה שייך לסגנון של כסאות שהקונסטרוקציה והייצוב שלו (וכן, גם העיצוב, כנגזרת לכך, או כבסיס לכך. לא יודעת באמת מה בא קודם) מתבסס על עץ מכופף.
זה לא פשוט כל כך לכופף עץ ועושים זאת לרוב כשהעץ רטוב ורמת הגמישות שלו עולה בשל כך.

בכסאות ישנים כמו זה, שאף שהו בתנאי חוץ, מאד שכיח שהעץ יתייבש ושיהיו שברים באזור בו מופעל עליו כח של מתיחה (זוכרים שהשתמשתי בברזל זיון במתלה הכובעים שלי? ברזל זיון ממוקם בבטון במקום בו מופעל כח מתיחה על מנת לחזק את הבטון בנקודות החולשה שלו).
עץ מכופף שמתייבש, נחלש.  הוא ישבר בנקודת התורפה שלו – היכן שמופעל כח מתיחה. השברים בתמונות מדגימים בדיוק את זה: 
יש מיש הכסא הישן שבר בעיקול.    יש מיש הכסא הישן שבר באזור המתיחה של העץ 

כמו כן, בשל אותה התייבשות אזורים שונים בהם העץ הודבק, נפרדו והשתחררו והיה צריך להדביק אותם מחדש (במושב ובידיות. לצערי יש לי תמונת מצב קיים של המושב בלבד)
 יש מיש הכסא הישן במושב הכסא החיבור השתחרר.

כמו כן כפי שאתם רואים בתמונה של המושב, הדיקט על המושב סדוק לחלוטין ובאזורים מסויימים אף מתרומם כתוצאה מחשיפה לתנאי חוץ. גשם -שמש.
בכסא אחר, בו היה לי מספיק “בשר” במושב, קילפתי את השכבות הפגומות.
כאן לא יכולתי לאפשר לעצמי לוותר על שום שכבה כדי לא להסתכן בשבירת הדיקט כולו בזמן ישיבה.

תיקונים:

גם הפעם עם דבק נגרים (לפעמים צריך להעזר בקיסם כדי לדחוף פנימה ולמרוח במקומות ללא גישה נוחה) וכליבות.
את העץ השבור באזורי הכיפוף גם. אבל כאן הוספתי סמרטוט לח שעטף את המקום על מנת להגמיש את העץ.
יש מיש הכסא הישן. הדבקת העץ שנשבר בקימור.   יש מיש הכסא הישן הידוק מסגרת המושב   יש מיש הכסא הישן הדבקת הידית יש מיש הכסא הישן חיבור מסגרת המושב.   יש מיש הכסא הישן. מטפלת בדיקט של המושב   יש מיש הכסא הישן מבט כללי על הדבקת הכסא.

ההדבקות יוצאות בסדר, אבל לא אידאלי.
בכנות, לא הנחתי מראש שהכל יהיה פיקס. כל הצלחה שמחה אותי.
תיקונים אעשה אח”כ עם שפכטל לעץ. ונייר לטש.
יש מיש הכסא הישן אחרי הדבקה.

ו…זוכרים את הגולגלך הקטנים ש(גם) בזכותם אימצתי את הכיסא?
אז הם לחלוטין אלמנט קישוטי. (חדי העין יוכלו להבחין כי אינם זהים בגודלם וכי העיגול ממש אינו מושלם מה שנראה לי מעיד על עבודת יד)
הוצאתי, שייפתי והכנסתי חזרה.
הם הסוכריה של הכסא. בעצם השוקולד. לא מתה על סוכריות… 
יש מיש הכסא הישן הוצאתי את הגולגלך...   יש מיש הכסא הישן הגולגלך בחוץ.    יש מיש הכסא הישן הדבקת הגולגלך חזרה למקומם 

בשלב זה השפכטל לעץ נכנס לפעולה, ואם יורשה לי, פעולה מאסיבית.
כאן בכסא השתמשתי בהרבה שפכטל. בעיקר במושב.
בתחילה התלבטתי אם לרפד את אזור המושב ולוותר על כל “מילוי הקמטים” (אחרי הדבקה היכן שצריך וניתן, כן?) בשפכטל והחלטתי שלא.
במקרה זה אני נשארת נאמנה לכסא המקורי.
אז אני ממלאה ומשייפת, ממלאה ומשייפת עד שזה משביע את רצוני.
בכוונה לא מביאה את פני השטח למצב מוחלק לחלוטין. מעוניינת לא לאבד לחלוטין את הטקסטורה שהזמן נתן לכסא.
יש מיש הכסא הישן. מילוי סדקים במושביש מיש הכסא הישן החלקת חיבורי הידית שהודבקו

אם שמתם לב (ואם לא) במהלך התהליך, תוך כדי זמני הייבוש הארוכים, גם שייפתי קצת את הכסא והסרתי עוד מצבע הטורקיז. הרוב ממש נשר בקלות. 
הפינלה של השיוף מגיעה כמובן רק אחרי שהשפכטל מתייבש ואז מחליקים את כל הקימורים והמשטחים. לרוב עם נייר לטש ידני אבל גם עם משייפת חשמלית במקומות יותר נגישים ופחות רגישים.
הואיל ואני הולכת לתת לכסא מראה מיושן. לא התעקשתי בכל המקומות להסיר הכל בצורה יסודית. אשתמש בצבע הקיים כשכבה נוספת וכרובד נוסף במראה ה”חדש”.

צביעה:

בכנות, הצבע הזה, צבע צהוב בננה היה טעות. לא תוכנן במקור.
(למי שסקרן, חשבתי במקור על צבע חרדל. מן אוכר כזה…)
משערת שהטעות קרתה כשהלכתי עם קטלוג של חברה אחת והמוכר אמר שיעשה לי את אותו הצבע אבל של חברה אחרת.
אמר. אז מה אם אמר. לא יצא אותו הצבע…
(ולא, לא אחזור לשם יותר. נוסף לכל הוא גם לקח יותר כסף. אז פעם אחת הצליח לו. אבל זהו)
הכל לטובה.
לקח לי זמן להתרגל, אבל אני אוהבת את הגוון הזה. והוא מאד מתחבר עם רוח הכסא.יש מיש הכסא הישן גוונים

התחלתי עם מישמש של כחול ירוק ותכלת (הכחול והתכלת חזרו על התהליך גם בשיפוץ המדפים שכרונולוגית עשיתי אחרי הכסא הזה).
פה שם נתתי גם לטורקיז המקורי להציץ. סוג של לתת כבוד למקום ממנו יצאנו.

יש מיש הכסא הישן. צביעת שכבות     יש מיש הכסא הישן שכבות צבע 

ואחרי שאני מסיימת עם גווני הביניים, 
ואחרי שהכל התייבש (כמובן!)
אני צובעת בצהוב בננה (אקרילי של נירלט)
יש מיש הכסא הישן צבוע בצהוב יש מיש הכסא הישן שכבת הצבע העליונה - צהוב בננה  
שימו לב שיש אזורים שאני משאירה חשופים ולא צובעת.
יש מיש הכסא הישן פה ושם משאירה ללא צבע
כשאני צובעת ומשייפת לאחר מכן, אין לי שליטה מלאה על מה יחשף ואיך. לא תמיד זה אכפת לי ואני נותנת לתהליך להוביל אותי.
כאן דווקא רציתי לשמר דברים מסויימים בכסא, שיהדהדו את עברו. אז העדפתי לא לכסות. שילבתי את המקומות הללו בצביעה.
מאוחר יותר, כשאשייף, האזורים הללו ישתלבו במראה הכולל.

דיסטרסינג.
שיוף:

זה הזמן להפרד מהמראה החדש (והצבוע חובבני לכאורה) ולחשוף את השכבות הקודמות.
לרוב עובדת עם נייר שיוף באופן ידני. פה ושם כדי לקבל אפקט מודגש, משלבת את המשייפת החשמלית.
יש מיש הכסא הישן שיוף המושב יש מיש הכסא הישן שיוף הרגליים יש מיש הכסא הישן שיוף המשענת

נגיעות של Dry Brush:

אם אתם זוכרים, המושב עשוי מדיקט שקיבל סדקים והתרומם בחלקו. את הרוב הדבקתי, מילאתי והחלקתי. ועדיין, אם אני רוצה ליישן את הכסא ולהוציא את השכבות הקודמות החוצה, זה צריך להיות נאמן לדרך התיישנות העץ. במקרה זה, לשמור על כיוון הסיבים ולהדגיש את נקודות החיבור והמגע שם  יש סיכוי גדול יותר לפגעי הזמן.
בשיוף רגיל לא אקבל את האפקט הזה.
כאן אני מערבת טכניקה נוספת – Dry Brush.
טכניקת המברשת היבשה, כשמה כן היא. שימוש במברשת יבשה עם מעט מאד צבע כך שמשיכות המכחול או המברשת על הסיבים שלהם, ממש יראו. כאן זה משרת אותי מאחר ומשיכות המברשת מתאימות לאפקט הסיבים בדיקט ונותן לי את המראה הרצוי בתבנית הרצויה.
אני מוסיפה כאן נקודות של צבע חום כדי “לחספס” את השוליים.
להזכירכם, מילאתי את כל “החיספוסים” הללו בשפכטל (דבר שהיה נחוץ כדי לשמר את הכסא ועל מנת שיהיה נעים לשבת עליו) אולם אני כן רוצה לשמור על המראה המיושן, אז אני משיגה זאת באמצעות “קוסמטיקה” או “איפור”… קיינד אוף.

יש מיש הכסא הישן מראה המושב לאחר שימוש ב Dry Brush יש מיש הכסא הישן שימוש בטכניקת Dry Brush יש מיש הכסא הישן Dry brush כחול ותכלת וטיפה מכחול חום

בשלב זה פחות או יותר יכולתי לסיים. זאת אומרת, יכולתי לאטום את הכסא (לכה…) וזהו.
אבל כאן רציתי להוסיף קריצה, חיוך…משהו משלי לכסא.
נכון שכשאתם חושבים על משהו ישן, אחת האסוציאציות שלכם היא קורי עכביש?
וואלה.
הכסא הישן יהיה כ”כ ישן…יהיו עליו אפילו קורי עכביש.
אני אוהבת עכבישאים
על זה אני הולכת.

Photo Transfer:

אין עשן בלי אש ואין קורי עכביש ללא עכביש. (וכדאי שיהיו גם חרקים אחרים בסביבה…!)
אני מוצאת תמונות של עכביש במרשתת (וגם של זבובים. שיהיה מעניין) אני מארגנת לי את הכל על דף (באמצעות הפוטושופ) ומדפיסה במדפסת לייזר (!!). 
שימו לב, לא מדפסת הזרקת דיו.
יש להדפיס את התמונה כתמונת מראה (בציור זה פחות בעייתי אם לא, בכתב או מספרים מהותי מאד!)
אני גוזרת את הציור סמוך לקצוות (אבל לא ממש על הקוים. משאירה מעט “בשר” מסביב. בדיעבד, לדעתי השארתי קצת יותר מדי)
יש מיש הכסא הישן הדפסת לייזר על נייר רגיל יש מיש הכסא הישן חיתוך התמונה ומריחת מדיום ג'ל על גביה

כדי לעשות Photo Transfer יש להשתמש במדיום ג’ל. זו מן משחה דומה לדבק שמורחים בשכבה דקה ואחידה על גבי הציור ומדביקים על המקום שם הציור ימוקם (זוכרים? בתמונת מראה.)
לאחר שמשטחים את הציור היטב ומחליקים הכל (ומוודאים שאין בועיות אויר) והכל מודבק, משאירים לייבוש מלא. ולא להתפשר על זה. תשאירו את זה ללילה. זה ימנע מכם לנסות לקצר זמנים.(מנסיון…אתם יודעים שמנסיון. אני הכי חסרת סבלנות בעולם. במסגרת המראה ובשידת האיפור שרק התנסתי בהם לראשונה בטכניקה הזאת, הציור שהועבר התקלף ולא היה מושלם בגלל זה! זו גם הסיבה שהעדפתי הפעם להשאיר יותר “בשר” מסביב לציור. זה יהיה מיותר אם תתנו זמן ייבוש מלא!)
יש מיש הכסא הישן העכביש מודבק לפני קילוף.

יש מיש הכסא הישן עיטור על המשענת

לאחר שכל הציורים הודבקו
(שני עכבישים, עיטורים למשענת וכ10 זבובים)
ולאחר לילה בו הכל התייבש היטב היטב,
הרטיבו עם סמרטוט לח את הנייר (בלי שלוליות מים, כן? רק לח ושקוף מעט) והתחילו לשפשף בעדינות כך שהנייר יתקלף (כמו שאריות של מחק. לא כמו שמקלפים מדבקה)
בסוף כל הנייר יוסר והציור ישאר:
יש מיש הכסא הישן. זבובים...   יש מיש הכסא הישן עכביש אחד לאחר קילוף הנייר   יש מיש הכסא הישן העיטור על משענת הכסא

אבל עדיין אין לי קורי עכביש.
את זה אצייר בעצמי.
תחילה עם עיפרון ואח”כ עם טוש פרמננטי שחור דק (ומחיקה עם מחק מקומות בהם העיפרון גלוי)
יש מיש הכסא הישן ציור רשת העכביש עם עיפרון   יש מיש הכסא הישן עוברת על הקוים עם טוש פרמננטי

זהו.
כמעט.
עוד כמה דברים קטנים לפני שנסיים…

פאטינה:

מי שמכיר עבודות קודמות שלי יודע שבעבודות בהן אני נותנת לרהיט מראה מיושן תמיד יגיע השלב של הפאטינה לפני (או תוך כדי) הגימור. 
הפאטינה זו מן שכבה שיוצרת את אפקט הזמן על הצבע החדש. משמע, הצטברות לכאורה של לכלוך במקומות קריטיים ויישון הצבע. 
את זה אני עושה באמצעות צבע חום (אפשר לדלל טיפה במים שיהיה עביד יותר ועדין יותר) שאני מורחת עם סמרטוט ומנגבת. בגלל שיש נטיה לצבע להתייבש מהר (להבדיל מווקס צבוע) יש לעבוד על אזורים קטנים. למרוח, לנגב ולעבור הלאה.
יש מיש הכסא הישן פאטינה באמצעות סמרטוט וצבע חום יש מיש הכסא הישן מושב הכסא לאחר שלב הפאטינה
שימו לב שהשטח שהשארתי מסביב לציורים (בשלב ה Photo Transfer) סופח יותר מסביבתו את הפאטינה. זו סיבה טובה להקטין אותו ככל הניתן בעבודה הבאה…

לכה:

גם כאן, הכסא הישן שלי הוא רהיט עם פוטנציאל שחיקה גבוה (בפרט באזור המושב ומשענות היד) ומחייב גמר עמיד. באזורים המועדים, כדאי אפילו להוסיף שכבות נוספות על הסטנדרט.
כהרגלי, לכה על בסיס מים. מבריק או מט משי לפי טעמכם.
טיפ: בין השכבות אני עוטפת את המברשת בסמרטוט לח ושקית על מנת שלא אצטרך לשטוף אותה ועל מנת שלא תתייבש.
מאחר וזמני היבוש יחסית קצרים משאירה כך בחוץ. כאשר זמני הייבוש מתארכים, מכניסה את המברשת העטופה בסמרטוט לח למקפיא.

יש מיש הכסא הישן לכה על בסיס מים

ובסוף אני חותמת…עם חותמת החום והחרפושית שלי.
חיש מיש הכסא הישן חותמת חום עם חרפושית יש מיש הכסא הישן חתימת החרפושית

עד היום בן זוגי מנסה להעיף את הזבובים בהסח הדעת לפני שהוא מתיישב על הכסא הישן.
ויש כמה בני משפחה שהחרימו אותו.
בקטנה (טוב נו…עכביש זה בכ”ז לא גמל שלמה…;-))

ככה הוא נראה גמור.
מה אתם אומרים?

Related Images: