דור שני לשיפוץ השידה

כבר יותר משנתיים לא שיפצתי דבר.
אולי איבדתי את האופטימיות. או שהייתי צריכה את האנרגיות לטיפול באימי המזדקנת. או שהאיור לכד אותי או שסתם, נמאס לפרה להניק בלי ששום עגל לא ירצה לינוק בסביבה.
וכשה”עגלה” המתבגרת שלי החליטה שהיא רוצה לרענן גם את השידה בה היא שומרת את הציוד המשרדי שלה, זו הייתה הזדמנות טובה לרענן שורות.
את רוב חדרה הבת שלי העדיפה בגוונים בהירים. גם גב המיטה שהכנתי לה כשהחליטה לעצב מחדש את חדרה, היה בצבעי שמנת. לכן היה מפתיע שאת השידה (שהיתה בגוונים של ים – כחול וירקרק ) רצתה בצבע ירוק.
רצתה – קיבלה.

כמה מילים על דור ראשון…

כשעברנו להוד השרון הגדולה שלי היתה בת חצי שנה ועיצבתי לה חדר ים. עם השנים החדר התפתח ונוספו בו פריטים רבים (כולל אחות…). רובם הותאמו לרוח הקיימת, או בעצם הואיל ומדובר בים, נכון לומר – המשיכו עם הזרם הקיים.
שולחן העבודה שקיבלה בירושה, היה (ועודו) שולחן העבודה שאני קיבלתי כשעברנו למדרשת שדה בוקר לפני 40 שנים בערך.
השידה שמצאתי (בערך לפני 15 שנים) שהיתה פיס וינטאג’י די מדהים, לפני שהרסתי בלי לחשוב פעמיים, התאימה לשולחן כמו שסרטן מתאים לקונכיה.
הורדתי לה את הרגליים (וואי, וואי, אילו רגליים הן היו…אילו ידעתי מה אני הורסת…) והוספתי גלגלים.
את הפורמייקה צבעתי בצבעים שיתאימו לחדר, החלפתי פרזול ויצרתי שידת ספסל ניידת.
ככל שרציתי, לא השתמשו בה כספסל אבל עד היום היא ממוקמת מתחת לשולחן ומשמשת לאחסון.

דור שני לשיפוץ השידה - נקודת מוצא.
זו הגברת שהיתה פעם וינטאג’ ותקבל מתיחת פנים עפ”י הסטנדרטים (המחמירים יש לציין) והדרישות של הבת שלי

השידה והחזון.

השידה לא תשנה לא את תפקודה וגם לא את מיקומה (מתחת לשולחן).
לבקשתה של המתבגרת שלי הצבע של השידה ישתנה לירוק.
כדי שלא יהיו מענות וטענות, קנינו את הצבע יחד (במקום הרלוונטי בהמשך יהיה פרוט גם לסוג הצבע)
את החזית אצפה בקרעי דפי אנציקלופדיה, כמו שציפיתי את הדלת שלי. כמובן שכמו שם, גם כאן נוסיף טוויסט מצויר.
את הידיות בחרנו לשידה ולארון שבחדר (עם אותה שפה מורפולוגית ועם גוונים מעט שונים) והזמנו כבר לפני כשנה וחצי מאיביי.
מזל שיש “חופש גדול” שתוחם אותי (בערך…אל תהיו קטנוניים)…

שנה עברה עד שהפכתי את החזון למציאות, ואחריה אוקטובר אחד ארוך ששינה לחלוטין את כל הפרופורציות ואת היכולת שלי לתפקד.
היה קשה לי לנסות להתמקד בשידה כשנראה ששום דבר ממה שמרכיב את היום יום שלנו כבר לא חשוב.
והנה… אוקטובר עדיין ממשיך ואני כאן למרות הכל.
אמנם באיחור (ולב) כבד אבל משתפת אתכם בתהליך.

ההכנות שבאות לפני ששינוי השידה מתחיל להראות.

א. פירוק

כדי לעבוד על כל המרכיבים של השידה, כל אחד בהתאם לגימור שמיועד לו, אנחנו מפרקים את השידה. בשביל זה אני מפרקת תחילה את הפרזול.
במקרה הזה אני גם מתכננת להחליף את הידיות.
לפעמים צריך גם לחדש את הצירים, וכשלא, הפרוק מונע גלישת צבע או דבק על הפרזול.

ציר לפרוק
פרוק ציר + מעצור + מגנט סגירה
שמרו על כל החלקים
פרוק ידיות + פלטה קדמית של מגרה

כשאתם מפרקים, שימו לב (או צלמו לכם) שלבים בפרוק כדי שתדעו לחבר חזרה.
אם צריך תסמנו צדדים. חשוב גם לסמן איזו חזית שייכת לאיזו מגרה ואת הכיוונים כדי להקל על הרכבת הפרזול מאוחר יותר.

ב. הסרת חלקים רופפים או חסרים

לפעמים הצבע או הציפוי מתקלפים. כחלק מההכנה צריך להסיר הכל על מנת שהגימור החדש ייתפס היטב.
במקרה שלי, חלק מהפורמייקה בקנטים התקלפה ונשברה כך שאני מסירה את כל הקנטים בחזית השידה.
כדי להסיר פורמייקה משתמשים במגהץ חם ובשפכטל.

ג. שיוף.

לפעמים, יש חשיבות להסיר את כל הגימור הקודם. זה כמובן תלוי בתכנון שלי לאיך הרהיט יראה בסוף.
במקרה הזה חלק מהשידה תצבע וחלק נכסה בקרעי דפים כך שהשיוף במקרה זה מטרתו להסיר שאריות דבק ולחספס משטחים כדי שצבע יאחז בהם טוב יותר..
בשלב זה עוד לא החלטנו אילו חלקים יצבעו ואילו יכוסו בנייר כך שאני משייפת קלות את כל המשטחים, כולל את חזיתות המגרות.

תוך כדי חיספוס אחד ממשטחי הפורמייקה התרופף ונשברה ממנו חתיכה קטנה.
לכאורה הייתי גם כאן צריכה להסיר את כל המשטח באמצעות מגהץ חם. במקרה זה הרבה יותר חכם היה להדביק את החתיכה שנשברה ולשייף.

בשלב זה השידה ערוכה ומוכנה להמשך. כאן סוף סוף התקבלה ההחלטה כי את גוף השידה אצבע בצבע ואת המגרות נכסה בקרעי אנציקלופדיות עליהן אצייר. הסיבה לבחירה היא מיקום השידה. הואיל ואנחנו רוצות כי האיור יהיה גלוי, החלקים הגלויים יהיו צד השידה והחזית שלה, החזית תהיה זו שאצייר עליה.

גוף השידה – צבע ירוק.

את הגוון לשידה הבת שלי בחרה. יתרה מזו, הקפדתי לקחת אותה איתי לקנות אותו כדי שלא תבוא אלי בטענות שזה אינו הצבע המדויק שרצתה 😉 (מממ….מעניין ממי היא קיבלה את הדעתנות העקשנית שלה…)
סוג הצבע היה צריך להיות אטום ושיאפשר צביעה על פורמייקה שנצבעה.
בחרנו בהידרו אמייל כי נסיון העבר הוכיח שסוג הצבע הזה אמין וייתן כיסוי מיטבי (וכן, גם הוא על בסיס מים וידידותי לסביבה ולמשתמשים).
לצערי מבחר הגוונים אינו גדול ולא ניתן ליצור גוון מתוך קטלוג אבל המבחר הקיים, במקרה זה, הספיק לנו.
2-3 שכבות של צביעה במברשת (והקפדה על זמן יבוש ושיוף עדין לצורך החלקה) נתנו תוצאה מספקת.

חזית השידה – הדבקת קרעי אנציקלופדיה.

את המגרות והדלת פרקנו כך שכעת ניתן לעבוד על משטחים בצורה נוחה.
לעבודה הזו התגייסו בנותיי כך שם היה כיף יותר לעבוד בחברותא וגם היינו זריזות יחסית.
תחילה יש לעשות תערובת דלילה של דבק פלסטי עם מים – שתהיה נוזלית עם תחושת שמנוניות קלה במגע.
לתוך התערובת הזו אני מכניסה קרעי דפים (אני עדיין עם האנציקלופדיות) – כל פעם קצת.
את הקרעים משטחים על המשטח שצריך לכסות.

זכרו שאלה חזיתות של מגרות ואם צריך, גלשו לחלק האחורי וכסו את כל מה שיהיה גלוי גם כשהחזית תחזור למגרה שלה.
להבדיל, בדלת, אני מקפידה לסיים את הכיסוי בדיוק בקו ולא לגלוש פנימה, אלא אם תרצו שגם החלק הפנימי יכוסה ואז תצטרכו לכסות אותו במלואו.

הערה קטנה בדיעבד:
שימו לב, כשאתם משתמשים בטכניקת העבודה הזו במגרות, שהנייר הלכה למעשה, מעבה משטחים.
גם אם זה לא ניכר לעין, זה עלול להקשות על פתיחת המגרה וסגירתה בתפקוד שוטף.
היו מודעים לכך.
דאגו לא לעבות מדי את האזורים שעלולים להתחכך, שייפו אותם מראש בנדיבות, גם בדיעבד שייפו בעדינות כדי להסיר ולהחליק בליטות ואל תרבו גם בשכבות של לכה באזורים הללו. שתיים, עם שיוף קל בין לבין, הן די והותר.

בדיקת הידיות על משטחי השידה

השלב הזה בהחלט היה יכול להתבצע לפני פרוק ואולי אף אם היה מתבצע אז, היה זריז יותר.
אני לא חשבתי על כך בזמנו ולא עשיתי זאת. אז היו חכמים ממני ועשו זאת אתם בפרויקט שלכם.
ועדיין, גם אם לא עשיתם זאת בהתחלה, עדיף לעשות זאת עכשיו, לפני שמתקדמים וכשעדיין אין שום בעיה לתקן.
ולמה זה נחוץ?
כי גם אם יש מרחקים סטנדרטים לידיות, עדיין מסתבר יש אי דיוקים קטנים שיכולים לחרפן אתכם…הפרשים של מילימטר, קדיחה באלכסון….
ככה זה כשזו עבודה ידנית – לטוב ולרע.
זו גם החשיבות לסימון. גם אם המגרות נראות זהות, תזוזות קטנות במיקום הקדיחה יכולות להיות מאד משמעותיות גם למיקום הפרזול וגם לחיבור הסופי.

הבדיקה הזו הוכיחה לי כי באחת המגרות אני אצטרך לסתום את החור ולקדוח אותו מחדש.
חוץ מזה אחד הברגים יצטרך להיכנס באלכסון מה.
אני לא מתעצלת,
מרכיבה את המגרות חזרה כולל הידיות,
מוודאת שהכל מסתדר,
מוודאת שאני מסמנת לי את מה שנחוץ כדי שלא יהיה שום בלבול
ואז שוב מפרקת,
כדי להמשיך לעבוד.

היתרון הגדול של כסוי בקרעי ניירות, מעבר לאפשרויות שהוא פותח, זו הסלחנות.
היכולת לתקן צ’יק צ’ק קלקולים למיניהם. דבר שחשוב מאד בעיקר למתחילים ולחסרי בטחון.
קחו את זה בחשבון בבחירות שלכם.

ציור על חזית השידה

בשלב זה כשהתשתית מוכנה לציור, הגעתי לשלב הכי קשה, קל וכיפי עבורי.
קשה – מפני שצריך לבחור ולהחליט מה אני מציירת.
זה השלב הרעיוני שהלכה למעשה נותן את האופי והטאץ’ לכל התהליך כולו.
קל – מפני שברגע שאני יודעת מה אני רוצה, לא צריך שום דבר מיוחד רק טוש, צבע ומכחול.
כיפי – צריך בכלל להסביר למה?
ברור לי כי יש אנשים שמשפצים רהיטים, יש אנשים אחרים שמציירים ומאיירים ויש מעט מאד שעושים את שניהם כך שמאד יכול להיות שאני כותבת כאן לעצמי ולעוד שניים שאולי יכולים להזדהות איתי. לפחות עם החלק הקל והכיפי.
כל האחרים שמרגישים שאני מתחילה לדבר ג’יבריש כשאני מדברת על איור כחלק משיפוץ השידה,
מוזמנים לחלוק את תהליך החיפוש אחר הרעיון שלדעתי רלוונטי לכל שיפוץ ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ובבחירות שונות.

שאלת מליון הדולר: איך בוחרים (מה לצייר? איזה בד לרפד? איזה צבע?…)?

בשאלה הזו נגעתי קצת בזמנו ברשומה “טיפים למתחילים”.
הרבה מאד בחירות מוכתבות לנו ע”י התנאים בשטח, ע”י העדפה של אנשים, ע”י פונקציונליות או אפילו ע”י רמת המיומנות שלנו ועדיין, מעבר לכך, צריך משהו ש”יחזיק” (אולי זו מילה גדולה מדי?) את הכל.
כשחיפשתי מה לצייר על השידה, היו לי נתונים בסיסיים: צבע (ירוק…) צורה, מיקום, החדר בו תהיה והנערה עבורה אני משפצת.
הגברת הצעירה כמובן תצטרך לאשר את הבחירות שלי (ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם אעשה משהו בלי אישורה), מה שמחייב אותי לעשות את התהליך קצת יותר תקשורתי. (זה נכון באופן כללי כשאנחנו עובדים עם לקוח…).
בשלב הזה גוגל ופינטרסט נכנסו לתמונה וסימנתי לעצמי כיוונים אפשריים וסגנונות שונים:

מתוכם סיננו את אלה שדיברו לשתינו עד שהתמקדנו.
חלק מהשיקולים לבחירה היו הרצון לשלב את הגוון הירוק שמופיע על גוף השידה כך ששני החלקים יהיו קשורים רעיונית. כמו כן, הבחירה בנייר שנתלש ונקרע נותן משנה תוקף וחיזוק לבחירה להשתמש בקרעי דפים לכיסוי החזית.

ציור חזית השידה

טוב, אני ממש מצטערת אבל מכאן אין לי תמונות.
פשוט ישבתי וציירתי עד שסיימתי.
ציירתי עם צבעים אקריליים שחור לבן וירוק.
הגוון הירוק שבציור (חדי העין יראו שזה לא בדיוק הגוון של השידה) הוא לא הידרו אמייל שצבעתי איתו את השידה מאחר והייתי צריכה לצייר גם עליו את ההצללות.
צבע ההידרו אמייל הוא גימור סופי (יענו, לא צריך ליישם עליו גימור מגן כמו לכה) והיתרון העצום הזה, במקרה הספציפי הזה הוא חיסרון.
ההבדל הקטן בגווני הירוק הוא פשרה שלקחתי בתקווה שזה לא יבלוט לעין המתבגרת שלי. יש להודות שהיא הבחינה בהבדל אבל אישרה אותו ואפשרה לי לשחרר את האויר שנכלא בריאות בציפיה לתגובתה.
ככה זה נראה בלי הפרזול:

גימור

לאחר שהשלמתי את הציור, לא נותר אלא לעשות את הפינישים ולהחזיר את השידה לתפקוד:
לכה מט על החזיתות המצוירות
וחיבור חזרה של כל חלקי המגרות והפרזול.


ואחרי הכל, כך השידה ניראת בסוף…

לשם ההגינות אני חייבת להודות שתכלס, בחיי היום יום מחוץ לצילומי הז’ורנל, היא די קבורה מתחת לשולחן ולשורה של סלסלות…. אבל נראה לי שאת הפוטנציאל סיפקתי. מעבר לכך…זה כבר לא באחריותי.
מה אתם אומרים?

Related Images:

אסקפיזם בצורת כסא. ומפה של טנזניה.

זוכרים ששמחנו ש-2020 נגמרה? נראה לי שהשמחה היתה מוקדמת מדי.
השילוב של 2021 מיד אחרי 2020 , בלי איזשהו אור רחוק שמגדיר ולו כיוון כללי, כבד לי.
איכשהו ובאופן מוזר אני מתגעגעת אפילו לתקופה בה קיטרתי על הצורך במסכות והיתה בי עדיין האנרגיה והלוחמנות הדרושה על מנת להעדיף מסכות רב פעמיות על חד פעמיות.
עם המצב העכשווי – התו הירוק, ההסתה, החשדנות, חוסר האמון שמסביב,
הדאגה לכדור הארץ ניראת כמו מותרות לפריבילגים שלא צריכים לשרוד את השבוע הקרוב.
באופן אישי, הייתי שמחה מאד להיות רחוק עכשיו…טנזניה נראה לי רחוק מספיק.
אבל מכיוון שאני כאן ועכשיו ונראה שאני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, אני מנסה להתעלות מעל התחושות הקשות ולהתמקד בעשיה.
אסקפיזם בצורת כסא (תודו, יותר טוב מעוגה…מי צריך עכשיו להתמודד גם עם אכילה רגשית…), שמאפשר לי להתמקד בפעולות טכניות.
ועל הדרך, אני גם מרוויחה כסא נוסף לאוסף.
(וגעגוע קל לארוח רב משתתפים שיעשה שימוש נאות באוסף שהתחלתי לצבור)

אז אחרי שקיטרתי לכם (קצת!…), נתמקד בפעולות הטכניות.
אסקפיזם מזוקק.


היכן התחלתי?

את הכסא הזה מצאתי, כמו את הקולב ורהיטים נוספים, בכניסה לדיור המוגן של אמא שלי.
(לצערי, גם שם השנה האחרונה לא היטיבה עם הדיירים ולא בגלל שחלו בקורונה. זה ניכר בכמות הרהיטים שאני מוצאת שמעידה על כמות הדירות שמתפנה)


להבדיל מכסאות אחרים שמצאתי (כמו זה לדוגמה), נראה שהכסא הזה גם שלם וגם יציב והטיפול בו לא ידרוש השקעה יוצאת דופן. אין ספק שרוב האנשים היו שמחים עם נתוני הבסיס הללו אבל …הללללו זו אני פה…. לנקות כסא, לשייף ולמרוח בלכה זה לא מספיק אסקפיזם עבורי גם בשגרה, אז עכשיו?? אין מצב!
אין לי ספק שאגרום עגמת נפש לכל חובבי הוינטאג’ למיניהם (כן. הכסא הזה הוא וינטאג’ ויש לו גם מדבקה שתעיד על כך באחוריו המוסתרים) אבל הכסא הזה יקבל טוויסט.
אפרט את שיקולי בהמשך, גם אם ברור לי שחובבי הז’אנר יחלקו עלי.
נו ניחא.

נקיון זה גם אסקפיזם?

ברור לי לחלוטין שיש א.נשים שקרצוף ונקיון עושה להם את זה. ורצוי עם מוזיקה קצבית. לצערי אני לא נימנת על אותה קבוצה מבורכת. ניקיון מעולם לא היה בין עבודות הבית האהובות עלי (יש דבר כזה עבודות בית אהובות??) אבל לפעמים אין ברירה.
גם כאן.
הכסא שחור משימוש ויש צורך לנקות אותו היטב לפני שעושים כל דבר אחר.
סקוץ’ והרבה מים וסבון יעשו את העבודה ואני משאירה אותו להתייבש בחוץ.


הכנת הכסא לעבודה.
או נכון יותר – זה עיקר העבודה….

לאחר ייבוש הכסא הגיע הזמן לשייף אותו.
הואיל והכסא יציב, קיוויתי להמנע מפירוק. תקוות ומעשים לחוד…
מכיוון שהקונסטרוקציה של הכסא מתעגלת, אני מוצאת שאין לי גישה (לא לשיוף ולא לגימור) למקומות צרים מדי ואני מחליטה לפרק את המשטחים.

פירוק (אסקפיזם ואלימות שהולכים ביחד. יש דבר כזה מסתבר):

למה? למה תמיד אני מתעקשת איכשהו ללכת בדרך הקשה?
לו הייתי מוותרת על פירוק המשטחים חלק ניכר מהעבודה היה נחסך ממני גם בשלב הפירוק וגם אח”כ בשלב החיבור. מי בכלל חשב?
יש לציין שכמעט תמיד יש בלת”מים במהלך העבודה שמחייבים אורך רוח גמישות מחשבתית ויצירתיות בפתרון. מסתבר שלפעמים גם קצת אלימות יכולה להועיל (מישהו דיבר כאן על אסקפיזם??) כמו כאן לדוגמה.
אבל בל נקדים את המאוחר.
ההתחלה היתה מטעה. נראה שהברגים משתפים איתי פעולה:

אבל תמיד יש אחד או שניים קשים. כאילו דווקא…את רוצה לפרק? נראה אותך. קחי, תאכלי סרטים.

אז מתןך 6 ברגים 4 עשו טובה והועילו להזיז את עצמם עם קצת שכנוע ואסרטיביות. 2 ברגים נשארו בעקשנותם. מה לא עשיתי… ניסיתי לחפור תחתם, ניסיתי לשמן אותם (ליטרלי. אלו ברגים. לא פקידים מושחתים…) נתתי להם זמן וכלום. נדה.
אחרי שהתיאשתי, גייסתי כוחות רעננים שלא התישו ועוד לא שחקו את כריות כף היד. הכוחות הללו עשו את הבלתי יאמן והצליחו לשלוף בורג אחד מהשניים העיקשים.
על הבורג האחרון כבר הפעלתי אלימות. הואיל והוא נותר בודד, כבר ניתן היה לסובב מעט את פלטת העץ ולהפעיל מומנט על הבורג העיקש.
מה שנכנע בסוף היה כנראה העץ סביב הבורג. המשטח נשלף (כשהוא מותיר שכבה ממנו על הקונסטרוקציה) ואחריו הבורג.

מסתבר שהמשטח עוגן לקונסטרוקציה גם בברגים וגם עם דבק. כשאחבר את המשטחים חזרה, אגלה שזה לא היה מיותר.

מילוי ושיוף:

לא נותר אלא למלא חורים ולשייף את כל העץ היטב על מנת להסיר כל גימור קודם. במקרה זה רוב הגימור הקודם כבר הוסר במהלך השנים והניקוי שעשיתי לכסא גם תרם את חלקו. השיוף במקרה זה הסיר שאריות ולכלוך שנספג בעץ וכמובן מחליק ומיישר את הנקודות בהן הוספנו מילוי.
קחו בחשבון ששום שיוף לא יחזיר עץ למצב חדש לחלוטין. ואיזה מזל שזה כך… חלק מהיופי של העץ הוא הזמן שניכר בו.

זוכרים שהמשטח נתלש מהקונסטרוקציה? וזוכרים שהיה קשה (בלשון המעטה) לשחרר את הברגים?
אז חשבתי לעשות לי חיים קלים, לא למלא את החלק שנתלש (ממילא הוא מוסתר ע”י הקונסטרוקציה ולא רואים זאת גם כשהופכים את הכסא) ולהשתמש בחורים הקיימים כשאחבר מחדש….
טעות!
בדיעבד, כשעשיתי זאת, החיבור של המשטח לכסא היה חלש וכשהופעל מומנט על החלק הקדמי של המשטח, הברגים נתלשו מהחלק האחורי.
הייתי צריכה מראש לא לעשות לעצמי הנחות ולמלא את כל הפגמים שנוצרו ואת כל חורי הברגים הישנים. ושוב זה הוכיח את עצמו, כשלא עובדים עם הראש, עובדים יותר עם הרגליים (או הידיים במקרה זה).

מפנה את תשומת ליבכם שבמילוי הספציפי הזה, להבדיל ממילוי חורים רגיל בעל מאפיינים קוסמטיים בעיקר, עירבבתי פילר עם אבקת נסורת שאספתי מהמלטשת שלי. תוספת הנסורת תחזק את המילוי.
באופן עקרוני ניתן לערבב את אבקת הנסורת עם דבק, דבר שלהערכתי ייתן מילוי חזק/קשה יותר.
הסיבה שהעדפתי פילר על דבק היא שהחדירות של הברגים תהיה גבוהה יותר במילוי על בסיס פילר מאשר במילוי על בסיס דבק. מאחר ואין לי משחק עם מיקום הברגים (חצי סמ’ הצידה לכל כיוון והמושב כבר לא יהיה ממורכז).
קחו את הבחירה שלי בערבון מוגבל. זו הערכה בלבד ולא עשיתי השוואה לצורך אימות.

ומה עכשיו?
שלב קבלת ההחלטות איך הכסא יראה בסוף.

אם באסקפיזם עסקנן, גיליתי שהרבה יותר קל להשיג אסקפיזם בפעולות טכניות מאד, שהסדר שלהן ידוע ומוכר מראש. באופן מפתיע (או שלא), שלב של עיצוב או קבלת החלטות פחות זורם (לי לפחות) כשאני מועמסת רגשית. איכשהו מצאתי שבניגוד לבדרך כלל, היה לי קשה לקבל החלטה.
וזה כולה כסא… תארו לעצמכם דברים מהותיים יותר.
בקיצר,
מה יש לנו ועל מה אני מתלבטת?
יש לנו קונסטרוקצית עץ מלא יציבה שהיה לי ברור שתקבל גימור של לכה ותישאר בגוון העץ המקורי שלה. לא היתה שום סיבה (טובה לגישתי) לשנות זאת.
ויש לנו משטחים מעץ לבוד, מושב וגב, שיש לטפל בהם:
א. להשאיר אותם בגוון העץ המקורי עם הפגמים הקטנים שבהם.
ב. לכסות אותם (ואת הפגמים) חלקית ואם כן אז במה.

בשלב הזה אני חייבת להיישיר מבט ולהודות בפני ובפניכם שמה שהכריע כנראה, היה הצורך שלי לתת לכסא את הטאץ’ האישי שלי. פגמים מהסוג שהיו בכסא והיו חשופים לו הייתי משאירה את המשטחים בעץ טבעי, מעולם לא באמת הפריעו לי. נהפוכו. לרוב אני משתדלת למנף את הפגמים כדי להדגיש את ההסטוריה של הכסא ובאמצעותה את אופי הכסא.
לכו תבינו.
תמיד אפשר להאשים את הקורונה. אולי גם עכשיו 😉
אז כן, בחרתי לכסות את המשטחים. לא על מנת לכסות אותם (דבר שצבע היה עושה מצוין) אלא על מנת לתת לכסא את הטוויסט שרציתי וראיתי בעיני רוחי כהדהוד לכסאות של פעם שכוסו בפורמייקה ותמיד נדבקו לי לירכיים כשהייתי עם מכנסיים קצרים.

גם הכיסוי הוא סוג של אסקפיזם??

הואיל ובחרתי לכסות את המשטחים, הייתי צריכה לבחור איך ועם מה.
א. לצבוע?
לא היה משיג את הטוויסט שחיפשתי והייתי מאבדת את העץ. פתרון רע מכל כיוון.
ב. לצייר על המשטחים כמו (או אחרת) בכיסא ששיפצתי כמחווה להונדרטוואסר ?
לא התחשק לי לצייר וחשדתי גם שציור לא יתן את אותו האפקט של כיסוי שיזכיר את הפורמייקה של פעם…(אגב, למתעניינים, אני מציירת דווקא לא מעט לאחרונה, אבל לא על רהיטים. איורי אף לקחו חלק בתחרות ועכשיו גם בתערוכה. זה עוד סוג של אסקפיזם. מכיוון אחר. ועושה דווקא עבודה מצויינת)
ג. לכסות את הכסא במשהו נוסטלגי. שיתכתב עם כסא וינטאג’ ,יקרוץ לאותה תקופה
ואם כן, (כן!)
אז מה עומד על הפרק?
– ספר עם דפים מצהיבים. ניקוד, פונט גדול של פעם, שפה של פעם.
– קומיקס LOONEY TUNES, שבתור ילדה אהבתי לראות את הסרטים המצויירים שלהם.
– מפות. אטלס. של מקומות בעולם. מודפסים על נייר.

כל אחת מהאופציות הלכה למעשה מבטאת אסקפיזם אחר קצת, כולן נוסטלגיות ומתחברות עם כסא וינטאג’, כולן (אסקפיזם או לא) שירתו אותי נאמנה בשלבים שונים של חיי ואני אוהבת את כולן.

מכירים את זה שאתם משנים את דעתכם כמו פינג פונג?
כל רגע משהו אחר נראה לכם הדבר הכי נכון ומתאים?
אז ככה הרגשתי.
בסופו של דבר, העלתי פוסט בנושא וחברי הביעו את דעתם. טל חברי, אף הגדיל לעשות והעלה רעיון אדיר שאני שומרת על הזכות לנצל אותו בהזדמנות אחרת. כמובן עם קרדיט מתאים (תודה טל! וכל השאר, בינתיים תצטרכו להשאר סקרנים).
כל אחת מהאופציות מחייבת התייחסות קצת שונה ועיבוד קצת שונה ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות.
בסופו של דבר בחרתי מפה.
גם כי הייתי שמחה בתקופה הזו להיות מאד רחוק מכאן וגם כי מצאתי מפה מספיק גדולה שתכסה את כל המשטח ביחידה אחת.

אסטרטגיה איך להדביק נייר על משטח –

להדביק נייר גדול (כמו טפט במידה מסויימת) מצריך תשומת לב, סבלנות דיוק ומיומנות. אם תקרעו את הנייר אכלתם אותה (טוב, אפשר להנדס פתרונות כמו שעשיתי עם הבקשה להיתר, אבל זה ידרוש מכם הרבה גמישות מחשבתית, הרבה סלחנות והרבה עבודה נוספת).
אם אינכם בטוחים בעצמכם, הכי קל וסלחני יהיה לעבוד עם קרעי נייר כפי שכיסיתי את הדלת שלי.
כך תשיגו טקסטורה אבל תאבדו את ההמשכיות שקיימת כשמדביקים יחידה שלמה.
להדביק קומיקס או תמונות זה משהו באמצע – גם לשמור על רצף (רק ויזואלי. לצערי כל הקומיקסים מודפסים על שני צידי הדף מה שתמיד מחייב אותי לבחור) וגם להדביק חתיכות חתיכות.
כאן השיקול הוא אחר מעט –
בלי פסי המסגרת של הקומיקס שמעלימים את החיבורים, תראו את פסי החיבור. כמו כאן. תחשבו אם מתאים לכם…
וכשמכסים משטח בקרעי נייר הקצוות הקרועים הם כבר חלק מהטקסטורה שנוצרת.
עשו את השיקול שלכם.

איך מדביקים מפה על משטחים?

בהדבקת מפה, היו מודעים לכך שלא תוכלו להעלים לחלוטין את פסי הקיפולים שלה. בפרט אם היא ישנה ומשומשת. אם אתם יכולים לחיות בשלום עם פסי הקיפול על המשטח המודבק, לכו על זה. אם לא, זה סתם יתסכל אתכם. חפשו פתרון אחר.

אם אחרי הכל החלטתם ללכת על הדבקת המפה ככה תעשו את זה –
יש לי בד”כ שני בקבוקים.
בקבוק של דבק פלסטי ובקבוק של דבק מעורבב עם מים שמשמש אותי בעיקר כשאני מכסה משטחים עם קרעי נייר.
תחילה מרחתי על כל המשטח דבק עם מים כדי להספיג את המשטח על מנת שלא “ישתה” לי את הדבק.
מיד לאחר מכן אני מורחת באמצעות מברשת או מכחול את כל המשטח בדבק – שכבה דקה ואחידה ככל הניתן.
לאחר שכל המשטח מכוסה, אני מתחילה להדביק את הנייר, בהדרגה, מצד אחד לצד השני ותוך כדי כל הזמן מוודאה שלא נוצרים כיסי אוויר וקפלים בנייר.

כשכל הנייר משוטח למשטח, אני מתחילה להדק מהאמצע החוצה בצורה שיטתית. הפעם באמצעות סמרטוט טריקו רך. ההידוק הזה למעשה מוציא כיסים קטנים של דבק (כי כמה שננסה למרוח שכבה דקה ואחידה, תמיד תהיה מעט אי אחידות.) מהמרכז החוצה ומפזר אותם טוב יותר
שימו לב, בשלב זה הנייר כבר נרטב ומתחילים להווצר בו קפלים. (כמו על אצבעות ששהו הרבה זמן במים…)
אל תיבהלו כי דווקא עכשיו, כשהנייר רטוב מהדבק, הוא הכי פגיע.
לא בכוח.
לעבור עם הסמרטוט בעדינות.
הכל יסתדר כשהמפה תתייבש וכל הקפלים הקטנים הללו יעלמו.
לגבי קצוות הנייר, השאירו מעט שוליים מעבר לגבולות המושב. נטפל בהם בשלב מאוחר יותר.

גימור לצורך הגנה –

לאחר ייבוש מלא, אני מכסה הכל בשכבה של דבק (דבק מדולל במים יותר קל ליישם ללא סימנים אבל יתן שכבה דקה יותר ככיסוי. לדעתי ה”לא לחוצה בזמן”, עדיף לעשות כך כמה שכבות, אבל נתון לגמרי לשיקול דעתכם) ולאחר יבוש מלא עוד שכבה. לפחות.
אחרי יבוש של שכבה אחת (שמספקת כבר מעט הגנה לשכבת הנייר) אני מטפלת בקצוות שהשארתי. (אפרט את השלב הזה בהמשך) את יתרת השכבות אעשה על משטחים שנוקו משאריות נייר.
כשאני עובדת עם דבק מדולל במים אני מיישמת אותו עם היד או עם סמרטוט נקי. אם תרצו ליישם דבק לא מדולל, מציעה לעבוד עם מברשת ובזריזות. במיוחד בימים חמים.
על שכבות הדבק שיישמתם (לאחר ייבוש מלא כמובן!), תגענה בשלב מאוחר יותר, עוד כמה שכבות של לכה.

כל השכבות הללו באות להגן על המפה מנייר שהדבקנו על המשטח. הואיל והמשטח, מעצם יעודו, מועד לשחיקה מכאנית גבוהה כמה שיותר שכבות, ההגנה תהיה גבוהה יותר. תחליטו אתם כמה שכבות של דבק ואח”כ של לכה, מתאים לכם ליישם.
(את הלכה איישם כמובן על כל הכסא, לא רק על המשטחים. מבחינת כמות השכבות, אזורים שמועדים לשחיקה נמוכה יותר, יכולים כמובן להסתפק בשתי שכבות של לכה)
אני משתמשת באופן גורף בלכה על בסיס מים בגלל שהיא ידידותית יותר לסביבה (ההפך מאסקפיזם??)
מראה הגמר של הלכה (מט, מבריק או משי) יהיה בהתאם לויז’ן הויזואלי שלכם לרהיט.
אני בחרתי הפעם בגמר משי.
תראו בהמשך שלפעמים, המציאות מורכבת והיא בוחרת עבורנו …


הסרת שאריות נייר משולי המשטחים:

הפרוייקט שעשה לי ביה”ס בנושא הזה הוא השרפרף עם הבקשה להיתר. אין דרך להדגיש יתר על המידה כמה חשובים שלבי הייבוש וכמה אי אפשר לעגל פינות בנושא. אז או שתסמכו עלי (אחרי שכמובן אני הצלחתי להרוס את העבודה שלי בחינניות יתרה ונאלצתי להשקיע כפליים זמן ועבודה כדי לתקן בצורה מגושמת למדי) או שתתנסו בזאת בעצמכם.
אין לי ספק שלומדים הכי הרבה מהתנסות אישית, אז גם אם תבחרו לבדוק בעצמכם, יאללה, לכו על זה.

אז למה יש חשיבות עליונה לייבוש מלא?
משום שכשהנייר רטוב, הוא רך ומתקפל, נקרע בקלות והיכולת שלכם לשלוט במה שיקרה ואיפה הוא יקרע/יחתך, קטן. זו הסיבה שכשאתם מנסים לשטח את הקפלים, אתם צריכים לעשות זאת בעדינות ובזהירות. זו הסיבה שכשאתם רוצים לנקות את השוליים, אתם חייבים להמתין לייבוש מלא.

מאידך, לאחר ייבוש מלא, התהליך יחסית פשוט.

אבל לפני שאתם מתחילים, עברו בשיטתיות על כל השוליים ובדקו שהכל מודבק היטב. אם יש אזורים שאינם מודבקים היטב, זה הזמן, באמצעות מכחול, להכניס דבק ולהדביק הכל היטב. (כן, גם השלב הזה מצריך ייבוש מלא! אין הנחות)
יכול להיות שתגלו זאת לאחר הסרת השוליים (כמוני), אז תעשו זאת אז או בכל שלב שזה יצוץ.

על מנת להסיר את שאריות הנייר אין צורך לא במספרים ולא בסכין יפני חד (שם התחלתי בהסטוריה הרחוקה שלי וגיליתי שהתוצאה שהם נותנים לא מיטבית).
תצטרכו נייר לטש (אני השתמשתי בגרעון 180) וחתיכת עץ שתוכלו ללפף את נייר הלטש סביבה. ותתחילו לשייף את פס הקצה. מהר מאד השאריות יוסרו. עוד קצת ליטוש על מנת להחליק את הפינה (וכדי לוודא שהכל מודבק היטב. אם לא, עכשיו זה יתגלה) וכדי להסיר שאריות דבק מפאות המשטח ואפשר להמשיך הלאה.


ואיך המציאות השפיעה על גימור הלכה שלי??

ככל שתהיו מנוסים, תמיד משהו יכול לקרות ולשנות לכם את התכניות. השאלה שנשארת איך אתם מקבלים את זה ומה אתם עושים עם זה (אגב, זה נראה לי נכון לכל תחומי החיים ולא רק לנושא השיפוץ…)
זוכרים שכתבתי קצת יותר למעלה שבגלל השחיקה המכנית עדיף ליישם יותר שכבות?
אז אחרי שתיים שלוש שכבות (רק על המשטחים המחופים) התחלתי להרגיש חספוס, כאילו יש בלכה חלקיקים זעירים שלא הבנתי מהיכן הגיעו.

בדיעבד, אני משערת שזו היתה לכה שהתייבשה על המברשת שלי ונשרה כאבקה תוך כדי צביעה.
התרגלתי לא לשטוף את המברשת בין הסבבים אלא להכניס אותה לשקית ולמקפיא אם מדובר בזמן רב. והשתמשתי במברשת עם סיבי ניילון שלראשונה שהשתמשתי בה ביותר מסבב אחד או שניים.
אני מעריכה שבשילוב הזה קבור הכלב…
אז פעם אחרת, אהיה מודעת לזה מראש…או שאשתמש במברשת אחרת או שאשטוף את המברשת בין הסבבים. אבל מה עכשיו???

טוב, בשלב זה אני משערת שאין לי הרבה ברירות. שיוף מסיבי יהרוס את כל העבודה שלי וזה לא שיש לי הרבה מפות של טנזניה להחלפה. מצד שני, החיספוס הזה שנוצר לא באמת מפריע לי… (חוץ מזה שזה יהרוס מעט את האפקט הנוסטלגי של הפורמייקה שנדבקת לירכיים ביום חם;-)) הוא לא ניכר ויזואלית וגם אם הוא עמעם מעט מהברק הקל בגימור משי מט, ממילא לא רציתי משטחים מבריקים ממש.
אז עם נייר לטש מאד עדין (גרעון 240) עברתי על המשטח, יישמתי עוד שכבה “נקיה” וסיימתי.

נראה לי שעד כה הכסא סיפק את האסקפיזם שחיפשתי. מה אתם אומרים?
טוב, יש גם המשך…עוד לא סיימתי. יש לנו עוד קצת אסקפיזם בהמשך.

לחבר חזרה את כל חלקי הכסא. סליחה…האסקפיזם.

לרוב אני משתדלת להשתמש בברגים שפרקתי, אלא אם הם כבר לא שמישים. בעיקר בגלל שראש הבורג כבר שחוק. עקרונית גם חלודה לא בהכרח מרתיעה אותי, אם זה מסתדר עם המראה. כאן זה פחות. במשענת יש ארבעה ברגים חשופים ולאחר התלבטות, העדפתי להחליף את הברגים בברגים חדשים שלהערכתי יבלטו פחות.
כמו הפרוק של המשענת, כך גם החיבור חזרה היה זריז ונטול בעיות.

וכמו שהיה הפרוק של המושב, כך מסתבר גם החיבור שלו…
המושב היה מחובר בשישה ברגים חלודים שלפחות שניים מהם נשחקו לחלוטין. הברגים נכנסו מלמטה ואחזו בלוח המושב. הבורג המרכזי בשני הצדדים חדר את המושב לחלוטין (אולי בגלל השימוש לאורך השנים ששחק את משטח המושב??) בצדדים, בגלל הקימור של הרגליים, לא נוצרה בעיה.
בחרתי לפתור את הבעיה באמצעות שייבות (דיסקית שטוחה עם חור) כדי להרוויח מילימטר וחצי.

לדאבוני החיבורים לא היו כנראה מספיק חזקים ובפעם הראשונה שהתיישבתי על הכסא, הופעל מומנט על המשטח והברגים נשלפו.
עכשיו הבנתי למה היה קשה כ”כ לפרק את המושב ולמה חלק ממנו התקלף בפרוק. כנראה מרכיבי הכסא התמודדו בדיוק כמוני וכנראה הם השתמשו בדבק.

בסבב השני כבר הייתי יסודית. מילאתי את כל החורים (ראו פרוט בהתחלה) והוספתי דבק לחיבור.
הבא שירצה לפרק את הכסא, כנראה יאכל קש לא פחות ממני.

ולסיום סיומת:

הפלסטיקים הקטנים ברגליים של הכסא שצריך להחליף לעיתים קרובות יחסית.
גם כאן.

אחרי שהוצאתי את המסמרים ואת הפלסטיקים הישנים, ניסיתי להדביק רגליות סיליקון שהוסרו מכסא אחר שהורכבו עליו גלגלים. לצערי זה לא צלח (אולי לא מצאתי את סוג הדבק הנכון…) ואאלץ לקנות רגליות חדשות. בינתיים הכסא ללא רגליות. הרגליות שומרות גם על הרצפה משריטות וגם על העץ ממים ולכלוך כך שאל תוותרו על רגליות.
ככה נראה הכסא לאחר מבצע שומר החומות:

זהו.
עכשיו יש לי את טנזניה לארוחות שישי.
בתקווה לימים טובים יותר שולחת אהבה לכולכם.

Related Images:

השידונת שהופשטה מכמה שכבות של צבע

את השידונת הזו אספתי מהרחוב בזכות הגודל שלה והחלוקה שלה.
לרוב אין לי הרבה זמן להתלבט כי צריך חניה בשביל הפריווילגיה הזו. כשאין חניה, מהר מאד אני חוסמת את הכביש ואני תלויה בחסדי הסבלנות של הנהגים שמגיעים אחרי. אז או שלקחתי או שהצטערתי שלא.
במקרה הזה לקחתי ובהחלט לא הצטערתי.
חוץ מהמימדים של השידה והחלוקה שלה שלכדו את תשומת ליבי, מסתבר כי השידה עשויה כולה מעץ מלא קשה. לא ציפוי פורניר, לא סנדוויץ. כנראה עץ מסוג סייסם הודי. אפילו ה”דיקטים” במגרה ובגב השידה, לא היו דיקטים אלא משטח עץ בעובי של כסמ’.

שלב ראשוני – לחשוף את השידונת המקורית.

לרוב, השלב הראשוני הוא שלב של פרוק.
כאן אין מה לפרק. השידה יציבה מאד אבל מכוסה כולה שכבות של צבע.
אבל גם כאן לפני שמתקדמים, הולכים אחורה.
מסירים תחילה את כל שכבות הצבע.
(ומסתבר שזה כשלעצמו היה קדימה ;-)…)

כך נראתה השידונת (שידונת כי נכנסה בשכיבה במושב האחורי) לאחר שגררתי אותה הביתה:

לשמחתי צובע (או צובעת) השידונת שלי, החליטו לפסוח על החלק הפנימי עם המדף. זכיתי לעץ חשוף גם בתוך השידה והמון עבודה נחסכה לי.
אבל בחוץ זה סרט אחר לגמרי.
שימו לב לשתי(?) שכבות הצבע – לבן וחום. אף אחת מהן לא נעשתה עם איזושהי מודעות טכנית ולו הבסיסית ביותר. הפרזול כוסה לחלוטין כמו גם הברגים, הזכוכית לא חופתה ונצבעה ובאזורים הצבועים יש חוסר אחידות בכיסוי ונזילות של צבע.

שלא תבינו אותי לא נכון-
אני בהחלט מברכת ומודה על רמת העבודה הזו, שאם לא כך והשידונת הזו היתה אטרקטיבית יותר, היא כנראה לא היתה נזרקת ואני לא הייתי מוצאת אותה….

הסרת הצבע.

השידונת הזו היתה טריגר עבורי להתגבר על מחסום קיים ולהשתמש במסיר צבע.
ולמה?
לאור עובי וכמות שכבות הצבע שרציתי להסיר, שיוף (כתהליך מכאני) יהיה כרוך בהמון עבודה, רעש לכלוך ובתחלופה רבה של ניירות (כך שאפילו הוא לא יהיה כלכלי).
הואיל והפרוייקט הקודם שלי היה כרוך בשעות של שיוף ו(כמעט)עלה לי ביחסי השכנות שלי,
שיוף נראה, עכשיו במיוחד, הרבה פחות אטרקטיבי…
פתאום שימוש במסיר צבע, שעד כה נמנעתי משימוש בו בגלל חוסר הידידותיות שלו לסביבה, לאנשים ולחיות, מצטייר כפתרון הכי מעשי וידידותי לסביבה.
ושוב מסתבר שהכל יחסי וצריך לשמור על ראש פתוח. (יחי איינשטיין וחוקי היחסות שלו!)

את פחית מסיר הצבע קניתי בטמבוריה השכונתית. כנראה יכולתי למצא מסיר צבע זול יותר. השילוב של הזמינות עם הבחירה לתת פרנסה לעסקים המקומיים, שווה לפעמים את ההפרש.
מודה שלא עשיתי מחקר על החומרים הזמנים לפני הרכישה כך שאיני מכירה כלל את האופציות הקיימות בשוק. מסיר הצבע שאני רכשתי בהחלט עשה את עבודתו היטב.

ותכלס להסרת הצבע –
פשוט, אבל חשוב מאד להקפיד על כללי בטיחות.

שימו לב, גם אם יחסית לאופציות האחרות הפתרון של מסיר הצבע (במקרה זה) היה ידידותי יותר, עדיין מדובר בחומר כימי שצריך להתמגן מההשפעות שלו.
חובה לעבוד באויר הפתוח מאחר ויש לו אדים רעילים (אין לי מושג אם נשמית יכולה להגן כאן. לא מדובר באבק…)
כמו כן, תשתמשו בכפפות. לא כפפות המנתחים הדקות, אלא כפפות עבות. הכפפות הדקות אוכלו ע”י החומר.
תקראו את ההוראות והצמדו אליהן. במיוחד להוראות הבטיחות.
על משטח אטום שפרסתי על רצפת המרפסת, העמדתי את השידונת והפרדתי את המגרה מהגוף.
הוצאתי מעט מכמות הג’ל/מסיר הצבע לקופסת פלסטיק נקיה של גבינה והתחלתי לישם את החומר עם מברשת זולה (כזו שלא תהיה לי בעיה לזרוק אח”כ) על כל המשטחים בהדרגה (מסיימת משטח, עוברת לבא) ועל הפרזול.

כפי שאתם רואים בתמונות, החומר מתחיל לעבוד ונוצרות מעין בועיות וקילופים על המשטחים.
אחרי זמן מה שנותנים לחומר לעבוד, ניתן להתחיל לקלף אותו עם שפכטל (ספטולה).

בשלב זה הצבע מתקלף כבר די בקלות. (מודה ומתוודה, התרשמתי לטובה מהקלות. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה זמן ועבודה הייתי משקיעה לו הייתי מנסה לשייף את כל זה בהשוואה לכימיה…)
יש להחריג אזורים שהנגישות אליהם מוגבלת. שם לא הצלחתי להסיר את הצבע, מה שגם יתרום לבחירת הקונספט העיצובי של השידונת הזו.

גם מהפרזול הצלחתי להסיר את הצבע. לפחות לחשוף את הברגים ולפרק הכל. הפרזול לא היה איכותי וחלקו נשבר והתעקם תוך כדי פרוק, כך שויתרתי מראש על ניקוי מלא שלו. בבא הזמן אבחר פרזול חדש.
כל קילופי הצבע עם הפרזול השבור נאספו לפח. ועדיין אני עובדת עם כפפות בעיקר בגלל שאין לי מושג אם גם מגע עם חומר יבש יכול לגרות את העור. (כאמור, מגע עם חומר רטוב בהחלט עושה זאת. גיליתי זאת כשהחומר עיכל את כפפות המנתחים שעבדתי איתם, לפני שגייסתי לעזרי את הכפפות העבות)

אחרי שהסרתי את כל מה שיכולתי עם השפכטל, שטפתי את הארונית ונתתי לה להתייבש בשמש.
לאחר הייבוש הכנסתי את המשייפת לפעולה לשיוף ראשוני, על מנת להשלים את פעולת מסיר הצבע.

השלמות, מילוי ותיקונים.

הסרת הצבע חשפה את גוף הארונית אשר עשוי כנראה מלוחות של סיסם הודי עם משחק הגוונים והטקסטורה המיוחדת שלו אבל גם עם סדקי החיבור והפגמים שיש בעץ.
כך השידונת ניראת לאחר הסרת הצבע:

מי שמלווה אותי כבר זמן מה יודע שלגישתי יש פגמים שלא אנסה להעלים, פגמים שהם חלק מאופי הרהיט, חלק מובנה מהחומר או מההסטוריה שלו. לאור זאת, לא מפחיד אותי לא הפגם, (אם אין לו השלכות מבניות) ולא התיקון שלפעמים מעיד על הפגם.
בפרט כאן בשידונת הזו שהתגלתה כאוצר בלום של עץ מלא שאין לי שום כוונה להעלים. נהפוכו.

אז אילו תיקונים אני עושה?
– ממלאה חורים קטנים בעץ לקבלת משטח חלק באמצעות פילר.
– מוסיפה מילוי שעשוי מדבק נגרים ומאבקת נסורת להשלמת חלקים חסרים או למילוי חורים גדולים יותר.
את המילוי שעשוי מדבק נגרים ומאבקת נסורת עשיתי כששיפצתי את הכורסה שלי. את המילוי שנותר אז עטפתי בנילון נצמד והכנסתי למקפיא.
בפרוייקט הזה השתמשתי בשאריות הללו.

גם כאן כמו שעשיתי בכורסה, אני יוצרת באמצעות לייסט וכליבה (שמהדקת את הלייסט למישור הרצוי) תבנית ומהדקת את החומר הדביק פנימה. את הפיניש אעשה באמצעות פילר עץ שהוא עביד יותר (בו אני משתמשת גם למילוי סדקים וחורים קטנים).
את הלייסט אני מפרקת לפני ייבוש מלא על מנת שלא ידבק לי לשידה באמצעות דבק הנגרים שנמצא בתערובת (בשלב זה החומר כבר לא דביק אבל עדיין עביד מעט).
אחרי ייבוש מלא של התערובת (כשהיא קשה), אני מסיימת עם פילר עץ וסותמת גם את כל החורים והסדקים. לאחק ייבוש, משייפת היטב, עושה מקצה שיפורים ומסיימת עם העץ.

רוב השידה תזכה לגימור של לכה שתעמיק את גוון העץ ותדגיש אותו כפי שהוא.
אם יש בו פגמים לא אנסה להסתירם. הם ישארו חשופים וגלויים כמו העץ עצמו.

הקונספט העיצובי של השידונת הזו וממה צמח

ליד דלת הכניסה שלי מבחוץ העמדתי כסא שמיועד לשיפוץ ועליו ארגז.
זה היה מיועד גם למשלוחי מזון בתקופת הקורונה אבל גם למסירת חפצים שתיאמתי און ליין ולא תמיד בזמנים שהיו נוחים לי. כך יכולתי להשאיר את החפצים בארגז והם נאספו בזמן שהיה נח לאוספם.
בזמנו חשבתי שאשפץ את הכסא בבא היום בדיוק למטרה זו.
עד שמצאתי את השידונת הזו שהתאימה בדיוק ונראתה כחלופה טובה לכסא.
היעוד המסויים של פריט, כאשר הוא ידוע מראש בהחלט יכול להתוות קונספט עיצובי.
ספציפית במקרה זה, ” כל הכוכבים הסתדרו בהתאם” ונראה (לי לפחות) שהקונספט העיצובי הגדיר את עצמו…

אז אילו “כוכבים” לקחו חלק בקביעת הקונספט העיצובי?

1. בחירת יעוד ספציפי ומקום לשידה.
2. הדלת שלי שאין עוד אחת כמוה.
3. העובדה כי השידה עשויה עץ מלא ואין לי שום כוונה להסתיר זאת.
4. בעיות טכניות ונגישות מוגבלת בחלקים שונים בשידה בהסרת הצבע.

השידה ברובה תישאר חשופה (עם גימור לכה).
העץ , הטקסטורה שלו וההסטוריה שלו שמקבלת ביטוי בשטח הפנים של העץ, ישאר חשוף.
החלק הזה בבחירה הקונספטואלית שלי כמעט מנוגד לרעיון העיצובי של הדלת, שם כיסיתי כל זכר שהוא לחומר (פלדה…) ממנו הדלת עשויה.
אבל אזורים בשידה שהגישה אליהם היתה מוגבלת מבחינת הסרת הצבע, יכוסו לחלוטין באותה הטכניקה שכיסיתי את הדלת. עם אותה אינציקלופדיה בדיוק כדי ליצור את הרפרנס.
גם את הפרשנות הויזואלית שנתתי לדלת באמצעות ציור אני לוקחת (בוריאציה כמובן) גם לשידה הזו. בנגיעה.
שתעמוד ברשות עצמה מחד ומאידך שהקשר בין הדלת לשידה, בהיותן צמודות פיזית, יהיה טריוואלי.

ולמה חשוב לי לשמר גם את עצמאותה הויזואלית של השידה?
יבוא יום ואולי ארצה להעזר בה במקום אחר, בלי שום קשר לדלת שלי. השידונת הזו תצטרך להראות טוב גם כשאין את הרפרנס לדלת. במקרה זה, הפרשנות שלי תתקבל כסוג של קריצה.

כיסוי האזורים בשידונת בהם לא הצלחתי להסיר את הצבע

האזור הכי בעייתי היה אזור המדף הפתוח.
בגלל החלל הנמוך ובעיית נגישות, לא ניתן היה לישם את החומר עם מברשת (ספוג או סמרטוט לא היו רלוונטיים מבחינתי בגלל שניסיתי להמנע ככל שניתן ממגע ישיר עם החומר).
הואיל ושם ממילא נוצרה בעיה, לא התאמצתי במיוחד לפתור את הבעיה בתוך המגרה.
(בחזית המגרה דווקא כן הסרתי את כל הצבע מאחר ובשלב זה עוד לא ידעתי בוודאות מה יכוסה ומה לא. כנל עם הכנף, מסגרת הזכוכית)

אם אתם מכירים את הדלת שלי, אתם יודעים שהיא כוסתה כולה בקרעי דפי אנציקלופדיות.
זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות כאן. ואני מתכוונת להשתמש באחת מהאנציקלופדיות על מנת לשמור על אותו הפונט ועל הגוון המדוייק של הדף.

מתחילה עם הנישה עם הגישה המוגבלת –

יש לי כבר מוכן בבקבוק דבק שדולל כבר במים.
בתוך קופסת פלסטיק (עם מכסה. שאוכל לסגור ושהדבק לא יתייבש) אני קורעת דפים מהאינציקלופדיה הרצויה לקרעים בצורות שונות ובגדלים שונים. על הקרעים הללו אני שופכת מהדבק המדולל ומערבבת (מבלי ליצור קיפולים בקרעים) כדי שכל הקרעים יכוסו בתערובת.
כשהקרעים מכוסים בתערובת הדבק אני מתחילה לכסות איתם את המשטחים שהצבע לא ירד מהם, מכל הכיוונים.
שימו לב לשמר קוים ישרים.
אני עושה זאת באמצעות חיתוך הנייר (לפני קריעת הדף ולפני המגע עם תערובת הדבק) עם סכין יפני – דבר שנותן לי צד אחד חתוך ישר וכל שאר הצדדים קרועים.
את הצד הישר אני מצמידה לקו הרצוי.
כמובן שניתן להשתמש בשולי הדף כקו אולם אז יש את האזור הריק מטקסט בשולי הדף ולא תמיד אני מעוניינת באותם שוליים ריקים.

באותה טכניקה בדיוק אני מכסה את המגרה מכל הכוונים (כמעט):
ולאחר התלבטות אני מכסה גם את מסגרת הכנף באותה הטכניקה בדיוק. בחוץ ובפנים.

שימו לב שכאן אני זקוקה להרבה יותר קרעי נייר עם פאה אחת ישרה (קו המגע עם הזכוכית) אני נעזרת בסכין יפני ובסרגל. שאר הפאות יהיו קרועות כרגיל.

שימו לב שבצד הפנימי אני לא מכסה את הלייסט, שניתן יהיה להסירו אם וכאשר יהיה צורך להחליף זכוכית.

הכנה לפרזול

הפרזול שהיה במקור נהרס כשניסיתי לפרקו (לאחר הסרת הצבע), כך שלצערי לא יכולתי לעשות בו שימוש חוזר. בכל מקרה גם לו יכולתי לעשות בו שימוש, אולי הייתי נעזרת בו בפרוייקט אחר. כאן חיפשתי פרזול אחר.
יש לי אוסף של ידיות שפרקתי משידות ודלתות וארונות שהושלכו (לא הכל אפשר לאסוף הביתה לצערי. מקום האחסון הוא משאב מוגבל) שמוכן ומזומן בדיוק למקרים כאלה. אז צרפתי ידית שפורקה לצירים שהוזמנו לפרוייקט אחר ולידית אחרת שקיבלתי מחבר פייסבוק. הם הותאמו זה לזה בגוון המתכתי שלהם על מנת ליצור מכנה משותף.

זוכרים שמדובר בעץ מלא?
אז מדובר בעץ מלא שהוא גם קשה. המשמעות של הקושי שלו היא שאני צריכה להערך מראש עם חורים לפרזול כי נסיון להחדיר ברגים בלי הכנה נתון לכישלון אם ב(אי)חדירת הבורג, שחיקת ראש הבורג והריסת הביט (אם משתמשים במברגה חשמלית)

לפני שאני ממשיכה הלאה (עיצוב מדוייק וגימורים…) אני בוחרת, ממקמת ומוודאה היתכנות של הפרזול שבחרתי.

אני קודחת ומרכיבה את כל הפרזול, מוודאה שהכל מסתדר ואז מפרקת. פעם הבאה שארכיב זה יהיה ממש בסוף, לצורך הכנסת השידונת לתפקוד מלא.

חיבור השידונת לדלת שלי.
רעיונית. בטח שרעיונית….

אם עוד לא ראיתם את הדלת שלי, זה הזמן להכנס ולפחות לראות את התמונות. כדי שתבינו איך ולמה ובאילו נקודות אני יוצרת את החיבור.
ראיתם? אתם יודעים כבר איך טיפלתי בדלת שלי? מעולה.
אז חוץ מהשימוש בטכניקה של דקופז’ קרעי דפי אינציקלופדיות שיתכתב עם הדלת, רציתי להכניס גם את הקומיקס (כמובן!) וגם את הציור.
ממש בנגיעה. סוג של קריצה, או ציטוט. לא יותר.
כאן כמו שם התהליך היה כרוך בחיפוש השראה ונסיון לדייק את הנגיעה ההיא. היו מעורבים כאן שיקולים שונים טכניים ונושאיים וההתלבטות כרגיל שותפה בפורמט משפחתי וזכתה לצוות חשיבה מורחב.
בדלת המוטיב אמנם היה טיפול בתפר/נקודת המגע בין האנגלית לעברית אבל הדימוי הויזואלי היה של בד.
אז את הדימוי הויזואלי הזה לקחתי לשידה שלי.
מפה לשם, אחרי שכמה אופציות נבחנו ונפסלו, אחרי שהרעיון התגבש והתמצק זה מה שיצא:

יש מיש חזית המגרה של השידונת
חזית המגרה

את תפקיד הוו, שבמקרה זה הוא אמיתי לחלוטין ולא מצוייר, מילא ציר דלת של ארונית שנמצאה בגפה.
אחרי שהקונצפט נבחר והקומיקס התווסף, החור לציר נקדח ובבא הזמן הוא הוברג פנימה. התפקיד שלו ויזואלי לחלוטין. אם כי אם מישהו יתעקש לתלות עליו דבר מה, זה בהחלט אפשרי.

ואיך זה קורה טכנית?

בדיוק באותו התהליך ועם אותה סקלת צבעים מונוכרומטית של בין שחורים ללבנים, כמו שנעזרתי בה בדלת.
תחילה אני מודדת ומדביקה את הקומיקס, אח”כ קודחת את החור לציר (ומוודאה שהוא מתאים לצרכי) ולבסוף מציירת ומוסיפה צללים.

ולפעמים קורות גם פאשלות. מה עושים?

בשלב מאוחר יותר, כשכבר הייתי בשלב הלכה, עשיתי שטות והנחתי את המגרה על הציור מתוך הנחה מוטעת שהוא יבש כבר.
לצערי, כשהרמתי את המגרה, חלק מהקומיקס התקלף.
זה חייב אותי נקודתית לעשות תיקונים:
– להסיר את החלק הפגום ולנקות קצוות.
– להדביק חלק חלופי. לשמחתי האזור קטן וחלקי מאד וממילא אין המשכיות נושאית. אין כל בעיה לעשות טלאי ממקום אחר. לכאורה ניתן להדביק על. אני מעדיפה להסיר את החלק הפגום ולשתול אחר במקומו כדי לשמור על המשכיות המישור.
– לעשות השלמות של צלליות.
– ולהשלים את הגימור.

בסופו של דבר, לא הייתם מבחינים כלל בתיקון הזה אלמלא הייתי מפנה את תשומת ליבכם.
הערך המוסף שלו הוא לימודי/טכני נטו – היכולת להתמודד עם בלת”ם כשהוא קורה, למרות הפאניקה הקלה שמשתלטת עלינו לרגע.
כמעט הכל ניתן לתקן.
בפרט בטכניקה הזו שהיא סלחנית כל כך.

עוד קצת וזהו…

אחרי שהציור מוכן, ולפני גימור הלכה (ולפני שאני שוכחת שוב ;-)) צריך לחתום על היצירה.
נושא החתימה מתברר כבלתי אפשרי באמצעות חותמת החום שיש לי. זו תוצאה ישירה של עץ קשה מאד.
מכיוון שכך, הדבקתי (שוב, כמו בדלת) את הלוגו שלי ובא לציון גואל.

גימור והגנה על השידונת-

עכשיו צריך להגן על השידונת עם גימור לכה (ועל האזורים עם כיסוי הנייר עוד שכבת דבק בין לבין). במקרה זה לכה מט.
תחילה על העץ שנחשף ואח”כ גם האזורים המכוסים. שימו לב, בתוך המגירה, כדאי להוסיף עוד שכבה או שתיים מאחר ורמת השחיקה שם תהיה גבוהה יותר.

פינישים –

אחרי שהלכה יבשה, צריך לנקות את הזכוכית משאריות לכה ודבק.
(לא הגנתי עליה בכוונה. נסיון העבר לימדני שיהיה לי קל יותר לנקות מאשר להגן על קו המגע עם מסקינטייפ ולנקות אח”כ את הזכוכית גם מדבק שירד מהמסקינטייפ וגם מצבע שחדר מתחתיו . אבל זו אני וכנראה יש לי באג בנושא הזה… אתם בהחלט מוזמנים להגן על הזכוכית בקו המגע ולחסוך לכם את הצורך בניקויה)
אני נעזרת בסכין יפני שמצליח להגיע לכל הפינות ולדייק מאד.

אחת משתי התמונות היא משלב ראשוני יותר של ניקוי הזכוכית משאריות הצבע איתן היא הגיעה.
לא הייתי מוותר על הניקוי המקדים והגס יותר הן מפני שזה משאיר את הניקוי הסופי עדין יותר, הן מפני שהתהליך המקדים יכול לחשוף בעיות שממש לא יהיה כיף לגלותן לאחר העבודה שנשקיע (סדקים סמויים, קושי בהסרת צבע וצורך בטכניקות אגרסיביות יותר…)

ולסיום סיומת, הרכבת הפרזול (זוכרים שעשיתי את החורים מראש? אז עכשיו זה קל קלי קלות):

לכאורה זהו.
אבל לצערי עדיין לא.
בשלב זה, מסתבר שהמגירה נכנסת ויוצאת קשה ומתחככת במסגרת העץ.
זו לא מגרה עם מסילות שמקלות על התנועה ולעולם היא לא תזוז באותה קלות כמו אותן מגרות.
ובכל זאת…
אני משייפת מעט את הפינות ואת פסי המגע בין המגרה לשידה. אפשר גם למרוח ווקס (או לעבור עם נר, בדיוק כמו שעושים עם ר’צ’רץ’ תקול) כדי לסכך את התנועה.
זה יותר טוב ואני מסתפקת בכך.

וכך ניראת השידונת בכניסה לבית שלי, ליד הדלת שלי 🙂
עם עציץ או בלי.
עדיין לא סגורה על זה…

  • יש מיש השידונת 1
  • יש מיש השידונת 2
  • יש מיש השידונת 3
  • יש מיש השידונת 4
  • יש מיש השידונת 5
  • יש מיש השידונת 6
  • יש מיש השידונת 7
  • יש מיש השידונת 8
  • יש מיש השידונת 9

ועד לפעם הבאה שניפגש –
(כנראה בחסות קולב וינטאג’ שמצאתי, שעדיין אפילו לא התחלתי לעבוד עליו…)

מאחלת לכם שנת לימודים טובה יותר מהשנה שחלפה (טוב נו…לא חכמה…).
זכרו שחוסר וודאות על הקשיים שהוא מביא איתו, יכול לאפשר ראיה אחרת קצת ולהיות כר נרחב ליצירתיות ולמציאת דרכים ופתרונות חדשים להתמודדות.
מנפו את המצב ושמרו על אופטימיות 🙂

Related Images:

דלת הכניסה שלנו – פלדלת שעברה שידרוג.

השכנים מולנו החליפו דלת.
זה היה הטריגר עבורי.
פתאום ראיתי כמה דלת הכניסה שלנו מגעילה ומתקלפת.
מעולם לא אהבתי את הדלת הגנרית הזו שקיבלנו כחלק מהדירה ועכשיו… עוד פחות.
פעם, זה היה מסוג הדברים שלא אהבתי אבל מעולם לא היו חשובים מספיק על מנת להשקיע בזה את הזמן הכסף והאנרגיה לשנות.
היום, כשאני יותר בטוחה בעצמי וביכולות שלי, זו הזדמנות מצוינת גם לשנות וגם לתת לרעיונות שבי לצאת.

זה הזמן אולי להזהיר אתכם שמדובר בהרבה עבודת הכנה שחורה ומתישה.
החלק הכיפי והיצירתי והתוצאות הסופיות שווים את זה לגמרי, אבל הם בהחלט לא מעלימים את השלבים המעיקים (סזיפיים משהו, תוך כדי)

קילוף הציפוי הקיים כשלב ראשון:

הרצון לעשות קיצורי דרך יכול לגרום לנו לדלג על שלבים בדרך. לא אסתיר, גם אני שקלתי זאת…
אולי לוותר על הסרת הציפוי הקיים ולעבוד עליו?
הבעיה היא שהציפוי הקיים יתקלף במוקדם או במאוחר ואז כל העבודה שהשקעתם תרד לטמיון.
גם אם הוא לא יתקלף לחלוטין חישבו על זה כבניית בניין חדש על יסודות ישנים ללא טיפול ביסודות.

אני מסירה חלקים שניתן להסיר. כשלא ניתן להסיר, מנקה את מה שדרוש ועובדת מסביב:

אז אני מקלפת. נעזרת בשפכטל:

הסרת שאריות הדבק מדלת הכניסה:

נכון נראה שהדלת נקיה?
אז זהו, שלא. עדיין יש עליה שאריות דבק שנשארו מהציפוי. השאריות הללו מחספסות את הדלת.
גם כאן עולה שוב השאלה למה לטרוח ולהסיר את השאריות (תהליך ארוך משעמם ומציק) וגם כאן התשובה היא ברמת העבודה שאתם מעוניינים להשיג בסופו של דבר ועד כמה תהיו מוכנים להתפשר על התוצאות.
אחת מאמיתות החיים שמלוות אותי היא שאם שווה לעשות משהו, שווה לעשות אותו כמו שצריך.
אז גם כאן אני בוחרת לעשות זאת כפי שצריך. אני בוחרת לא לוותר על השלב הזה, סזיפי ככל שיראה.

יש שתי דרכים שהתוודעתי אליהן להסרת שאריות דבק:
1. שימוש בבנזין כממיס. יש לעבוד עם כפפות ועדיף באזור מאוורר.
בשיטה זו עשיתי שימוש בחלק החיצוני של דלת הכניסה, שם היה חשוב לי לשמור על שקט למען שלום בית עם השכנים. לא היתה כאן בעיה של אוורור מאחר ויש פתחים ליד הדלת שלנו.
2. שימוש בחום (במקרה זה מייבש שיער מחמם מספיק) – לרוב מרעיש ויש להזהר מכוויות.
בשיטה זו השתמשתי בחלק הפנימי של דלת הכניסה.
הואיל והכלוב של קיווי (התוכי שלי) נמצא בסמוך, רציתי להמנע ככל הניתן מלחשוף אותו לאדים של הבנזין.

עשיתי שימוש בשתי הדרכים ולשתיהן יש יתרונות וחסרונות. יש לציין כי אף אחת מהדרכים הללו לא מהירה יותר באופן משמעותי מהשניה.
תתכוננו…תצטרכו להקדיש לזה לא מעט זמן.

שלב ביניים – שימוש בצבע יסוד/צבע מקשר:

בכנות, אין לי מושג אם השלב הזה הכרחי או לא. בחרתי להוסיף את השלב הזה מאחר ולא רציתי לגלות בדיעבד שהשלב הזה נחוץ.
אני נוטה להאמין שאני המופרעת היחידה שחשבה הרעיון הזה לשיפוץ…
מכיוון שכך, אין הדרכות מפורטות ואני עובדת עם הנסיון שצברתי מתחומים אחרים.

הדלת ממתכת.
המשקוף עשוי גם הוא ממתכת וצבוע בצבע שמן שהתקלף חלקית עם הזמן.
בחרתי שלא לשייף את המשקוף בכלל (הן מסיבות בריאותיות, הן מסיבות של שלום בית עם השכנים, הן מעצלנות וניהול סיכונים)
אני מתכננת להדביק עליהם ככיסוי, משטחי נייר באמצעות דבק פלסטי (מסיס במים).
הנסיון לימד אותי שצבע מקשר (או צבע יסוד) מנטרל לכאורה את המשטח, מה שמאפשר הלכה למעשה לצבוע עליו עם כל צבע שהוא.
הדבר נכון למתכת, לפלסטיק לפורמייקה ולכל משטח פחות ידידותי אחר (כאן גם השתמשתי בצבע יסוד. בפעם הזו לפני צביעה)
אמנם אני לא צובעת את המשטחים הללו, אבל אם יש סיכוי שהצבע המקשר יעזור לנטרל ולקשור את הציפוי, אני נעזרת בסיכוי הזה.
מה עוד שהשלב הזה הוא באמת זריז מאד וגם, כבר יש לי צבע יסוד בבית.

שלב הצביעה בצבע יסוד אינו מחייב דיוק או הקפדה. הדבר היחידי שצריך לעשות הוא לכסות את המשטח באופן מלא. אל תתעכבו לרגע על המראה. צבע היסוד לכשיתייבש יהפוך לשקוף וגם, ממילא הכל יכוסה.

עיצוב רעיוני של דלת הכניסה שלנו:

בעצם עד לשלב הזה, את החלק הטכני של ההכנה (שהוא ארוך ומתיש), הייתי צריכה לעשות בשביל כל עיצוב שהוא. מהסיבה הזו, אני מתחילה לעבוד גם אם הרעיון שיש לי עוד לא לגמרי מגובש.
יש לזה יתרון מאחר והדברים קורים במקביל. הידיים עובדות על הדלת והראש מחפש פתרונות. הרבה פעמים זה אסוציאטיבי, הרבה פעמים זה מתגבש כתוצאה משיתוף המשפחה שלי תוך כדי קבלת פידבק מהם. לפעמים זה בא בהפוכה. אין נוסחאות לחלק היצירתי. כל אחד ודרכו הוא. אבל…זה תהליך בפני עצמו.

לא מזמן שידרגתי בובות התצוגה שמצאתי ברחוב. בעבודה על הבובות השתמשתי בטכניקה של דקופז’ שהוכיחה את עצמה מאד לטעמי. (קיינד אוף דקופאז’… סוג של וריאציה אישית עם חומרים זמינים כמו עיתון או דפי ספר. יצירת מרקם או טקסטורה ולא מוקד נושאי).
עם הזיכרון הזה, האינציקלופדיות שאספתי מהרחוב, התנאים הטכניים ואיזה רעיון ערטילאי שהחל להתגבש לי בראש – התחלתי לעבוד.
היה לי ברור שאני הולכת לכסות את הדלת והמשקוף עם קרעי דפים מאנציקלופדיות. חשבתי ליצור דואליות מסויימת בין אנגלית לעברית (2 אנציקלופדיות שונות שהגיעו למפתן ביתי) ולחלק את הדלת לאזורי משנה.

הדואליות הזו בין שתי השפות התבטאה גם בצפיפות ובגודל הטקסט וגם בגוון של הנייר.
כך נוצרה הלכה למעשה הפרדה גרפית של שני אזורים בדלת – דומים,אבל שונים.
לא נותר אלא לתכנן איך יחולקו האזורים.
כאשר יש שני אזורים, קו התפר ביניהם הופך להיות אישיו (לא, במקרה לא דיברתי על פוליטיקה!).
ולפחות אצלי, בחירת אופי קו התפר גם השפיעה על איך הדלת תחולק.

השראה…

כשאומרים לכם קו תפר, מה האסוציאציות שעולות לכם?

זה בדיוק הזמן לשוטט ברחבי האינטרנט והפינטרסט ולחפש תמונות השראה.
כך אני עושה לפחות.
אוספת תמונות שעושות לי משהו. נותנת לאסוציאציות לגרור אותי הלאה.
אלו תמונות ההשראה ששמרתי לי:
(כפי שאתם רואים, אמנות רחוב בהחלט מדברת אלי….)

כפי שתראו, בסופו של דבר לקחתי את קו התפר בצורה מילולית מאד. הפתרון התבסס התגבש והתחיל להמריא, כשהחלטתי לשלב עם האינציקלופדיות קומיקס ולהשתמש בקונטרסט ביניהם.

שימו לב שהעבודה עם גזרי האנציקלופדיות היתה שונה מהעבודה על הקומיקס.
באזורי הקומיקס (כמו בכסא בדיוק) הכיוון נשמר וההמשכיות הגראפית נשמרה.
באזורי הקולאז’ הכל אקראי….גודל הקרעים והכיוון שלהם. אין שום משמעות לחיבור ביניהם. וזו המטרה. האקראיות הזו (שיוצרת טקסטורה) יחד עם המונוכרומטיות, מהווה ניגוד לקומיקס.

את הקומיקס שכיכב כאן, קיבלתי מסיוון שנפטרה מהרבה דברים לקראת מעבר דירה.
שוב, תודה רבה על כך. הקומיקס העלו את כל הפתרון לרמה אחרת.

ותכלס לביצוע –

הדבקות – כיסוי דלת הכניסה שלנו.

זה עוד שלב שתצטרכו לגייס עבורו את הסבלנות שלכם. אני אהבתי לעשות אותו. אמנם הוא טכני ורוטיני אבל יש בו משהו מדיטטיבי. הוא גם העלה לי זכרונות מודחקים מימי הגן. כאן כמו אז היידים שלי התכסו בדבק ונהנתי כמו ילדה קטנה לקלף אותו ולראות את הטקסטורה של העור ושל טביעות האצבעות שלי על הקילופים.

תצטרכו לקרוע את דפי האנציקלופדיות ולהשקיע אותם בתמיסה של דבק פלסטי עם מים ביחס של בערך 1:4-5. את התמיסה אני מכינה מראש בבקבוק דבק שנגמר, בכמות נדיבה, שלא תחייב אותי כל פעם מחדש לערבב דבק עם מים. את התמיסה הזו אני שופכת על קרעי הדפים בכלי שייעדתי לזה. כשקרעי הנייר רטובים, אפשר להתחיל לכסות את השטח בקרעים.

להבדיל מטפט שעלול להתקמט או שייוצרו תחתיו בועות אויר או כל דבר אחר שקשה לתקן, כאן בטכניקה הזו אין שום בעיה לתקן ואף עשיתי זאת לא מעט. כי דברים משתנים תוך כדי עבודה.
חייבת להגיד שיש משהו מאד מנחם ומקל לעבוד עם טכניקה סלחנית כזו. במיוחד למי שהפחד לקלקל עלול לשתק אותו.
לדוגמה,
תכננתי בתחילה בחלק החיצוני של הדלת ריצ’רץ’ כמעט לכל אורכה ובחלק הפנימי תכננתי תפר. ובהתאם לכך הדבקתי את שארית הקומיקס של פופאי, שנשארה לי מהכסא שעוצב איתו.
בדיעבד, תוך כדי עבודה, גיליתי שריצ’רץ’ לכל אורך הדלת בצד אחד ותפר לכל אורך הדלת בצד השני לא יהיו מעניינים מספיק. אז שילבתי. והצד הפנימי זכה לטיפול אחר עם תמונות השראה אחרות…

זה לוקח זמן, אבל בסוף הכל מכוסה. כמובן שצריך להקפיד על פרטים סביב חלקים שלא פורקו או סביב הצירים.
וגם, המשקוף. מכל הכיוונים. לוודא שהכל כוסה.

מי שלא היה שותף לתכניותי בהמשך, כבר אז התלהב וחשב שהדלת הושלמה. אבל לא…

השלב הכיפי בעיצוב דלת הכניסה שלנו – הציור

זה השלב שבו היצירתיות הלכה למעשה מקבלת מוחשיות פלסטית.
אם עד עכשיו אני ידעתי בערך איך אני רוצה שזה יראה, פתאום כולם רואים. הרעיון קורם עור וגידים ויוצא החוצה. אצלי, כמעט פשוטו כמשמעו, כי רציתי לתת לציור שלי נפח.
חלק מהאלמנטים צוירו ישירות על הקולאז’ שעשוי מקרעי הספרים אבל אלמנטים גדולים יותר צוירו בנפרד, הודבקו ושולבו בציור.
יש מס’ יתרונות לציור אלמנטים בנפרד:
1. יותר קל לצייר על שולחן, אופקית ועל נייר לבן….
2. יותר קל לזרוק ולעשות חדש, אם צריך.
3. רקע לבן יכול להיות יתרון כדי שהאלמנט יבלוט.
4. במקרה של כמה אלמנטים זהים, קל יותר לשכפל אותם.

רק חלקי הקומיקס, המשולבים בדלת, צבעונים.
חוץ מהקומיקס, פלטת הצבעים שעבדתי איתה היתה לבן שחור ואפורים.
השתמשתי הן בצבעי אקריליק והן בטושים פרמננטים בעוביים שונים בשחור ובאפור. אלו השתלבו והוכתבו ע”י המונוכרומטיות של קולאז’ דפי האנציקלופדיות.

גם כדי ליצור את שיני הריצ’רץ’ על גבי הקומיקס, הייתי צריכה לגזור “שיניים”, הפעם מדפי מדפי האינציקלופדיה (ולא מדף לבן) ולהדביק. לאחר מכן זה מטופל עם טושים וצבעי אקריליק כמו שאר “השיניים” שצוירו.

לאחר הדבקת כל האלמנטים החיצוניים, העבודה היא על הדלת עצמה.
את תחושת הפלסטיות כאמור, אני משיגה באמצעות הצללות. לצורך זה אני משתמשת בטוש פרמננטי (שלא ימס במגע עם מים), צבעים אקרילים מכחולים ומים. (לצורך ערבוב הצבעים אני משתמשת בפלסטיק של בונבוניירה ישנה…)

הואיל והתפר בחלק התחתון של הדלת לא תוכנן במקור, את ה”חור” (עם הקומיקס) הוספתי רק בשלב מאוחר יותר (ו”החור” בצד השני כוסה).
עוד יתרון של הטכניקה הזו… הקלות בה ניתן לתקן ולשנות.

והצד השני של דלת הכניסה:

מכיוון שבצד אחד מצאתי לנכון לשלב את הריצ’רץ’ ואת התפר, הצד הפנימי היה צריך לקבל טיפול חדש. כאן דווקא הבת שלי זרקה רעיון שמצא חן בעיני. רעיון שהמשיך את רעיון הריצ’רץ’ והתפר.
כפתורים. חולצת כפתורים.
את הרעיון שלה לקחתי והמשכתי הלאה.
סתם כפתורים זה “מכופתר” מדי.
החלטתי להעזר בתמונות השראה של חולצת כפתורים שמתוחה על כרס 🙂

זה גם יוציא אותי מהמראה “המכופתר”,גם יכניס ענין (והומור?!), גם יאפשר לשלב יותר מהקומיקס ואלמנטים נוספים כמו סיכת הביטחון ועדיין, יענה להגדרה של “תפר”.

גם כאן אלמנטים חיצוניים צויירו על נייר לבן לפי תמונות עצמים שנלקחו מהרשת, הודבקו על הדלת וכל שאר ההתאמות (צללים וקפלים) צוירו ישירות על הדלת עם צבעי אקריליק.

כמובן ששינוי הרעיון לציור חייב גם הערכות חדשה עם הקומיקס (וכאן כל הקומיקס של הפופאי שהדבקתי בהתחלה, מכוסה) וכן תיקונים קטנים באזור החיבור בין עברית לאנגלית.
טכניקת העבודה הזו הופכת את התיקונים הללו לפשוטים מאד , חלק אורגני מהיצירה.

שימו לב שהעבודה עם הקומיקס שונה מהעבודה עם קרעי האנציקלופדיה.
באזורי הקומיקס אני שומרת על כיוון ועל המשכיות גרפית מה שמחייב אותי לעשות עבודה מאד בררנית ומדוייקת.
(אבל לא על המשכיות תוכן. מאילוצים טכניים, מאחר והקומיקס מודפסים על שני צדדי הדף, אני נאלצת לבחור צד….)

ואחרי ציור הקפלים והוספת הצללים, ככה הצד הפנימי של דלת הכניסה שלנו נראה:

גימור ופינישים:

הציור נגמר. תיקונים קטנים נעשו. אתם שלמים עם התוצאה.
הגיע הזמן לכסות את המשטחים בגימור שייגן עליו מלכלוך ופגיעה.
שלב ראשון אני מכסה הכל בתמיסת דבק עם מים (מהבקבוק שהכנתי קודם. זוכרים?) את הסבב הראשון אני עושה עם היד. זה מאפשר לי לחוש אם יש אזורים בולטים או משוחררים בנייר, ולהחליק אותם.
לאחר הייבוש, אני עושה שכבה שניה והפעם אני נעזרת במברשת. העבודה עם המברשת היא מהירה יותר ולתחושתי גם משאירה יותר חומר על המשטח.
אם יש עוד תיקונים קטנים, זה הזמן לעשותם. לאחר יישום הלכה, זה יהיה מאוחר מדי.

זה בדיוק הזמן להוסיף את החתימה הגרפית שלי(החרפושית), שבאופן תדיר אני שוכחת להוסיף אותה. במקרה זה אני מדפיסה אותה בגודל שנראה לי מתאים ומדביקה אותה משני צידי הדלת:

לאחר ששכבות הדבק יבשו לחלוטין, אני מיישמת על כל המשטחים (הדלת, המשקוף מכל הכיוונים …) 3 שכבות של לכה (על בסיס מים) כדי להגן על ציפוי הנייר מכתמים ומפגיעה מכנית (ממפתחות לדוגמה. ראו את תמונת המשקוף לפני הציפוי)

אגב, מה יקרה אם תמרחו לכה על דבק שלא יבש לחלוטין?
מוזמנים לקבל תשובה, ולראות איך ניתן להשתמש דווקא בתוצאות של זה – כאן.

כשהכל יבש, זה הזמן להחזיר את כל החלקים שהוסרו לפני קילוף הדלת, להוסיף את פסי האיטום שהוסרו, את המזוזה, את מספר הדלת ולחכות לתגובה של השליחים שיגיעו. מקווה שעד אז לא ניהיה כבר בבידוד ותוכלו גם להזמין אנשים הביתה, לעוגה וקפה ו…לראות את דלת הכניסה מבפנים….

בימים אלה, כשאנחנו ספונים בביתנו מפחד הקורונה, הבלוג שלי חוגג שלוש שנים.
(זו בדיוק הסיבה שהפוסט הזה מקדים ועולה היום ולא בתחילת אפריל).
זה הזמן לנצל את השהיה הכפויה בבית ולחדש וליצור ממה שיש.
מוזמנים לדפדף בבלוג ולבחור לכם פרוייקט, ללמוד טכניקות ולהתנסות.

בתקווה לימים טובים יותר וחזרה לשיגרה מודעת ומשופרת.
נתראה בתחילת מאי.

Related Images:

מגש לקפה של הבוקר. או לדברים אחרים…

הפוסט הזה (ותוצריו כמובן) הוא בזכות הבת שלי וחברותיה בנות ה-13 שהתלבטו איך לחגוג לאחת מהן יומולדת.
לאחר שעלו מספר רעיונות הן החליטו להפתיע את החברה עם ארוחת בוקר מפנקת בשבת בבוקר למיטה, עם מגש שישקף את החברות שלהן וספל מדליק עם הדפסה של בדיחה אישית.
על התהליך שלהן להשגת המגש המיוחל, בסוף הפוסט.

כשהן חיפשו (ומצאו) מגש פוטנציאלי, אני מצאתי קבור בארון, משטח לא גדול (עשוי ממזונית עם מסגרת עץ) ששמרתי מאחד ממקבצי הממתקים העטופים בצלופן שקיבלנו בעבר כמתנת חג.
בהשראת המגש של הבנות, החלטתי להפוך גם את המשטח חסר היעוד הנ”ל למגש.
וגם… לעשות שימוש בידיות שפרקתי מדלתות מטבח שהושלכו ברחוב.


ממשטח עץ חסר יעוד מוגדר, למגש קטן:

מי שמכיר משטחי מזונית יודע שיש להם צד אחד חלק וצד שני מחוספס.
במקרה שלי הצד הרצוי היה הצד המחוספס.
זה כמובן לא ימנע ממני לעשות בו שימוש אבל אצטרך להעזר במילוי כדי להחליק את המשטח.
אני משתמשת בחומר מילוי לעץ ומורחת אותו על כל המשטח.
לאחר שהוא מתייבש אני משייפת הכל כדי להסיר חומר עודף ועל מנת להחליק את המשטח.

עיצוב מגש ארוחת הבוקר:

יש לציין כי כבר בשלב המגש כמתנת יומולדת (שיפורט בסוף) מאד התחשק לי לחזור לסגנון השאבי שיק וליצור מגש מחוספס ו”ישן” למראה. (תזכורת קלילה לכסא העכביש שלי)
הואיל והבנות לא שיתפו איתי פעולה, ידעו בדיוק מה הן רוצות ולא הסכימו להתגמש בהתאם ל”חשקי האישיים” המגש שלהן נעשה על פי הויז’ן שלהן ואני “נאלצתי” לעשות את המגש הזה…

סיגנון שאבי שיק כאמור (באחד או יותר מהפוסטים שהעלתי בעבר) הוא סגנון מאד סלחני .
הפגמים הם חלק מהמראה הכולל ולא פעם אף מדגישים אותם. כל פריט הוא יחודי ואין שני פריטים שיראו בדיוק אותו הדבר. שתי הסיבות האלה כשלעצמן הופכות את השאבי שיק לאחד הסגנונות האהובים עלי.

אז אני הולכת לבחור ידיות מתוך מלאי הידיות שפרקתי מארונות ורהיטים ברחוב, לצבוע את המגש בהתאם לידיות שאבחר, לשייף אותו, ליישן אותו, להוסיף לו בטכניקת הפוטו טרנספר איור וינטאג’י ולבסוף לחבר את הידיות הנבחרות ולהשלים את השינוי. להפוך את המשטח למגש.

בחירת ידיות:

רואים בתמונה את הקופסה הזו שפעם קיבלתי בה משלוח של פיז’מות? אז היום אני שומרת בה ידיות שפרקתי מכל מיני ארונות מפורקים או שידות שבורות שמצאתי ברחוב.
ולפני שתשאלו,
כן, אני מסתובבת עם מברגים בתיק. וגם עם מטר ופלייר וקופסאות קטנות לברגים.

ואיך בוחרים ידיות?
גם לפי נטיית הלב וגם לפי עובי הצלע שאליה מתחברת הידית (שבמקרה הזה היא דקה מהרגיל) ועומק ההברגה בתוך הידית.
צריך לוודא שהידית יכולה להתחבר היטב. (בהמשך תראו שגם לאחר שניסיתי להתאים את העובי עדיין, בסופו של דבר, נאלצתי להעזר בשייבות)

לאחר שבחרתי את הידיות המתאימות גם טכנית וגם עיצובית, ניקיתי אותן במים עם חומץ.
בשלב הזה מדדתי מיקום וקדחתי את החורים לידיות.

ולמה בשלב הזה?
משום שבשלב הזה קל יותר לתקן.
החיים לימדו אותי שגם כשאני לא טועה (ויש פעמים שכן!…) קורים דברים שלא בשליטתנו…למשל סיבים נקרעים מהעץ בזמן הקדיחה.
בשלב הזה עדיין אין שום בעיה למלא את החסר בחומר מילוי לעץ. אחרי צביעה, זה כבר יהיה כרוך ביותר עבודה ויש סיכוי שיראה פחות טוב.
ואפרופו טעות,
קדחו תחילה במקדח דק ואח”כ השלימו במקדח עבה יותר. המקדח הדק יאפשר לכם להיות מדוייקים יותר והמקדח העבה יתן לכם מרחב תנועה קל ויגשר על חלקי מילימטר של חוסר דיוק.

צביעת מגש בהשראת סגנון השאבי שיק:

אחרי כל התיקונים, כל המילויים וההשלמות, אחרי שיוף והחלקה ואחרי ניגוב האבק אפשר להתחיל לצבוע.
רגע לא…
צריך תחילה להגן על אזורים שלא יצבעו (במקרה שלי תחתית לוח המזונית ישאר בגוון המקורי שלו) ואני עושה זאת באמצעות מסקינטייפ שמגן על נקודות המגע בין האזורים הצבועים ל”לא צבועים”.

אני מתחילה לצבוע עם צבע חום את האזורים המועדים לשיוף.
למה?
כי תוך כדי שיוף אמנם מגיעים לעץ המקורי אבל השכבה הזו נותנת מעין מסגרת ורובד נוסף שתורם למראה השאבי שיק.

דיסטרסינג ו”ישון” של מגש:

לאחר שהמגש נצבע (תחליטו אתם אם שכבה אחת מספיקה לכם או שתעדיפו שתיים) והתייבש, הגיע זמנו של נייר הלטש או של המלטשת, אם תעדיפו שיוף מסיבי יותר. אני לא הסתפקתי בנייר לטש.

כשהמגש מלוטש למשעי ומשביע את רצונכם מגיע שלב שאני קוראת לו יישון והוא עבר אצלי הרבה שלבים של נסוי וטעיה שלימדו אותי על אפקטים וחומרים ואיך חומרים משתלבים (או לא. תראו חלק מתהליך הלימוד שלי תוך כדי עבודה על שידת האיפור).
בשורה התחתונה, השלב הזה צריך לתת לצבע (החדש) פאטינה שלרוב הזמן נותן. מקבילה ל”לכלוך” ולגוון שמשתנה עם הזמן.
את זה אני משיגה באמצעות אותו הצבע החום שצבעתי איתו את שכבת הביניים.
אני מדללת אותו במים אבל מקפידה שהערבוב לא יהיה מלא. אני מעוניינת בחוסר אחידות, אני מעוניינת שבחלק מהמקומות (במיוחד בפינות או בחריצים בהם יש הצטברות של לכלוך,הגוון החום יהיה בולט יותר) ואני מתחילה למרוח את המשמש הזה עם סמרטוט על המגש המשוייף שלי.
כדאי לעבוד יחסית מהר וברגישות. כך ניתן להסיר עם קצת יותר מים, צבע חום עודף.

בעבודות קודמות השלב הזה הקדים רק את שלב הגמר ונעשה לאחר שלב של פוטו טרנספר.
נסיון העבר לימד אותי כי אם עושים זאת לאחר שלב הפוטו טרנספר, הגוון החום לא נתפס על התמונה (ועל המסגרת השקופה שלה שנוצרת מהחומר שבעזרתו עושים את ההעברה.) וההדפסה ניראת כמו מדבקה. (ניתן לראות את “צורת המדבקה” על העכביש בכסא העכביש שלי)
כאן הקדמתי את שלב היישון כדי להמנע בדיוק מזה.

פוטו-טרנספר להוספת ענין:

מגש, מעבר להיותו חפץ שימושי , הוא גם יכול להוות מצע לתמונה שממוסגרת באופן טבעי.
כמובן שניתן להשאיר את המשטח חלק ונטול כל אמירה (וזו גם אמירה…) אבל אפשר לנצל את ההזדמנות, להכניס עניין ולחזק אמירה כלשהי על אותו משטח “טבולה ראסה” פשוטו כמשמעו.
הואיל ובחרתי במראה שאבי שיק, החלטתי שהתמונה שמתאימה כאן היא תמונת חפץ וינטאג’י.
נבירה וחיפוש ברחבי האינטרנט והפינטרסט העלו שלל של קונכיות מחד ושני סטים של סכו”ם מאידך.
לאחר התלבטות, הסכו”ם הזה ניצח…

תמונת הסכו”ם הנבחרת לצרכי פוטו-טרנספר

את סט הסכו”ם הזה, לאחר מעט עיבוד שלי בפוטושופ והתאמת התמונה להדפסה, שלחתי להדפסה במדפסת ליזר (הזרקת דיו אינה טובה כאן מאחר ובמגע עם נוזלים הדיו מתפשט והציור נהרס) במכון דפוס.
תעשו לעצמכם טובה והדפיסו מראש שני עותקים על מנת שאחד מהם יהיה גיבוי. זה יכול לחסוך לכם טרטור מיותר. מנסיון.

איך עושים פוטו-טרנספר:

ניתן לקרא פרוט על התהליך הזה גם במספר פוסטים קודמים:
מסגרת
שידת איפור ושרפרף תואם
כסא מיושן

כמה דגשים לתהליך:
1. הדפסה במדפסת לייזר בלבד.
2. התוצר יהיה בתמונת מראה להדפסה! במקרה של כתב או כל דבר שיכול להיות מושפע מזה, הדפיסו תמונת מראה של התמונה הרצויה.
3. לצורך התהליך תצטרכו חומר בשם ג’ל מדיום שלרוב ניתן להשיגו בחנויות יצירה.
4. את התמונה יש לחתוך סמוך ככל הניתן לציור עצמו. אם תשאירו מסגרת, יש סיכוי שהתמונה תראה כמו מדבקה
5. את ג’ל המדיום יש למרוח בשכבה אחידה ומלאה על התמונה עצמה (בצד של התמונה) ולמקם בזהירות ובמדוייק על המשטח אליו יש להעביר את התמונה. במקרה שלי, במרכז המשטח.
6. להדק את התמונה ולשטח אותה היטב על המשטח. להחליק והוציא בועות אויר, אם נוצרו.
7. לתת לג’ל להתייבש היטב. אל תעגלו פינות כאן.
8. לאחר ייבוש מלא, לקחת סמרטוט נקי ולח ולטפוח על הנייר. ללחלח אותו. ובשפשוף עדין להתחיל להסיר את הנייר עד להסרה מלאה. ההדפסה תתגלה על המשטח….

9. כפי שניתן לראות, לפעמים חלק מההדפסה יורדת עם הנייר. זה יכול לקרות כי: לא היה מספיק ג’ל, היה יותר מדי ג’ל והתמונה לא נצמדה היטב, שיפרתם מיקום של התמונה לאחר הנחתה או לא חיכיתם מספיק זמן לייבוש… ואולי עוד סיבות שלא גיליתי עד כה.

אז איך מתקנים תמונה פגומה??

כפי שאתם רואים, הכף והמזלג יצאו לא רע. הם יזדקקו לתיקונים אבל הסכין…זה ממש לא!
אז מה האופציות שלי:
א. להשאר עם מה שיש… לפעמים זה הפתרון הכי סביר.
ב. לשייף הכל ולהתחיל מחדש (צבע והכל…) – רק אם אין שום ברירה אחרת.
ג. תיקונים מינוריים עם עט – זה מה שאעשה עם המזלג והכף…
ד. להסיר את מה שניתן מההעברה הנוכחית ולחזור על התהליך. הואיל ומהסכין לא נשאר הרבה בהעברה הזו, החלטתי לעשות העברה נוספת ולנסות לדייק ככל הניתן במיקום. (וזו בדיוק הסיבה שאמרתי לכם לעשות שתי הדפסות מראש, גם בשביל תיקונים מעין אלה. וגם אם התוכי שלכם רצה לבדוק אם זה אכיל….)

אז מההדפסה השניה גזרתי את הסכין מאד סמוך לגבולות הציור. מעבר ליתרון שיש לזה במראה הסופי, זה גם הקל עלי לדייק את המיקום שלו מבלי לעשות תיקונים.
לשמחתי הפעם הצלחתי ולאחר שכל הנייר הוסר והמשטח יובש, עשיתי השלמות ותיקונים עם טוש ספירט שחור.

פינישים:

לאחר שציור הועבר למשטח המגש, לא נותר אלא:
להסיר את הסלוטייפ (שבאופן מפתיע הסיר איתו שבבים מהמזונית),
לעבור על הכל עם כמה שכבות (משטח שמועד לשחיקה מכנית גבוהה, ויכול להחשף לחום ולרטיבות) לכה מט על בסיס מים להגנה (גם על המשטח התחתון שנשאר בגוון המקורי)
ולחבר, הפעם סופית, את הידיות שיהפכו לידיות נשיאה למגש.

ואחרי הכל, כך המגש נראה:

ו…מגש כמתנת יומולדת:

זוכרים שהבטחתי בהתחלה? אז כאן אני מקיימת. עם סייגים.
אני אמנם עזרתי בתהליך (והצלחתי לגנוב כמה תמונות) אבל הרעיון והויז’ן העיצובי כולו שלהן.
לצערי הן לא צילמו על קו הסיום כך שבמקרה זה, תצטרכו לדמיין את ארוחת הבוקר המוגשת על המגש הזה….

אז…
כשהן חשבו על מגש, הן חשבו תחילה לקנות מגש. מגש יפה ומוצלח אבל גנרי, בלי שום יחוד.
כשמצאתי את המגש הזה (שאין ספק שהוא היה זקוק כבר למתיחת פנים רצינית) עלה הרעיון לצבוע אותו ולהדביק עליו תמונות של ארבעתן.
הטויסט הזה יהפוך את המתנה שלהן ממתנה חמודה למתנה אישית שתיתן ממש ביטוי ויזואלי לקשר שלהן.

כך נראה המגש לפני טיפול:

ואיך לשדרג את המגש?

כאן כמובן השמיים הם הגבול.
הבנות החליטו לצבוע את המגש (2 שכבות של צבע שאבי שיק תכלת), ליצור קולאג’ של תמונות שלהן בפוטושופ, להדפיס ולהדביק את הקולאג’ על המגש.
אפשר כמובן ליצור קולאז’ מתמונות ממש אבל פשוט יותר לעשות זאת בפוטושופ ולהדפיס את התוצאה. וכך גם משטח המגש יהיה חלק לחלוטין.

גם כאן, שימו לב להדפיס את התמונה במדפסת לייזר ולא בהזרקת דיו. כאמור, תמונה שמודפסת בהזרקת דיו תתקלקל במגע עם הדבק. הצבע ימרח.
אז גם כאן, אל.

את התמונה יש להדביק בזהירות ובשיטטיות.
יש למרוח שכבה דקה ואחידה של דבק על חלק מהשטח, לשטח את התמונה על הדבק ולוודא שאין כיסי אויר. ולעבור הלאה עד שכל השטח מכוסה בתמונה.
שימו לב שכשאתם משטחים את התמונה על הדבק, גם אם עשיתם זאת פרפקט, התמונה נעשית רטובה מהדבק וכמו אצבעות ששהו במים גם כאן נראה שיש בה קמטים.
הפרפקציוניסטים שבינינו ינסו ליישר את הקמטים הללו ועל הדרך עלולים לקרוע את הנייר (נו…גם אני הייתי שם, אלא מה?)
תרפו. כשהנייר מתייבש הכל מתיישר. מבטיחה.
אחרי שהתמונה מודבקת ויבשה, כמה שכבות של דבק (וכמובן זמן ייבוש בין שכבה לשכבה).
ואח”כ כמה שכבות של לכה (מבלי לוותר על זמן ייבוש בין שכבה לשכבה, כמובן…)

הואיל ומדובר במגש עם שחיקת מגע גבוהה וחשיפה אופציונלית לחום ולרטיבות, הייתי מגזימה לכיוון של היותר עם כמות השכבות של הדבק והלכה. כאן יושמו 4 שכבות של דבק ו4 שכבות של לכה.
(על התמונה לכה מבריקה וכל השאר לכה מט)

וזה המגש המוכן רגע לפני שנלקח.
לפחות הצלחתי להגניב צילום בסלולרי…

המגש מוכן לארוחת הבוקר.

זהו.
לפוסט הזה ול-2019 שממש תכף מתחלפת והופכת 2020.
מאחלת לכולכם גם ב-2020 לשמור על הכדור האחד שיש לנו,
לשמור על ראש פתוח
ולתת מקום ליצירתיות שלכם בכל תחומי החיים.
שנה אזרחית נהדרת!

Related Images:

בובת התצוגה בלי הראש וחברתה שעם…

כבר יותר משנה שאיני אוספת חלכאים ונדכאים מצידי הדרכים אלי הביתה.
אין לי מקום. אובייקטיבית….
אז אני מסתובבת עם סכי עיניים וירטואלים , מתעלמת לחלוטין מכל ערמה, מפתה ככל שתהיה.
למרות זאת, באחת מגיחות ההסעה שאני עושה על בסיס קבוע (כן, אני רחל עדיה ואני “אמא הסעות” בחלק לא מבוטל מזמני…) לא הצלחתי להתעלם…
מתוך ערמת מפוני חלל כלשהו, הציצו אלי 2 גויות (טוב נו, בובות תצוגה…) פקוחות עיניים, זקורות חזה ונטולות גפיים.
לאחר שהורדתי את הבת שלי לענייניה, מיהרתי להעמיס את שתי הבובות למושב האחורי.
נוסעת הביתה ומקווה שמשטרה לא תעצור אותי בדרך בחשד לחטיפה או רצח וכריתת אברים, רחמנא ליצלן.
טטיאנה היא בובת התצוגה שהתמקמה על השרפרף, שגם הוא מיועד לשיפוץ, ונדיה היא שעל הקורקינט…

יש מיש - בובת התצוגה לפני טיפול

נדיה וטטיאנה. בתפקיד שומרות הסף הקריפיות שלנו….

כבר מלכתחילה היה לי דימוי ברור של מה אני רוצה לעשות.
בינתיים חיכיתי למעמד שיזדמן על דרכי. רציתי למקם את בובת התצוגה על רגל, שתגביה אותה. לפחות אחת משתי בובות התצוגה, אם לא את שתיהן.

עד שיום אחד סיוון השכנה שלי רצתה להפטר מקולב עמוד…

יש מיש בובת התצוגה קולב

זה הקולב שסיוון, השכנה שלי, נפטרה ממנו וששמחתי לאמץ…

לימים גיליתי שהקולב בנוי משני חלקים והברגה ביניהם.
זה לשמחתי עבד לטובת היעדים שלי כשהקולב גוייס לתפקידו החדש.
בהמשך תראו שנאלצנו לוותר על כמה מקימוריו של הקולב וזאת בעזרתו של עארף המסגר.

צפי בעיות ותכנון מקדים – איך בובת התצוגה תראה ומה צריך לעשות לשם כך?

מי שמכיר אותי כבר מעבודות קודמות יודע, שגם אם כמעט תמיד יש בלת”מים, כמעט תמיד אני מנסה לצפות את הבעיות ולפתור אותן, ולו מחשבתית (לוודא היתכנות).
השיקול שעומד מאחורי זה הוא פרקטי לחלוטין.
ממש לא כיף להשקיע עבודה זמן ואנרגיה מיותרים וזה לרוב מה שקורה כשאין מחשבה מקדימה שעומדת בבסיס העבודה.
גם אם לא פעם דברים משתנים תוך כדי עבודה, טעויות קורות.
שיקול דעת מוטעה או סתם חוסר מזל גורמים לנו לעשות עבודה מיותרת. תכנון מוקדם יכול לחסוך לא מעט כאב לב.
במקרה זה, לא ראיתי טעם להתחיל לעבוד על הבובות לפני שאני מוצאת דרך לחבר בין הקולב לבובה.

ריתוך וחיתוך מתכת לא עושים בבית…יש צורך בכלים מקצועיים, יש לנקוט זהירות ונדרשת מיומנות שאין לי.
אז חיפשתי איש מקצוע שיהיה יצירתי מספיק, שיבין את הראש שלי, שיצליח ליישם את הפתרון שחשבתי עליו ושייקח את הרעיונות שלי הלאה.

איש בדיוק כזה הוא עארף, שעובד במסגריה צדדית ברחוב יוחנן הסנדלר בכפר סבא. הגעתי אליו במקרה, אחרי טסט לאוטו. כששאלתי אם יש מסגרייה בסביבה.
איזה מזל שמצאתי אותו.

בהתחלה נראה שהוא לא מבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו.
תוך חמש דקות, לא רק שהבין, לא רק שזרם איתי, הוא קלט בדיוק את הבעיה ונתן פתרון אלגנטי שהיה מוצלח יותר מהפתרון שאני חשבתי עליו.

טוב, אבל אנחנו מקדימים מעט את המאוחר.
הרבה לפני שעארף נכנס לתמונה, אני החלטתי על עריפת ראשים…


טטיאנה מאבדת את הראש:

עוד לפני שהסרת ראש בובת התצוגה הפך לחלק מהפתרון הטכני של חיבור הבובה לרגל, החלטתי לוותר על הראש מסיבות ויזואליות.
הראש של טטיאנה נראה לי גדול. העדפתי למתן את הפרופורציות ולוותר על תווי הפנים.
בשלב זה עוד לא היה לי ברור מה יעלה בגורלה של נדיה, הבובה השניה.
היא נאלצה להמתין.

קצת התלבטתי איך לבצע את אקט העריפה כך שהקו יהיה נקי. חשבתי תחילה להעזר בשרותי נגר ומשור שולחני. הפתרון היה פשוט הרבה יותר. משור ידני.
לשמחתי החומר, פיברגלס כמדומני, היה רך יחסית לניסור וחלול.

מאחר והגוף הוא חלול, מתאפשרת גישה לפנים הגוף ואפשר להעזר בזה לצורך חיבור הרגל לבובה. (או יותר מזה להשחיל בתוכה מוט על מנת לוודא יציבות.) ההעדפה הויזואלית התגלתה כיתרון טכני.

המחשבה הראשונית שלי היתה לחבר לחלק התחתון של הקולב משטח ועליו לבסס את הבובה (לחבר אותה בהברגה או בהדבקה). החלק העליון של העמוד נראה לי מיותר ובשמחה הייתי מחליפה אותו באום מתאים (לא מצאתי כזה).
עארף לקח את המחשבות שלי , ניצל את פרטי החיבור הקיימים ולקח את זה צעד קדימה לפתרון אלגנטי ללא צורך בהדבקות או בהברגות נוספות שנתן גם ערך מוסף לבובה.

פרטי החיבור בין בובת התצוגה לקולב. הלכה למעשה.

כך נראה החלק התחתון של בובת התצוגה. מימין לפני הטיפול של עארף ומשמאל אחרי.
איך הכל מתחבר, תבינו בהמשך.

וזו ההברגה בחלק התחתון של הקולב. אתם יכולים כבר לדמיין את הפתרון שחשבתי עליו? ומה יצא בסוף בעזרתו של עארף?

לא אבזבז זמן ומילים על פתרונות ביניים ואנסה לתאר לכם מה עארף עשה.
כפי שראיתם בתמונות למעלה, פרט החיבור של בובת התצוגה עשוי משתי שכבות מתכת עם רווח ביניהן, שיש בהן חור עגול.
לחור בגודל המקורי ההברגה הצליחה להכנס אבל מוט הקולב היה רחב מדי.
עארף חתך את השכבה החיצונית בפרט החיבור והגדיל את קוטר החור כך שהמוט יוכל לחדור לתוכו. בשכבה הפנימית הוא לא נגע כך שהיא מהווה מעצור למוט אולם ההברגה עוברת דרכו.

הואיל וקוטר המוט אינו רחב דיו על מנת שהבובה תהיה יציבה עליו, הוא מדד מיקום והלחים פלטת מתכת למוט הקולב כך שהבובה תהיה יציבה עליו.
כמובן שזה עדיין לא מספיק לקבע ולייצב את הבובה. בשביל זה נעזר בחלק העליון של עמוד המוט שייכנס לתוך הבובה (דרך הצוואר החלול) ויוברג על חלקו התחתון של מוט הקולב שחדר דרך החור בפרט החיבור:

כמובן שעל מנת שהמוט יצליח להכנס לבובה היה צריך ל”גלח” אותו מעט. חדי העין יוכלו לראות את החתיכות שנוסרו מהקולב על רצפת המסגריה.
החלק העליון של מוט הקולב חיוני ליצוב וחיזוק הבובה על הרגל אבל יש לו גם ערך מוסף ויזואלי ותפקודי (לתליית כובעים… ולמי שיש יותר כובעים – כאן). כמו כן, לצורך ניוד או תצוגה מתחלפת, הפתרון הנ”ל מאפשר פרוק.
על היתרון הזה ברכתי מאד כשהייתי צריכה לשנע את הבובה חזרה הביתה.

יש מיש בובת התצוגה ששודכה לעמוד

עד כאן העבודה של עארף.
כך בובת התצוגה נראת לאחר ששולבה עם הקולב.
מכאן והלאה, אני זו שנותנת אופי ושיק לבובה…

שימו לב שחור הצוואר לא נסגר בשום שלב.
במקור, חשבתי לסגור אותו.
אם הייתי מוותרת על פריווילגיית הפרוק, היה ניתן לקבע את המוט ולסגור את חור הצוואר.
לראייתי, היכולת לפרק ולחבר חיונית.
איני רוצה לוותר עליה.
כמו כן, גם ויזואלית התרגלתי ואני מוצאת שהצוואר החלול כבר לא מפריע לי.

לגבי הקולב עצמו,
בחרתי במודע להשאיר אותו כפי שהוא ולא לצבוע אותו (אם כי האפשרות נבחנה)
אהבתי אותו כך, בגוון אדמדם שמזכיר מעט חלודה. עם הפגמים, עם סימני הניסור.
לא מושלם, אבל מושלם לצרכי.

הלבשת הבובות.
בערך…

חלק מהפריקיות של הבובות הללו היתה תחושת הערום שלהן.
יוצרי הבובות טרחו ליצור אותן בגוון גוף אנושי וגם עם קימורי גוף אנושי (כגון טבור או קימורי שריר ש…ברוב המקרים מוסתרים ע”י בגד).
אותה תחושת גוף ערום יצרה מעט אי נוחות (מה שלדעתי תרם לתפקידן כשומרות זמניות של סף ביתי ;-)) ש(גם)בזה רציתי לטפל.
את הקימורים אהבתי. את צבע הגוף הערום, לא.

אני עובדת לא מעט עם הדבקת ניירות מסוגים שונים (דפי ספרים, מפות ישנות, קומיקס, תכניות…) על משטחים שונים כדי לכסותן ועל מנת לתת להם טוויסט ויזואלי.
גם במקרה זה היה לי ברור כי אני רוצה כיסוי (להבדיל מצבע, לדוגמה…) ורק הייתי צריכה לבחור איזה כיסוי.

בדיוק באותו השבוע, כשנתקעתי בלי עיתונים לריפוד הכלוב של קיווי, גדי, השכן שלי, נתן לי ערמת עיתונים ישנים של גלובס.
מעבר לתכנים הכלכליים שמייחדים את העיתון הזה, גם המראה והעיצוב מייחדים אותו.
המראה הזה, הגוון הייחודי והשפה הגראפית שלו תפסו אותי .
ההדפסה השחורה ברובה,על גוון נייר שמזכיר את צבע הבובות, התיישב לי היטב וסיפק לי את הטוויסט מחד ומאידך את הנאמנות למקור.
גלובס… הפעם העיתונים שלכם לא ירפדו כלוב… הפעם הם יעטפו את בובות התצוגה שלי…

והלכה למעשה…

שיטת העבודה הפעם שונה ומזכירה להבנתי טכניקה שנקראת דקופאז’ (תקנו אותי אם אני טועה?).
אני קורעת קרעים בגדלים שונים ובצורות שונות מהעיתון.
הקרעים לא לחלוטין אקראיים מאחר ואני רוצה ליצור מעין פסיפס מבולגן. (אני מתייחסת למודפס בעיתון כטקסטורות שונות שניתן לשלב ביניהן)
את הקרעים אני מכניסה לקערה עם דבק פלסטי מדולל במים שיספיק לכיסוי מלא של הנייר.
התמיסה צריכה להיות נוזלית ולבנה. אין לי יחס מדוד בין הדבק למים אני עושה זאת לפי תחושה. מוזמנים לפתח את התחושה שלכם גם. תמיד אפשר להוסיף מעט דבק או מעט מים אם התמיסה סמיכה או דלילה לטעמכם.
הקרעים צריכים להתרכך ולספוג היטב את התמיסה.


את הקרעים הרטובים (אחד, אחד. יש להפרידם וליישרם כמובן) אני מוציאה, מסירה נוזלים עודפים, ומצמידה לבובה. אני מצמידה היטב, מיישרת ומחליקה קיפולים ככל הניתן.
כך עד לכיסוי מלא של כל המשטחים החשופים.
הנייר הרטוב הוא עביד מאד ומקבל בקלות כל צורה.
במקרה זה בו לא מדובר על משטח ישר וחלק, יש לזה חשיבות יתר.
שימו לב, גם נדיה (בובת התצוגה השניה) כוסתה כולה באותה הטכניקה ותווי הפנים העדינים וקימורי השיער המקוריים נשמרו ולא איבדו מצורתם. תמיד אפשר לשחק עם גודל הקרעים כדי להתאים אותם למשטח הרצוי.
שימו לב, העבודה כאן היא רק עם הידיים… כמו מסאג’ ;-)…
משמע, אתם מתלכלכים (ולא, לא כדאי לגעת בטלפון. גם לא בשביל לצלם…) והסביבה מתלכלכת.
אמנם זה רק דבק פלסטי, אבל עדיף להגן מראש מלהצטער ולנקות אח”כ.

גימור:

גם כאן כמו בעבודות אחרות בהן כיסיתי משטחים בהדבקה, לאחר ייבוש יש לכסות את המשטח בדבק.
כאן חלק מהתהליך נעשה כבר בשלב ההדבקה, שהרי קרעי העיתון היו ספוגים בתמיסה ואנחנו “מיסג’נו” אותם על גבי הבובה עד שקיבלו ממש את קווי המתאר שלה.
לאחר שהכל התייבש, זו הזדמנות לוודא שהכל אכן מודבק. עדיין אפשר לקרוע, להוסיף דבק בנקודות תורפה ולכסות בעוד קרעים של עיתון, אם יש צורך.
כמובן שזה הזמן גם לעשות תיקונים ויזואליים באמצעות כיסוי אזורים בשכבה נוספת.
אחרי כל התיקונים, כשהכיסוי יבש ואני שבעת רצון, אני שוב טובלת ידיים בנדיבות בתמיסה של דבק עם מים ושוב מורחת על הכל וממסג’ת הכל היטב.
בשלב הזה ניתן גם להוסיף נצנצים אם מתאים לכם…
(כשעבדתי על טטיאנה, עבדתי על משטח עבודה שבעבר צבעתי עליו בצבע מוזהב.
מבלי לתכנן נכנסו נצנצים לדבק ואהבתי את התוצאה – עיתון גלובס עם מעט נצנצים על בובת תצוגה…. כשעבדתי על נדיה, כבר הכנסתי במכוון נצנצים לדבק.)

ואחרון אחרון חביב, אחרי ייבוש מלא של הדבק, שייפתי בעדינות באמצעות נייר לטש עדין נקודות שבולטות מעט בכיסוי, על מנת להחליקן. ניגוב הבובות מאבק ו…שלב האיטום באמצעות שתי שכבות של לכה שקופה.

לאחר התלבטות בין גימור מבריק למט בחרתי בגימור מט.
הגימור הנ”ל נתן לבובות טקסטורה קטיפתית משהו. תראו בעצמכם…כך הבובות נראות היום:

  • יש מיש בובת התצוגה 1
  • יש מיש בובת התצוגה 2
  • יש מיש בובת התצוגה 3
  • יש מיש בובת התצוגה 4
  • יש מיש בובת התצוגה 5
  • יש מיש בובת התצוגה 6
  • יש מיש בובת התצוגה 7
  • יש מיש בובת התצוגה 8
  • יש מיש בובת התצוגה 9
  • יש מיש בובת התצוגה 10
  • יש מיש בובת התצוגה 11
  • יש מיש בובת התצוגה 12
  • יש מיש בובת התצוגה 13
  • יש מיש בובת התצוגה 14
  • יש מיש בובת התצוגה 15
  • יש מיש בובת התצוגה 16

Related Images: