לפני שאני מתחילה, נראה לי שאני צריכה להסביר מה זה סוקל (או צוקל) כדי שלא תבהו במסך בעיני עגל (אני יודעת שזה מה שאתם עושים כי כאלה עיניים בדיוק הבנות שלי תלו בי כשסיפרתי להם על הסוקל שלי!)
הסוקל הוא בעצם פרט החיבור בין הארון לרצפה או למשטח מתחתיו. החלק התחתון של הארון או המזנון, זה שנסוג מקו חזית הארון. סוג של ספייסר…
מעצם תפקידו והגדרתו, אתם מבינים כבר שהוא לא פרט דומיננטי.
קרוב לוודאי שהסוקל אינו מושך תשומת לב יתרה ולא תזכרו אותו כלל כשתחשבו על הארון.
נאסף ברחוב…
גם את חלקי המזנון שמצאתי, מצאתי ואספתי מהרחוב.
הפעם בזכות פוסט שהועלה בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה. כך זה נראה בפייסבוק….
דווקא סימנתי לעצמי משהו אחר, שלא היה כבר כשהגעתי…
אז לקחתי את מה שהצית את דמיוני במקום. חלקי מזנון מפורק שהיה לי ברור כי יום יבא וישנו את יעודם תחת ידי.
כך זה נראה לאחר שהובא כלאחר כבוד הביתה:
הסוקל שלי אינו סוקל קלאסי. זה סוקל של מזנון שכנראה חיבר 2 חלקי מזנון זה לזה.
כפי שניתן לראות בתמונות, הסוקל המדובר, מחובר לחלק המזנון בצידו הרחב ועוטף אותו גם מצד.
בשלב ראשון רציתי להפריד את החלק המרכזי עם המגרות מהסוקל שעטף אותו אבל באותה נשימה לא היו לי ספקות: קל זה לא יהיה. וגם יחייב תיקונים בדיעבד.
להפריד סוקל ממזנון…
הואיל והמזנון הנ”ל נעשה ממזמן ובנגריה שעשתה עבודה טובה (משמע, דבק זה דבק …)
התהליך היה ארוך, מתיש וכמעט מייאש. וכן, גם יהיו לא מעט תיקונים.
יכולתי אולי להקל על התהליך לו הייתי מוכנה להרוס את הסוקל, אבל לא.
התעקשתי.
ותראו בסוף, היה שווה…
השתמשתי בכל השיטות והטיפים שקיבלתי בקבוצות יעודיות ובפורומים רלוונטיים
(למעט אלה שריפו את ידיי…):
- הרטבתי (לא יודעת כמה זה תרם…)
- הכנסתי שפכטל (חלוד… למקרה שיהרס) בדפיקות פטיש ובהמשך נעזרתי בשני מברגים כטריז מתקדם. גם אותם החדרתי בדפיקות פטיש עד לנתוק החלקים נקודתית. ואז הוצאתי את המברג (כל פעם אחד מהשניים לסרוגין) והכנסתי אותו שוב בהמשך.
- הכנסתי גם חוט ברזל (אבל הוא רק וידא שיש רווח המשכי בין החלקים)
אחרי שהחלק הארוך התפרק (החלק שחשבתי לתומי שהוא החלק הקשה…), הגעתי לאגוז הקשה יותר. החלק הקצר המחובר אליו בר’.
כאן לא הצלחתי בשום אופן (ולא בכדי. הם ניבנו מסתבר כיחידה אורגנית ולא הודבקו אחד לשני)
הואיל ורק החלק הארוך בסוקל עניין אותי, את החלק הקטן, הניצב לגדול כבר לא התעקשתי לשמר.
בנקודה זו הגיטסו נכנס לפעולה. ניסרתי בקו החיבור (הגאומטרי. לא היה באמת קו כזה) בין החלקים, ועדיין, בגלל המבנה של הג’יטסו לא היתה לי גישה ולא יכולתי לנסר הכל.
בדרך ,כשנאלצתי לנסר את אחת מתומכות הסוקל ניסרתי גם מסמרים ( ואת זה גיליתי בדיעבד. לשמחתי המשורית עדיין מתפקדת…)
ועדיין, אחרי הכל, הגעתי גם לשלב האלימות בו הייתי צריכה ממש לדפוק עם פטיש ולהפריד בכח (מומנט? מישהו פה איתי?) את החלק מהגוף.
והחלקים נפרדו.
חלק מהדופן של המזנון התקלפה. כאן אצטרך להדביק ולמלא בבא הזמן, אבל הפעם אני מתמקדת בסוקל שהצלחתי להציל.
נו שויין.
אלגנטי זה לא היה, אבל מסתבר שכישלון גם לא.
המדף כבר ממש מתבקש, לא?
סוקל שהופך למדף – ויז’ן עיצובי :
שלושה מתוך ארבעה צדדים בסוקל, מחופים פורניר.
אשמח להשאירם כך גם כי אני אוהבת את החום והטקסטורה של העץ וגם כמחווה למקור. מאותה הסיבה בדיוק (וגם משום שהטקסטורה נאה בעיני, כמובן)החלטתי להשאיר את קנט הסנדויץ חשוף כולל כל הפגמים ומילויי השפכטל שהתבקשו.
אבל כדי להכניס עניין ואופי טיפה יותר צעיר ודינאמי (כדי שתבינו, זה הולך להיות תלוי אצל אמא שלי, בת ה-82 בפינת העבודה שלה בדיור המוגן בו היא מתגוררת… ;-)) החלטתי לצבוע את כל שאר האזורים בצבע.
בהיותו סוקל, כל חוצץ לכאורה, היה רכיב קונסטרוקטיבי.
במתכונתו המיועדת כמדף זה אכן חוצץ שיוצר נישות עצמאיות.
ניתן להתייחס לכל נישה בנפרד. בצבע, בטיפול ובסופו של דבר גם פונקציונלית.
זה מה שבחרתי לעשות בסופו של דבר. כל נישה זוכה לצבע משלה ורק שתי הנישות החיצוניות “זוכות” לגב. הנישה המרכזית תהיה חשופה לקיר עליו המדף יותקן…
למי שתהה למה יש חוצץ קטוע… זה היה אילוץ שבלעדיו לא הייתי מצליחה להפריד את החלקים.
בכנות, לא חושבת שהייתי עושה זאת אלמלא אותו אילוץ ואני מאד שמחה שזה קרה.
המדף הרבה יותר מעניין כך לדעתי.
דווקא אילוצים גורמים לנו לא פעם למצא פתרון מיוחד, חריג ולהיות יצירתיים יותר. זו סיבה טובה לא לחשוש מבלת”מים שקורים ויקרו כמעט תמיד בתהליך של יצירה !
את המדפים יש להתקין על הקיר.
הדרך הטובה/היפה ביותר לעשות זאת היא עם משולשים(ראו בהמשך).
אבל אם אני מעדיפה שהמשולשים יהיו נסתרים, אצטרך להוסיף למדף גב.
לפחות באזור המשולשים, משמע בשתי הנישות הצידיות.
מתחילים להפוך סוקל ל…משהו אחר?
לא סתם כתבתי משהו אחר. השלב הראשון לפחות הוא מאד אוניברסלי.
סתימת חורים עם שפכטל עץ, שיוף וניקוי. ולפעמים יותר מסבב אחד שכזה.
תהליך הפרדת הסוקל מהמזנון, כפי שראיתם, היה ברוטלי למדי.
גם אם הסוקל יצא במצב סביר, עדיין נוצרו פגמים שיש לתקן.
סתימת חורים:
איזה דבר נהדר זה שפכטל עץ…(אגב, ניתן לקנות אותו בגוונים שונים ולהתאים אותו לגוון הרצוי)
אני סותמת את כל החורים עם החומר הקסום הזה.
לפעמים יש פגמים בפינות ואז מילוי חומר הוא קצת יותר מורכב.
אני נעזרת בלייסט עץ שאני מהדקת ומיישרת עם כליבה ואז ממלאה עם שפכטל עץ
כמובן שבמקרה כזה יש לתת לחומר להתייבש היטב לפני שמשחררים את הלייסט ומשייפים.
וגם זה בעדינות, כי שפכטל עץ אינו מאד חזק ועלול להפגע בפרט שמדובר על פינה.
(ראוי לציין שאת הטיפול הזה עשיתי לאחר שיוף הסנדויץ’ באזור ההפרדה מהמזנון שאליו התייחסתי בהמשך, לאחר הסרת השבבים והחלקת המישור)
שיוף:
לסוקל יש שני צדדים עם סנדויץ’ חשוף.
אחד מהם יחסית חלק
והשני, שהיה מחובר לארון, מאד לא חלק. בלשון המעטה. הרבה שבבי עץ, אזורים פגומים ולעיתים שכבת עץ נוספת שנתלשה מהארון בתהליך ההפרדה.
הצד הפחות חלק יהיה מן הסתם הצד האחורי. ועדיין יש לטפל בו להחליק ככל הניתן, להסיר שבבי עץ ושכבות שנתלשו מהארון. מספיק על מנת ליצור מישור ישר ואחיד. לא מעבר לזה.
ניתן לראות בתמונה את האזורים בהם המברגים הוחדרו וכן פגמים שנוצרו בתהליך הפרוק ונאלץ למלא ולתקן.
בצד השני, גם אם הוא נקי יותר מלכתחילה, יש לא פחות עבודה. הוצאת פינים (ששימשו לקבע את המיקום היחסי שלחלקי המזנון), מילוי חורים בסנדויץ’ ואח”כ שיוף יסודי שיתן תוצאה אסתטית (כפי שציינתי, קנט הסנדויץ’ יהיה חשוף ולכן יש להביאו למצב חלק וייצוגי.)
החלק האחרון בשיוף (שאגב, אני עשיתי אותו לאחר הצביעה בצבע) הוא הסרת ציפוי הלכה או הפוליטורה מהפורניר.
תוך כדי שיוף הציפוי מקבל גוון חלבי עד שהוא מוסר לחלוטין ושוב הפורניר מתכהה (ויתכהה עוד כשיקבל שכבת לכה חדשה…) התמונה ממחישה זאת:
צביעה:
לאחר מילוי כל החורים, שיוף, החלקת המשטחים וניקוי מאבק, הגיע הזמן לצבוע.
תבחרו צבע אטום (מסתבר שצבע הידרו אמייל שחשבתי שהוא אטום, פחות אטום מצבע גיר…) היתרון של הצביעה והסיבה העיקרית לבחור בצבע היא כיסוי מלא. זה קצת מתפקשש כשרואים את כל הפגמים והמילויים ככתמים בצבע…
כמובן, כמה שכבות צבע עד אטימה ואחידות. אם נחוץ להחלקה, שיוף עם נייר לטש עדין מאד בין שכבת צבע אחת לשניה.
אני כיסיתי את הקנטים ואת אזורי המגע עם הפורניר במסקינטייפ ובנייר דבק.
עשו זאת אם היד שלכם אינה יציבה.
לדעתי עדיף לוותר על כל הכיסויים, לעבוד עם מכחול יציב ככל הניתן, בעדינות על קווי המגע הרגישים ולא לשים כיסויים של מסקינטייפ.(גם כאן ובמקרה זה חוסר הנחיצות של הכיסוי הוכחה שוב, לדעתי),
למה?
משום שהצבע גולש מתחתיו ומלכלך למרות הכל, היד שלי היתה מספיק יציבה לצבוע נקי וממילא שייפתי שוב את הקנט לאחר שלה הצבע והסרתי את כל כתמי הצבע
(אגב, הפאה הרביעית, ללא הפורניר, נצבעה אף היא….)
לפני שאני צובעת בלכה הכל בואו נדבר על הגב שהחלטתי להוסיף.
גב למדפים שעשויים סוקל של מזנון:
לצורך העניין גייסתי מזונית שפורקה משידה ישנה בעבר.
משערת שאם פלטת המזונית היתה ארוכה מספיק , הייתי עושה את הגב על כל המדף. הואיל ולא, ומכיון וכל נישה היא עצמאית, החלטתי לעשות את הגב רק בשתי הנישות הצדדיות (וכן, להסתיר את משולשי התליה).
עוד החלטה עיצובית כתוצאה מאילוץ
(טוב…מסכימה. אילוץ בערך. אם זה היה חשוב או מהותי יותר, הייתי בטוח מוצאת פלטה ארוכה יותר)
סימנתי את הפלטה עם הסוקל עצמו כתבנית וניסרתי.
שימו לב כשאתם מסמנים, הגב צריך לחפוף את הדפנות (אני אחבר אותו באמצעות אקדח מסמרים לדפנות)!
את המזונית יש לכסות בדרך כלשהי. אם זה בצבע הנישה, או בכל דרך אחרת.
(גם) במקרה זה העדפתי להדביק עליה דפי ספר (בנוהל הרגיל: הדבקת הדפים בדבק פלסטי, לאחר יבוש כיסוי בשתי שכבות של דבק (עם זמן יבוש בין אחת לשניה כמובן) ולאחר יבוש איטום בלכה על בסיס מים.
גם הבחירה הזו היא עיצובית נטו. צביעת המזונית בצבע הנישה יגרום למדף להראות כבד יותר לדעתי.
ציפוי הדפי ספר יהיה קליל יותר ומתוחכם יותר.
כמובן שהבחירה היא לחלוטין שלכם ואין נכון ולא נכון.
לאור נסיון העבר, לפני מריחת הדבק הרטבתי את המשטח במברשת עם מים, מה שדילל מעט והקל על פיזור אחיד של הדבק.
גם לאחר הדבקת הנייר ולפני מריחת שכבת הדבק הרטבתי בעדינות באמצעות מברשת את המשטח. לדעתי זה עוזר לישר ולהדביק היטב את הנייר ולמנוע את הגלים והבועיות שנוצרות בתהליך.
בין לבין, כדי להפטר מהנייר העודף בצדדים, נעזרתי בשיוף הפינה של המזונית המצופה עם נייר לטש .
כמובן שכל התהליך הנ”ל התרחש במקביל לצביעה של הסוקל כדי לנצל את זמני הייבוש “המתים” של הצבע/הדבק (וגם להכין מרק ולתלות כביסה במקביל…)
גימור:
הכי פשוט שיש.
לכה, על בסיס מים על הכל (גם על אזורים הצבועים בצבע גיר! הידרו אמייל לא מחייב גימור נוסף של לכה). שימו לב שהלכה מעמיקה את גווני העץ. גם באזור הפורניר וגם באזורי הסנדויץ’ החשוף.
כל התיקונים והמילויים של השפכטל (שמראש היתה כוונתי להשאיר חשופים) מקבלים הדגשה. קחו את זה בחשבון.
ואחרי ייבוש הלכה על כל שכבותיה,
גיליתי שהגב המצופה דפי ספר טיפה בולט בצדדים מעבר לדפנות.
לכאורה יכולתי להשאיר את זה כך, אבל לא היה שום סיכוי שאעשה זאת.
אז חתכתי את המזונית המצופה…עם סכין יפנית.
זה לא קל, אבל לא בלתי אפשרי. נעזרתי לפעמים בפלייר לשבור את השאריות ולבסוף בנייר זכוכית לשייף את הקצוות. אל תשכחו שהקצוות מוסתרים לחלוטין מאחורי הדפנות כך שאין צורך להפעיל את הפדנטיות כאן. רק צריך לוודא שאכן הם יהיו מוסתרים 😉
מחברים את הגב לדפנות (שימו לב לסמן את הדפנות ואת עוביין ולהכניס את המסמרים ישר בדופן. שלא יגיחו לכם מסמרים במקומות לא רצויים). אני נעזרתי באקדח מסמרים שמאד מקל על החיים אבל אפשר להסתדר גם בלעדיו.
אחרי שהגב היה מחובר, סימנתי את מקום החורים של משולשי הפלדה, קדחתי בעץ (מה שיקל מאד על החדרת הבורג…) והידקתי את המשולש למקומו. שימו לב שהברגים יהיו שטוחים ויכנסו היטב, אחרת המדף לא ישב היטב על הקיר.
אל תשכחו לקדוח חור קטן במזונית כדי לסמן את מיקום החור במשולש. מהחזית לא תראו היכן יש לסמן ולקדוח ללא החור הזה.
זהו. מוכן.
לא נותר אלא לתאם עם הסטודנט כשיחזור ל”ביקור מולדת”, שיעזור ולהתקין את המדפים (שהיו פעם סוקל…) על הקיר אצל אמא שלי ובשעות בהן השכנים הקשישים שלה לא נחים ;-)…
מה שיקרה בקרוב!
(אבל… לא אעכב את העלאת הפוסט בשביל תמונות מהשטח…)