דור שני לשיפוץ השידה

כבר יותר משנתיים לא שיפצתי דבר.
אולי איבדתי את האופטימיות. או שהייתי צריכה את האנרגיות לטיפול באימי המזדקנת. או שהאיור לכד אותי או שסתם, נמאס לפרה להניק בלי ששום עגל לא ירצה לינוק בסביבה.
וכשה”עגלה” המתבגרת שלי החליטה שהיא רוצה לרענן גם את השידה בה היא שומרת את הציוד המשרדי שלה, זו הייתה הזדמנות טובה לרענן שורות.
את רוב חדרה הבת שלי העדיפה בגוונים בהירים. גם גב המיטה שהכנתי לה כשהחליטה לעצב מחדש את חדרה, היה בצבעי שמנת. לכן היה מפתיע שאת השידה (שהיתה בגוונים של ים – כחול וירקרק ) רצתה בצבע ירוק.
רצתה – קיבלה.

כמה מילים על דור ראשון…

כשעברנו להוד השרון הגדולה שלי היתה בת חצי שנה ועיצבתי לה חדר ים. עם השנים החדר התפתח ונוספו בו פריטים רבים (כולל אחות…). רובם הותאמו לרוח הקיימת, או בעצם הואיל ומדובר בים, נכון לומר – המשיכו עם הזרם הקיים.
שולחן העבודה שקיבלה בירושה, היה (ועודו) שולחן העבודה שאני קיבלתי כשעברנו למדרשת שדה בוקר לפני 40 שנים בערך.
השידה שמצאתי (בערך לפני 15 שנים) שהיתה פיס וינטאג’י די מדהים, לפני שהרסתי בלי לחשוב פעמיים, התאימה לשולחן כמו שסרטן מתאים לקונכיה.
הורדתי לה את הרגליים (וואי, וואי, אילו רגליים הן היו…אילו ידעתי מה אני הורסת…) והוספתי גלגלים.
את הפורמייקה צבעתי בצבעים שיתאימו לחדר, החלפתי פרזול ויצרתי שידת ספסל ניידת.
ככל שרציתי, לא השתמשו בה כספסל אבל עד היום היא ממוקמת מתחת לשולחן ומשמשת לאחסון.

דור שני לשיפוץ השידה - נקודת מוצא.
זו הגברת שהיתה פעם וינטאג’ ותקבל מתיחת פנים עפ”י הסטנדרטים (המחמירים יש לציין) והדרישות של הבת שלי

השידה והחזון.

השידה לא תשנה לא את תפקודה וגם לא את מיקומה (מתחת לשולחן).
לבקשתה של המתבגרת שלי הצבע של השידה ישתנה לירוק.
כדי שלא יהיו מענות וטענות, קנינו את הצבע יחד (במקום הרלוונטי בהמשך יהיה פרוט גם לסוג הצבע)
את החזית אצפה בקרעי דפי אנציקלופדיה, כמו שציפיתי את הדלת שלי. כמובן שכמו שם, גם כאן נוסיף טוויסט מצויר.
את הידיות בחרנו לשידה ולארון שבחדר (עם אותה שפה מורפולוגית ועם גוונים מעט שונים) והזמנו כבר לפני כשנה וחצי מאיביי.
מזל שיש “חופש גדול” שתוחם אותי (בערך…אל תהיו קטנוניים)…

שנה עברה עד שהפכתי את החזון למציאות, ואחריה אוקטובר אחד ארוך ששינה לחלוטין את כל הפרופורציות ואת היכולת שלי לתפקד.
היה קשה לי לנסות להתמקד בשידה כשנראה ששום דבר ממה שמרכיב את היום יום שלנו כבר לא חשוב.
והנה… אוקטובר עדיין ממשיך ואני כאן למרות הכל.
אמנם באיחור (ולב) כבד אבל משתפת אתכם בתהליך.

ההכנות שבאות לפני ששינוי השידה מתחיל להראות.

א. פירוק

כדי לעבוד על כל המרכיבים של השידה, כל אחד בהתאם לגימור שמיועד לו, אנחנו מפרקים את השידה. בשביל זה אני מפרקת תחילה את הפרזול.
במקרה הזה אני גם מתכננת להחליף את הידיות.
לפעמים צריך גם לחדש את הצירים, וכשלא, הפרוק מונע גלישת צבע או דבק על הפרזול.

ציר לפרוק
פרוק ציר + מעצור + מגנט סגירה
שמרו על כל החלקים
פרוק ידיות + פלטה קדמית של מגרה

כשאתם מפרקים, שימו לב (או צלמו לכם) שלבים בפרוק כדי שתדעו לחבר חזרה.
אם צריך תסמנו צדדים. חשוב גם לסמן איזו חזית שייכת לאיזו מגרה ואת הכיוונים כדי להקל על הרכבת הפרזול מאוחר יותר.

ב. הסרת חלקים רופפים או חסרים

לפעמים הצבע או הציפוי מתקלפים. כחלק מההכנה צריך להסיר הכל על מנת שהגימור החדש ייתפס היטב.
במקרה שלי, חלק מהפורמייקה בקנטים התקלפה ונשברה כך שאני מסירה את כל הקנטים בחזית השידה.
כדי להסיר פורמייקה משתמשים במגהץ חם ובשפכטל.

ג. שיוף.

לפעמים, יש חשיבות להסיר את כל הגימור הקודם. זה כמובן תלוי בתכנון שלי לאיך הרהיט יראה בסוף.
במקרה הזה חלק מהשידה תצבע וחלק נכסה בקרעי דפים כך שהשיוף במקרה זה מטרתו להסיר שאריות דבק ולחספס משטחים כדי שצבע יאחז בהם טוב יותר..
בשלב זה עוד לא החלטנו אילו חלקים יצבעו ואילו יכוסו בנייר כך שאני משייפת קלות את כל המשטחים, כולל את חזיתות המגרות.

תוך כדי חיספוס אחד ממשטחי הפורמייקה התרופף ונשברה ממנו חתיכה קטנה.
לכאורה הייתי גם כאן צריכה להסיר את כל המשטח באמצעות מגהץ חם. במקרה זה הרבה יותר חכם היה להדביק את החתיכה שנשברה ולשייף.

בשלב זה השידה ערוכה ומוכנה להמשך. כאן סוף סוף התקבלה ההחלטה כי את גוף השידה אצבע בצבע ואת המגרות נכסה בקרעי אנציקלופדיות עליהן אצייר. הסיבה לבחירה היא מיקום השידה. הואיל ואנחנו רוצות כי האיור יהיה גלוי, החלקים הגלויים יהיו צד השידה והחזית שלה, החזית תהיה זו שאצייר עליה.

גוף השידה – צבע ירוק.

את הגוון לשידה הבת שלי בחרה. יתרה מזו, הקפדתי לקחת אותה איתי לקנות אותו כדי שלא תבוא אלי בטענות שזה אינו הצבע המדויק שרצתה 😉 (מממ….מעניין ממי היא קיבלה את הדעתנות העקשנית שלה…)
סוג הצבע היה צריך להיות אטום ושיאפשר צביעה על פורמייקה שנצבעה.
בחרנו בהידרו אמייל כי נסיון העבר הוכיח שסוג הצבע הזה אמין וייתן כיסוי מיטבי (וכן, גם הוא על בסיס מים וידידותי לסביבה ולמשתמשים).
לצערי מבחר הגוונים אינו גדול ולא ניתן ליצור גוון מתוך קטלוג אבל המבחר הקיים, במקרה זה, הספיק לנו.
2-3 שכבות של צביעה במברשת (והקפדה על זמן יבוש ושיוף עדין לצורך החלקה) נתנו תוצאה מספקת.

חזית השידה – הדבקת קרעי אנציקלופדיה.

את המגרות והדלת פרקנו כך שכעת ניתן לעבוד על משטחים בצורה נוחה.
לעבודה הזו התגייסו בנותיי כך שם היה כיף יותר לעבוד בחברותא וגם היינו זריזות יחסית.
תחילה יש לעשות תערובת דלילה של דבק פלסטי עם מים – שתהיה נוזלית עם תחושת שמנוניות קלה במגע.
לתוך התערובת הזו אני מכניסה קרעי דפים (אני עדיין עם האנציקלופדיות) – כל פעם קצת.
את הקרעים משטחים על המשטח שצריך לכסות.

זכרו שאלה חזיתות של מגרות ואם צריך, גלשו לחלק האחורי וכסו את כל מה שיהיה גלוי גם כשהחזית תחזור למגרה שלה.
להבדיל, בדלת, אני מקפידה לסיים את הכיסוי בדיוק בקו ולא לגלוש פנימה, אלא אם תרצו שגם החלק הפנימי יכוסה ואז תצטרכו לכסות אותו במלואו.

הערה קטנה בדיעבד:
שימו לב, כשאתם משתמשים בטכניקת העבודה הזו במגרות, שהנייר הלכה למעשה, מעבה משטחים.
גם אם זה לא ניכר לעין, זה עלול להקשות על פתיחת המגרה וסגירתה בתפקוד שוטף.
היו מודעים לכך.
דאגו לא לעבות מדי את האזורים שעלולים להתחכך, שייפו אותם מראש בנדיבות, גם בדיעבד שייפו בעדינות כדי להסיר ולהחליק בליטות ואל תרבו גם בשכבות של לכה באזורים הללו. שתיים, עם שיוף קל בין לבין, הן די והותר.

בדיקת הידיות על משטחי השידה

השלב הזה בהחלט היה יכול להתבצע לפני פרוק ואולי אף אם היה מתבצע אז, היה זריז יותר.
אני לא חשבתי על כך בזמנו ולא עשיתי זאת. אז היו חכמים ממני ועשו זאת אתם בפרויקט שלכם.
ועדיין, גם אם לא עשיתם זאת בהתחלה, עדיף לעשות זאת עכשיו, לפני שמתקדמים וכשעדיין אין שום בעיה לתקן.
ולמה זה נחוץ?
כי גם אם יש מרחקים סטנדרטים לידיות, עדיין מסתבר יש אי דיוקים קטנים שיכולים לחרפן אתכם…הפרשים של מילימטר, קדיחה באלכסון….
ככה זה כשזו עבודה ידנית – לטוב ולרע.
זו גם החשיבות לסימון. גם אם המגרות נראות זהות, תזוזות קטנות במיקום הקדיחה יכולות להיות מאד משמעותיות גם למיקום הפרזול וגם לחיבור הסופי.

הבדיקה הזו הוכיחה לי כי באחת המגרות אני אצטרך לסתום את החור ולקדוח אותו מחדש.
חוץ מזה אחד הברגים יצטרך להיכנס באלכסון מה.
אני לא מתעצלת,
מרכיבה את המגרות חזרה כולל הידיות,
מוודאת שהכל מסתדר,
מוודאת שאני מסמנת לי את מה שנחוץ כדי שלא יהיה שום בלבול
ואז שוב מפרקת,
כדי להמשיך לעבוד.

היתרון הגדול של כסוי בקרעי ניירות, מעבר לאפשרויות שהוא פותח, זו הסלחנות.
היכולת לתקן צ’יק צ’ק קלקולים למיניהם. דבר שחשוב מאד בעיקר למתחילים ולחסרי בטחון.
קחו את זה בחשבון בבחירות שלכם.

ציור על חזית השידה

בשלב זה כשהתשתית מוכנה לציור, הגעתי לשלב הכי קשה, קל וכיפי עבורי.
קשה – מפני שצריך לבחור ולהחליט מה אני מציירת.
זה השלב הרעיוני שהלכה למעשה נותן את האופי והטאץ’ לכל התהליך כולו.
קל – מפני שברגע שאני יודעת מה אני רוצה, לא צריך שום דבר מיוחד רק טוש, צבע ומכחול.
כיפי – צריך בכלל להסביר למה?
ברור לי כי יש אנשים שמשפצים רהיטים, יש אנשים אחרים שמציירים ומאיירים ויש מעט מאד שעושים את שניהם כך שמאד יכול להיות שאני כותבת כאן לעצמי ולעוד שניים שאולי יכולים להזדהות איתי. לפחות עם החלק הקל והכיפי.
כל האחרים שמרגישים שאני מתחילה לדבר ג’יבריש כשאני מדברת על איור כחלק משיפוץ השידה,
מוזמנים לחלוק את תהליך החיפוש אחר הרעיון שלדעתי רלוונטי לכל שיפוץ ובא לידי ביטוי בדרכים שונות ובבחירות שונות.

שאלת מליון הדולר: איך בוחרים (מה לצייר? איזה בד לרפד? איזה צבע?…)?

בשאלה הזו נגעתי קצת בזמנו ברשומה “טיפים למתחילים”.
הרבה מאד בחירות מוכתבות לנו ע”י התנאים בשטח, ע”י העדפה של אנשים, ע”י פונקציונליות או אפילו ע”י רמת המיומנות שלנו ועדיין, מעבר לכך, צריך משהו ש”יחזיק” (אולי זו מילה גדולה מדי?) את הכל.
כשחיפשתי מה לצייר על השידה, היו לי נתונים בסיסיים: צבע (ירוק…) צורה, מיקום, החדר בו תהיה והנערה עבורה אני משפצת.
הגברת הצעירה כמובן תצטרך לאשר את הבחירות שלי (ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם אעשה משהו בלי אישורה), מה שמחייב אותי לעשות את התהליך קצת יותר תקשורתי. (זה נכון באופן כללי כשאנחנו עובדים עם לקוח…).
בשלב הזה גוגל ופינטרסט נכנסו לתמונה וסימנתי לעצמי כיוונים אפשריים וסגנונות שונים:

מתוכם סיננו את אלה שדיברו לשתינו עד שהתמקדנו.
חלק מהשיקולים לבחירה היו הרצון לשלב את הגוון הירוק שמופיע על גוף השידה כך ששני החלקים יהיו קשורים רעיונית. כמו כן, הבחירה בנייר שנתלש ונקרע נותן משנה תוקף וחיזוק לבחירה להשתמש בקרעי דפים לכיסוי החזית.

ציור חזית השידה

טוב, אני ממש מצטערת אבל מכאן אין לי תמונות.
פשוט ישבתי וציירתי עד שסיימתי.
ציירתי עם צבעים אקריליים שחור לבן וירוק.
הגוון הירוק שבציור (חדי העין יראו שזה לא בדיוק הגוון של השידה) הוא לא הידרו אמייל שצבעתי איתו את השידה מאחר והייתי צריכה לצייר גם עליו את ההצללות.
צבע ההידרו אמייל הוא גימור סופי (יענו, לא צריך ליישם עליו גימור מגן כמו לכה) והיתרון העצום הזה, במקרה הספציפי הזה הוא חיסרון.
ההבדל הקטן בגווני הירוק הוא פשרה שלקחתי בתקווה שזה לא יבלוט לעין המתבגרת שלי. יש להודות שהיא הבחינה בהבדל אבל אישרה אותו ואפשרה לי לשחרר את האויר שנכלא בריאות בציפיה לתגובתה.
ככה זה נראה בלי הפרזול:

גימור

לאחר שהשלמתי את הציור, לא נותר אלא לעשות את הפינישים ולהחזיר את השידה לתפקוד:
לכה מט על החזיתות המצוירות
וחיבור חזרה של כל חלקי המגרות והפרזול.


ואחרי הכל, כך השידה ניראת בסוף…

לשם ההגינות אני חייבת להודות שתכלס, בחיי היום יום מחוץ לצילומי הז’ורנל, היא די קבורה מתחת לשולחן ולשורה של סלסלות…. אבל נראה לי שאת הפוטנציאל סיפקתי. מעבר לכך…זה כבר לא באחריותי.
מה אתם אומרים?

Related Images:

גב המיטה למיטה של הבת שלי.

הבת הקטנה שלי כמעט בת 16. שנה ראשונה בתיכון.
בחופשת הקיץ נפלה הכרעה לעצב מחדש את החדר על פי טעמה ורצונותיה.
המיטה שעיצבתי לבנותי נמסרה. הקירות עם ציורי הקיר של התמנונים דגים סרטנים וגלים נצבע למישעי ע”י בעל מקצוע.
הוזמנה מיטה של גדולים ומניפות של צבעים החליפו ידיים.
מפה לשם מסתבר ש”טעמה ורצונותיה” זה לא דבר טריוואלי ועדיין החדר במצב סטנד ביי.
לפחות מיטה חדשה כבר יש.
ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותה שאעשה לה אני גב מיטה.
(לא מזיק לציין, לצורך שכנוע, שהיא תמיד תוכל להזמין את גב המיטה המקורי של המיטה…רק כדי להשקיט את פחדיה שהאמא הארכיטקטית ומשפצת הרהיטים לא תקלע בדיוק לרצונה. ככה זה ילדי הסנדלר הולכים יחפים כי הם בררנים עם הנעליים שאביהם מכין)

אם להיות כנה, החלק של השכנוע היה החלק הכי קשה בתהליך השיפוץ.
מכאן הכל זרם…

אגב, אם עסקנן בהסטוריה של שכנועים, עברתי מסכת דומה, גם עם גב מיטה שעשיתי לאמא שלי כשסידרתי את דירתה בדיור המוגן.
אמא שלי חשבה שהוא מיותר לחלוטין ו”שיתפה” פעולה בסגנון פולני למתקדמים (יש לה בזה נסיון עשיר ;-)).
היום הפולניה הזו מברכת אותי על שהתעקשתי ולא ויתרתי לה.
ספויילר: גם הבת שלי מרוצה.

איך התחלתי?

במקרה של הקטנה שלי וחדרה המתהווה, הוחלט לאחר בדיקה רציונלית של צרכים, כי גב המיטה ישמש במקום שידת לילה.
על גב המיטה, שיהיה בעצם בעל נפח ומשטח זמין היא תניח מנורת לילה וכל מה שנחוץ שיהיה זמין גם כשהיא שוכבת במיטה.

במקור חשבתי לעשות שימוש בלוח עץ שמצאתי לפני מספר שנים.
הלוח יועד לגב מיטה לבן שלי. הואיל והוא ובת זוגו העדיפו את איקאה (אאוץ’) הלוח עדיין יתום.
על מנת לעשות שימוש בלוח, הייתי צריכה לבנות את כל הנפח.
העבודה הנוספת, משקל הלוח (עץ מלא) והעובדה שהלכה למעשה אני הולכת לכסות את כולו, גרמה לי לפקפק.
בסופו של דבר, השתמשתי בגרוטאה של ארון מדפים ישן של איקאה, עשוי מסיבית ירודה, שמישהו משכני זרק.

טוב….אפשר להבין את הבת שלי שלא ממש התלהבה כשאמרתי לה שזה יהיה גב המיטה החדש שלה, לא?

מודה ומתוודה, התלבטתי.
לרוב אני מעדיפה לא להשתמש בחומר ירוד כל כך, כי חומר ירוד לא מכבד את העבודה שמשקיעים בו.
ובכל זאת החלטתי כן להשתמש בו.
כי המשקל של הארון הזה קל יותר,
כי ממילא אני מתכוונת לכסות את כולו
וכי הגרוטאה הזו שהתאימה במורפולוגיה שלה לצרכי, היא מה שהזדמן לי בעיתוי הזה.

לארון המדפים הנ”ל, צירפתי דיקטים של גב ארון מסיבי וגדול שהושלך יחד עם ארון המדפים שאימצתי.
הדיקטים הללו יכסו את הקונסטרוקציה שאבנה ויהיו הבסיס לריפוד.

זהו. אחרי שיש הסכמה עקרונית, רעיון וחומרי גלם בסיסיים אפשר להתחיל ללכלך את המרחב.

קודם הקונסטרוקציה של גב המיטה…

גב מיטה בדרך כלל מחובר למיטה. כשהוא לא מחובר למיטה, הוא מחובר לקיר. אליה וקוץ בה – כשהקיר עשוי מבלוקים של גבס ומה שרוצים לתלות הוא כבד, לא תמיד זה פשוט.
בפרט כשהבת שלי אמורה לישון מתחת לזה…
אז התחלתי לבנות את גב המיטה במחשבה שאחבר אותו לקיר ואתמוך עם רגליים. רגליים כדי לחלק את המשקל ולנטרל את המומנט שיווצר.

הטיפול בארון המדפים :

תחילה אני מנסרת את ארון המדפים בדיוק ברוחב של המיטה.
(אין שום בעיה שיהיה גדול יותר. לו הבת שלי היתה רוצה ומסכימה שגב המיטה יהיה ארוך יותר, התכנון היה מתחשב בזה ואולי החלק הבולט היה מקבל טיפול שונה)
סליחה,
לפני שאני מנסרת, אני מודדת.
שוב ושוב. ורושמת לי בדיוק מה המידות הרצויות כדי שלא אטעה בניסור.
כי אם אטעה, אשאר בלי חומר גלם או לחילופין אצטרך לאלתר פתרונות שלרוב הם יהיו פחות מוצלחים מאשר התכנון המקורי.

אחרי שאני מנסרת, אני מקבעת את כל המדפים על מנת שיהיו קונסטרוקציה פנימית ויחזקו את המבנה.
כאן אני לא טורחת למדוד על מנת שיראה טוב. זה ממש לא מעניין אותי מאחר והכל יוסתר. חשוב לי רק שהחלוקה תהיה מאוזנת ושהכל יהיה מחובר היטב.

הרגליים של גב המיטה –

רוחב ארון המדפים הוא כ- 60 סמ’.
גובה גב המיטה הרצוי מושפע כמובן מהמיטה וגם מסף החלון שנמצא שם.
לאחר החישובים שכוללים את גובה הארון, גובה משוער של פלטת עץ וגובה החלון,
גובה הרגליים הרצויות הוא 45 סמ’ ואני מנסרת את רגלי השולחן שהיו לי באמצעות ג’יטסו.

על מנת שהסיבית לא תתנפח ותהרס במגע עם רטיבות אפשרית, הרגליים חיוניות בכל מקרה.

חיבור ארבע רגליים (באמצעות ברגים) לארון, אינן מספיקות לייצובו.
כדי ליצב אותו אני זקוקה לקושרות שיחברו את כל הרגליים וגם לתמיכה נוספת במרכז. בלעדיה, הארון, שכאמור עשוי מסיבית, מקבל “בטן”.
גם לקושרות וגם לתמיכה אני משתמשת בעץ ישן שמצאתי בעבר וחשבתי שיהיה לי לעזר.

גם בנושא חיבור הרגליים והקושרות לא התעכבתי על דיוק ואסטטיקה מאחר והכל יוסתר.
בדיעבד, הייתי צריכה למדוד ולחשב טוב יותר את מיקום הרגלים. מאחר והקושרות היו צריכות להתחבר אל הרגלים מבחוץ, נוצר מצב קל של עיוות.
מיקום הרגליים לא היה סימטרי דיו ובצד אחד הקושרת מעט בלטה מעבר למידות הארון.
זה מסוג הבעיות שמחפים עליהן בדיעבד, שהיה עדיף למנוע מראש.

בסופו של דבר, אחרי שחיברתי את הקושרות והתמיכה הנוספת, הקונסטרוקציה עומדת יציבה ועצמאית.
נראה שגב המיטה יציב גם ללא החיבור לקיר (בפרט שהמיטה מהדקת אותו לקיר) והחלטתי לוותר עליו.
המחשבה היתה מחשבה על ניידות.
אם הבת שלי תחליט לשנות את מיקום המיטה בחדר, זה יהיה פשוט הרבה יותר.
כמו כן מאחורי גב המיטה יש סליק פוטנציאלי. אמנם לא ניתן לגשת אליו ביום יום אבל הוא בהחלט יכול להיות מקום מחבוא מצוין.

חיפוי גב המיטה –

הקונסטרוקציה שכעת עומדת יציבה, תחופה כמעט כולה מכל הכיוונים.
בחזית ובצדדים יהיה ריפוד,
החלק האחורי יצמד לקיר (שיתן תמיכה נוספת למבנה)
את החלק העליון אכסה בפלטה מעץ מלא.
לפני שאני מרפדת, אני יוצרת ומחברת למבנה, משטח דיקט שאליו אצמיד את הריפוד.

חיתוך והצמדת משטח הדיקט.

גם לחלק הזה אני מקדימה חלק של מדידות ותכנון מאחר ואם אטעה, לא יהיה לי דיקט נוסף .
את משטח הדיקט אני מתכננת בחזית ועד לגובה הסף התחתון של המיטה.
חלק גדול מזה המיטה תכסה אולם הצד יהיה חשוף ואני רוצה ליצור קו אחיד.

בצדדים איני מוסיפה דיקט אבל אני מוסיפה חתיכות עץ כדי ליצור משטח אחיד פחות או יותר וקצוות “עם בשר” שאוכל להדק אליהם סיכות (דיקט אינו בשרני דיו להחזיק סיכות)
גם כאן הדיוק אינו קריטי מאחר ואת כל זה יכסה ריפוד.

ריפוד גב המיטה –

תחילה, מה נחוץ לי על מנת לרפד?

על מנת לרפד את גב המיטה אזדקק לבד, ליריעות אקריליות ולספוג של 2 סמ’.
את הספוג אמקם רק היכן שהוא משמש כמשענת כך שאזדקק בערך ל1.5X0.5 מטר ספוג.
למרות זאת, העדפתי לקנות קצת יותר ספוג כדי שאם מסיבה כלשהי אחליט להוסיף, לא אצטרך להגיע לחנות שוב.
לא הייתי צריכה יותר והספוג שנותר ישמש אותי בפרוייקטים אחרים.
בכל שאר המקומות אשתמש רק ביריעות אקריליות ובכסוי בד.

את הבד הבת שלי בחרה שיתאים למיטה שבחרה.
לכאורה ניתן לכסות כל צלע בנפרד, או לתפור פינות כתלות במראה הרצוי.
היו ימים ופרוייקטים (בעיקר כשהשתמשתי בשאריות, או על מנת להדגיש את הפאה של הכרית) שאולי הייתי שוקלת זאת.
הפעם, לא.
הואיל וממילא אני צריכה לקנות את הבד, הואיל ולוח הזמנים היה צפוף, מכיוון שלא היה לזה ערך מוסף משמעותי בעיצוב ופוטנציאל הטעות של חיבורים נוספים רק גדל, זה נראה לי מיותר.
רוחב הבד הוא 150 סמ’. יספיק עם שארית לגובה גב המיטה אבל לא לרוחב.
החלטתי לקנות 200 סמ’ שיקיפו בדיוק את גב המיטה בלי צורך בחיבורים נוספים.
ישאר לי בד נוסף (ממנו אחתוך פיסות כדי לכסות כפתורים לקפיטונאג’) אם הבת שלי תרצה גם כרית…

יריעות אקריליות נשארו לי מפרוייקטים קודמים כך שאת זה לא אצטרך לרכוש.

כמו כן, אני זקוקה גם לספרי דבק על מנת להדביק את הספוג למשטח.
להבדיל ממושבים של כסאות, שם לפעמים מומלץ להדביק את הספוג למשטח ואני מוצאת את זה שם מיותר, כאן זה ממש לא מיותר.
הספוג ממוקם על משטח ניצב ואינו עטוף עצמאית באמצעות הריפוד.
בלי להדביק אותו, הספוג יגלוש מטה ויתעוות.
עלות דבק הספרי 45 ש”ח.
גם הדבק ישאר לי לפרוייקטים נוספים בהמשך.

ותכלס?….

קודם אני גוזרת את הספוג לגודל הרצוי ומדביקה אותו לחלק המתאים במשטח.
בחלק התחתון המיטה תמוקם ואין צורך ליצור שכבת נוחות.

לאחר ההדבקה, אני מסירה שאריות (ודוחפת את שאריות הספוג לכריות) ומשאירה ליבוש מלא.

לאחר יבוש אני מחפה הכל ביריעה אקרילית, מחברת אותה עם אקדח סיכות.
את החיבורים אני עושה מבפנים או מאחור. לא בחזית.
אין לי בעיה להדק בסיכות על המשטח העליון מאחר ואחפה עליו בשלב מאוחר יותר עם משטח עץ מלא.
גם שאריות של חומר אקרילי אני משתמשת כחומר מילוי לכריות.

בשלב זה אני צריכה כבר לקבל החלטה ברורה אם משתמשים בכפתורי קפיטונאג’ או לא.
הבת שלי התלבטה עד הרגע האחרון אם היא רוצה או לא ובסופו של דבר הסכימה ללכת איתי ולעשות כפתורים.
בכל מקרה, חשבתי למקם רק 3 כפתורי קפיטונאג’ בצורה ממורכזת וסימטרית כפי שעשיתי בספה.
כדי למקם את הכפתורים, זה השלב בו אני צריכה למדוד ולסמן.
לאחר שאמתח את הבד זה יהיה מאוחר מדי ומועד לטעויות.
כמו כן, הואיל ואני עושה את הקפיטונאג’ על דיקט ולא על רצועות יוטה או בבד שמחט חודרת אותם, אני צריכה “לחורר” את הדיקט כדי שבשלב מאוחר יותר אוכל להעביר בו מחט.
ארחיב על זה בהמשך כשאעסוק בכפתורים.
אחרי ההכנה לכפתורים שעשיתי בשלב יריעות האקריל, אני מחפה את הכל עם הבד.

קפיטונאג’ –

לכל מי שעדיין תוהה ומתבייש לשאול מה זה קפיטונאג’, מדובר בעיצוב ריפוד באמצעות כפתורים.
לרוב מדובר בגריד כלשהו בו ממקמים כפתורים במשטח ריפוד ויוצרים טקסטורה תלת מימדית.
עד כה לא השתמשתי בקפיטונאג’ ליצירת טקסטורה אלא יותר להכנסת עניין, למשוך את העין, לשבור משטח “משעמם” או להגדיר סימטריה כלשהי.

תחילה אני מודדת ומסמנת היכן אני רוצה למקם את הכפתורים.
את השלב הזה אני עושה אחרי שאני מותחת יריעות האקריליק ולפני שאני מותחת את בד הריפוד.
אחרי שאני מסמנת, אני “יורה” עם אקדח הסיכות/מסמרים כמה מסמרים בנקודות הרלוונטיות.
את המסמרים אני יורה על מנת לחורר את הדיקט ולסמן את המיקום גם בצד השני שלו. אני עושה זאת כדי שאוכל להעביר את המחט עם החוט דרך הדיקט כדי להדק את הכפתור למקומו בסופו של דבר.
(אני “יורה” מספר מסמרים ולא רק אחד או שניים כדי ליצור כמה חורים. זה כדי יקל עלי בהמשך להעביר את המחט כי אעשה זאת חלקית בצורה עיוורת)
את המסמרים אני שולפת עם פלייר מהצד השני של הדיקט.

כפתורי הקפיטונאג’ –

עקרונית, ניתן להשתמש בכל כפתור שהוא. טכנית, אין בעיה.
עדיף להשתמש בכפתורים עם רגל בהם החוט מוסתר, מוגן ולא ישחק עם הזמן.
מקובל לעטוף את הכפתורים בבד של הריפוד (או לפי העיצוב שבחרתם).
במקרה כזה, תכלס, אנחנו יוצרים את הכפתורים לפי הצורך שלנו.

ניתן לרכוש ערכות שונות של כפתורים בגדלים שונים עם רגל או בלי (שמיועדים להדבקה) ועם מנגנון קטן שעוזר ליצור את הכפתורים.
לי יש כבר כמה גדלים של כפתורים (כל גודל עם המנגנון שלו) שהזמנתי כבר בעבר.
אין לי קישור אמין מעודכן לקניה. חיפוש מהיר ולא סלקטיבי בebay נתן לי קישור לכפתורים עם מנגנון. אתם מוזמנים להתחיל משם ולדייק את החיפוש שלכם.

לכל כפתור יש שני חלקים. החלק שאנחנו עוטפים והחלק עם הרגל.
אלו השלבים (לפי התמונות):

1. לכל כפתור צריך להקצות חתיכת בד קטנה עם שוליים מספיק גדולים שיוכלו להאסף אבל לא גדולים מדי כדי לא לתפוס נפח גדול מדי.
2. אנחנו מניחים את החלק העגול על הבת בתוך החלק הגמיש של המנגנון ליצירת הכפתור.
3. את החלק עם הרגל אנו מניחים מעל (כשהרגל כלפי מעלה)
4. וממקמים את הפלסטיק הקשיח והאטום של המנגנון בדיוק מעליו (המנגנון מותאם לגודל הכפתור, כך שאין הרבה משחק).
5. בשלב זה אני דופקת על הפלסטיק ומוודאת שהוא, והחלק עם הרגל מתחתיו, יכנס ככל הניתן בכל ההיקף של הכפתור. אני נעזרת בפטיש רפדים עם ראש פלסטיק אבל אפשר להשתמש בכל דבר. פטיש קטן מרופד בבד, ידית של מברג או כל דבר שייתן את אותה תוצאה.
6. לאחר שאני מוודאת שהחלק יושב היטב, אני משחררת את הכפתור המוכן מתוך החלק הגמיש של המנגנון.

שימו לב, כפתורים בהם שארית הבד גדולה מדי או שהחלק עם הרגל לא הוכנס היטב, עלולים להיפתח. מאידך כאשר שארית הבד קטנה מדי, אולי לא כל הכפתור יכוסה.
משערת שאחרי כפתור או שניים, כבר תהיו מנוסים יותר.

מיקום הכפתורים על גב המיטה –

לאחר שאני מהדקת באופן ראשוני את הבד לקונסטרוקציה (אני מסיימת להדק רק לאחר מיקום הכפתורים) אני מכניסה את הכפתורים למקומם.
זוכרים את החורים שעשיתי בדיקט בדיוק היכן שצריך למקם את הכפתורים?
עכשיו אני נעזרת בהם.

כדי לחבר את הכפתורים אני משתמשת בחוט שעווה כפול (חוט חזק מאד שלא יקרע גם אם אפעיל עליו לחץ) ובמחט רפדים ארוכה.
עקרונית, יש מחט מיוחדת לקפיטונאג’ שגם טרחתי לרכוש בזמנו ועשיתי בה שימוש כשריפדתי את הספה. במקרה הזה המחט ההיא הייתה עבה מדי ולא הזדקקתי לאורך שלה (שיעיל מאד בכריות עם נפח גדול).

אני מכניסה את המחט לאחד החורים שעשיתי בדיקט ושולפת אותה מהצד הקדמי.
אני משחילה את הרגל של הכפתור, מכניסה את המחט חזרה ומגששת אחר חור בדיקט וחוזרת על התהליך פעם נוספת. לאחר מכן, מהדקת היטב וקושרת את חוט השעווה מהודק ככל שניתן.
אם לא תהדקו, הכפתור לא ישקע בריפוד ויהיה רופף.
אחרי שהכפתורים הודקו למקומם, אני משלימה את הידוק הבד לקונסטרוקציה בצפיפות סיכות גבוהה יותר.

חיווט של חשמל

גב המיטה , בדיוק כמו שהיה אצל אמא שלי, מסתיר שקע חשמל שאין בכוונתי לוותר עליו.
אני משתמשת במפצל עם חוט ארוך יחסית, קודחת חור בקונסטרוקציה על מנת שהחיווט יוכל לעבור ומוציאה את החוט מלמטה.

עקרונית חשבתי על אפשרות לקבע את המפצל לצד גב המיטה (המרופד…) והחלטתי בשלב זה לוותר על מנת לאפשר גמישות. אם וכאשר הבת שלי תרצה, אקבע את המפצל לקיר בסמוך.

חיפוי המשטח העליון באמצעות פלטת עץ

אני מודדת בדיוק את המידות הרצויות (שלא יהיה בולט מדי כדי שלא יפריע בגב אבל שיכסה היטב את כל מה שצריך).
אין לי שאריות עץ בגודל הזה וגם לו היו לי שאריות טובות דיין וייצוגיות דיין, הייתי צריכה להיעזר במשור מדויק יותר מהמשור שיש אצלי.
את הפלטה הזו רכשתי במחסן עצים והיא נחתכה לי לפי מידה.
רוחב המדף שרציתי גדול במעט מהסטנדרט כך שהוא נחתך מפלטה שלמה ותומחר כשליש פלטה גם אם היה קטן יותר – 140 ש”ח.
אם תסתפקו ברוחב סטנדרטי של מדף (כ 25 סמ’ כמדומני) תוכלו לחסוך בעלויות.
(את הפלטה רכשתי (בקושי) בגרוס עצים בסגולה. השרות שקיבלתי היה מתחת לכל ביקורת ואני מזהירה אתכם מראש. אם תבחרו לקנות שם, שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם..)

זו הפלטה לפני עיבוד שרק הונחה על גב המיטה:

עיבוד הפלטה:

את הפלטה, לכל הפחות, צריך לאטום ע”י חומר גימור כדי שלא תתלכלך.
מאחר והיא תהיה חשופה לשחיקה מכאנית גבוהה ואולי גם יונחו עליה דברים רטובים או שומניים, הגימור צריך להיות בעל עמידות גבוהה יחסית. ווקס לא יתאים כאן ופוליטורה עם כל הכבוד זו השקעה מוגזמת לענייננו. הואיל ואני משתדלת להשתמש בחומרים ידידותיים לסביבה, הבחירה המתבקשת היא לכה על בסיס מים.

אבל לפני שאני מיישמת לכה, אני מגוונת את הפלטה כי הבת שלי ביקשה להכהות אותה. כך היא ניראת לה אנמית מדי.
לכאורה אני יכולה לבחור בלכה מגוונת ולחסוך עבודה. אני מעדיפה להשתמש בחומרים שאני עובדת איתם ולא לרכוש במיוחד. בפרט שמדובר על עבודת צביעה קטנטונת.

לאחר שאני בודקת בצד המוסתר את הגוון (ומקבלת אישור מהבת שלי!!) אני מיישמת שכבה אחת של גיוון כדי לא להכהות מדי את הפלטה. עקרונית, על מנת להשיג אחידות טובה יותר יש ליישם לפחות שתי שכבות. זו פשרה שלקחתי על עצמי, מקווה שהנסיון שכבר רכשתי בצביעה יעמוד לצידי על מנת להשיג תוצאה מספקת גם בשכבת גיוון אחת.

בשכבות הלכה אסור לחסוך. הלכה תגן על הפלטה מכתמים בהמשך (ויש לי עבודות שבדיעבד הצטערתי שלא עשיתי עוד 2 שכבות לכה כי השכבות שעשיתי לא הגנו דיין).
אני עושה 3 שכבות.
בין שכבה לשכבה אני מקפידה על יבוש, שיוף עם נייר לטש עדין מאד ולאחר מכן, לפני השכבה הבאה, ניקוי יסודי של האבק שנוצר מהליטוש, עדין ככל שיהיה.

חיבור הפלטה –

לאחר ייבוש מלא של הפלטה, אני מצמידה את גב המיטה לקיר, מניחה עליו את הפלטה וממקמת אותה בדיוק כפי שהייתי רוצה (זוכרים שהקושרת בולטת מעט מהקונסטרוקציה? זה הזמן שאני “מחפה” על הטעות הזו ומוודאת שהמדף צמוד לקיר גם אם הקונסטרוקציה לא צמודה באופן מיטבי) ומסמנת את המיקום באמצעות עיפרון על החלק המוסתר של הפלטה.

לאחר שאני מסמנת את המשטח, אני מניחה אותו על הרצפה כשהחלק המוסתר פונה כלפי מעלה וממקמת עליו את גב המיטה בדיוק לפי הסימון ומחברת את גב המיטה לפלטה באמצעות ברגים. חשוב מאד להקפיד שהברגים לא יהיו ארוכים מדי (תמדדו!!) כדי שהם לא יגיחו מהצד ה”יצוגי” של הפלטה.

וזהו.
גב המיטה מוכן ויכול להתחיל למלא את יעודו החדש.

Related Images:

אסקפיזם בצורת כסא. ומפה של טנזניה.

זוכרים ששמחנו ש-2020 נגמרה? נראה לי שהשמחה היתה מוקדמת מדי.
השילוב של 2021 מיד אחרי 2020 , בלי איזשהו אור רחוק שמגדיר ולו כיוון כללי, כבד לי.
איכשהו ובאופן מוזר אני מתגעגעת אפילו לתקופה בה קיטרתי על הצורך במסכות והיתה בי עדיין האנרגיה והלוחמנות הדרושה על מנת להעדיף מסכות רב פעמיות על חד פעמיות.
עם המצב העכשווי – התו הירוק, ההסתה, החשדנות, חוסר האמון שמסביב,
הדאגה לכדור הארץ ניראת כמו מותרות לפריבילגים שלא צריכים לשרוד את השבוע הקרוב.
באופן אישי, הייתי שמחה מאד להיות רחוק עכשיו…טנזניה נראה לי רחוק מספיק.
אבל מכיוון שאני כאן ועכשיו ונראה שאני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, אני מנסה להתעלות מעל התחושות הקשות ולהתמקד בעשיה.
אסקפיזם בצורת כסא (תודו, יותר טוב מעוגה…מי צריך עכשיו להתמודד גם עם אכילה רגשית…), שמאפשר לי להתמקד בפעולות טכניות.
ועל הדרך, אני גם מרוויחה כסא נוסף לאוסף.
(וגעגוע קל לארוח רב משתתפים שיעשה שימוש נאות באוסף שהתחלתי לצבור)

אז אחרי שקיטרתי לכם (קצת!…), נתמקד בפעולות הטכניות.
אסקפיזם מזוקק.


היכן התחלתי?

את הכסא הזה מצאתי, כמו את הקולב ורהיטים נוספים, בכניסה לדיור המוגן של אמא שלי.
(לצערי, גם שם השנה האחרונה לא היטיבה עם הדיירים ולא בגלל שחלו בקורונה. זה ניכר בכמות הרהיטים שאני מוצאת שמעידה על כמות הדירות שמתפנה)


להבדיל מכסאות אחרים שמצאתי (כמו זה לדוגמה), נראה שהכסא הזה גם שלם וגם יציב והטיפול בו לא ידרוש השקעה יוצאת דופן. אין ספק שרוב האנשים היו שמחים עם נתוני הבסיס הללו אבל …הללללו זו אני פה…. לנקות כסא, לשייף ולמרוח בלכה זה לא מספיק אסקפיזם עבורי גם בשגרה, אז עכשיו?? אין מצב!
אין לי ספק שאגרום עגמת נפש לכל חובבי הוינטאג’ למיניהם (כן. הכסא הזה הוא וינטאג’ ויש לו גם מדבקה שתעיד על כך באחוריו המוסתרים) אבל הכסא הזה יקבל טוויסט.
אפרט את שיקולי בהמשך, גם אם ברור לי שחובבי הז’אנר יחלקו עלי.
נו ניחא.

נקיון זה גם אסקפיזם?

ברור לי לחלוטין שיש א.נשים שקרצוף ונקיון עושה להם את זה. ורצוי עם מוזיקה קצבית. לצערי אני לא נימנת על אותה קבוצה מבורכת. ניקיון מעולם לא היה בין עבודות הבית האהובות עלי (יש דבר כזה עבודות בית אהובות??) אבל לפעמים אין ברירה.
גם כאן.
הכסא שחור משימוש ויש צורך לנקות אותו היטב לפני שעושים כל דבר אחר.
סקוץ’ והרבה מים וסבון יעשו את העבודה ואני משאירה אותו להתייבש בחוץ.


הכנת הכסא לעבודה.
או נכון יותר – זה עיקר העבודה….

לאחר ייבוש הכסא הגיע הזמן לשייף אותו.
הואיל והכסא יציב, קיוויתי להמנע מפירוק. תקוות ומעשים לחוד…
מכיוון שהקונסטרוקציה של הכסא מתעגלת, אני מוצאת שאין לי גישה (לא לשיוף ולא לגימור) למקומות צרים מדי ואני מחליטה לפרק את המשטחים.

פירוק (אסקפיזם ואלימות שהולכים ביחד. יש דבר כזה מסתבר):

למה? למה תמיד אני מתעקשת איכשהו ללכת בדרך הקשה?
לו הייתי מוותרת על פירוק המשטחים חלק ניכר מהעבודה היה נחסך ממני גם בשלב הפירוק וגם אח”כ בשלב החיבור. מי בכלל חשב?
יש לציין שכמעט תמיד יש בלת”מים במהלך העבודה שמחייבים אורך רוח גמישות מחשבתית ויצירתיות בפתרון. מסתבר שלפעמים גם קצת אלימות יכולה להועיל (מישהו דיבר כאן על אסקפיזם??) כמו כאן לדוגמה.
אבל בל נקדים את המאוחר.
ההתחלה היתה מטעה. נראה שהברגים משתפים איתי פעולה:

אבל תמיד יש אחד או שניים קשים. כאילו דווקא…את רוצה לפרק? נראה אותך. קחי, תאכלי סרטים.

אז מתןך 6 ברגים 4 עשו טובה והועילו להזיז את עצמם עם קצת שכנוע ואסרטיביות. 2 ברגים נשארו בעקשנותם. מה לא עשיתי… ניסיתי לחפור תחתם, ניסיתי לשמן אותם (ליטרלי. אלו ברגים. לא פקידים מושחתים…) נתתי להם זמן וכלום. נדה.
אחרי שהתיאשתי, גייסתי כוחות רעננים שלא התישו ועוד לא שחקו את כריות כף היד. הכוחות הללו עשו את הבלתי יאמן והצליחו לשלוף בורג אחד מהשניים העיקשים.
על הבורג האחרון כבר הפעלתי אלימות. הואיל והוא נותר בודד, כבר ניתן היה לסובב מעט את פלטת העץ ולהפעיל מומנט על הבורג העיקש.
מה שנכנע בסוף היה כנראה העץ סביב הבורג. המשטח נשלף (כשהוא מותיר שכבה ממנו על הקונסטרוקציה) ואחריו הבורג.

מסתבר שהמשטח עוגן לקונסטרוקציה גם בברגים וגם עם דבק. כשאחבר את המשטחים חזרה, אגלה שזה לא היה מיותר.

מילוי ושיוף:

לא נותר אלא למלא חורים ולשייף את כל העץ היטב על מנת להסיר כל גימור קודם. במקרה זה רוב הגימור הקודם כבר הוסר במהלך השנים והניקוי שעשיתי לכסא גם תרם את חלקו. השיוף במקרה זה הסיר שאריות ולכלוך שנספג בעץ וכמובן מחליק ומיישר את הנקודות בהן הוספנו מילוי.
קחו בחשבון ששום שיוף לא יחזיר עץ למצב חדש לחלוטין. ואיזה מזל שזה כך… חלק מהיופי של העץ הוא הזמן שניכר בו.

זוכרים שהמשטח נתלש מהקונסטרוקציה? וזוכרים שהיה קשה (בלשון המעטה) לשחרר את הברגים?
אז חשבתי לעשות לי חיים קלים, לא למלא את החלק שנתלש (ממילא הוא מוסתר ע”י הקונסטרוקציה ולא רואים זאת גם כשהופכים את הכסא) ולהשתמש בחורים הקיימים כשאחבר מחדש….
טעות!
בדיעבד, כשעשיתי זאת, החיבור של המשטח לכסא היה חלש וכשהופעל מומנט על החלק הקדמי של המשטח, הברגים נתלשו מהחלק האחורי.
הייתי צריכה מראש לא לעשות לעצמי הנחות ולמלא את כל הפגמים שנוצרו ואת כל חורי הברגים הישנים. ושוב זה הוכיח את עצמו, כשלא עובדים עם הראש, עובדים יותר עם הרגליים (או הידיים במקרה זה).

מפנה את תשומת ליבכם שבמילוי הספציפי הזה, להבדיל ממילוי חורים רגיל בעל מאפיינים קוסמטיים בעיקר, עירבבתי פילר עם אבקת נסורת שאספתי מהמלטשת שלי. תוספת הנסורת תחזק את המילוי.
באופן עקרוני ניתן לערבב את אבקת הנסורת עם דבק, דבר שלהערכתי ייתן מילוי חזק/קשה יותר.
הסיבה שהעדפתי פילר על דבק היא שהחדירות של הברגים תהיה גבוהה יותר במילוי על בסיס פילר מאשר במילוי על בסיס דבק. מאחר ואין לי משחק עם מיקום הברגים (חצי סמ’ הצידה לכל כיוון והמושב כבר לא יהיה ממורכז).
קחו את הבחירה שלי בערבון מוגבל. זו הערכה בלבד ולא עשיתי השוואה לצורך אימות.

ומה עכשיו?
שלב קבלת ההחלטות איך הכסא יראה בסוף.

אם באסקפיזם עסקנן, גיליתי שהרבה יותר קל להשיג אסקפיזם בפעולות טכניות מאד, שהסדר שלהן ידוע ומוכר מראש. באופן מפתיע (או שלא), שלב של עיצוב או קבלת החלטות פחות זורם (לי לפחות) כשאני מועמסת רגשית. איכשהו מצאתי שבניגוד לבדרך כלל, היה לי קשה לקבל החלטה.
וזה כולה כסא… תארו לעצמכם דברים מהותיים יותר.
בקיצר,
מה יש לנו ועל מה אני מתלבטת?
יש לנו קונסטרוקצית עץ מלא יציבה שהיה לי ברור שתקבל גימור של לכה ותישאר בגוון העץ המקורי שלה. לא היתה שום סיבה (טובה לגישתי) לשנות זאת.
ויש לנו משטחים מעץ לבוד, מושב וגב, שיש לטפל בהם:
א. להשאיר אותם בגוון העץ המקורי עם הפגמים הקטנים שבהם.
ב. לכסות אותם (ואת הפגמים) חלקית ואם כן אז במה.

בשלב הזה אני חייבת להיישיר מבט ולהודות בפני ובפניכם שמה שהכריע כנראה, היה הצורך שלי לתת לכסא את הטאץ’ האישי שלי. פגמים מהסוג שהיו בכסא והיו חשופים לו הייתי משאירה את המשטחים בעץ טבעי, מעולם לא באמת הפריעו לי. נהפוכו. לרוב אני משתדלת למנף את הפגמים כדי להדגיש את ההסטוריה של הכסא ובאמצעותה את אופי הכסא.
לכו תבינו.
תמיד אפשר להאשים את הקורונה. אולי גם עכשיו 😉
אז כן, בחרתי לכסות את המשטחים. לא על מנת לכסות אותם (דבר שצבע היה עושה מצוין) אלא על מנת לתת לכסא את הטוויסט שרציתי וראיתי בעיני רוחי כהדהוד לכסאות של פעם שכוסו בפורמייקה ותמיד נדבקו לי לירכיים כשהייתי עם מכנסיים קצרים.

גם הכיסוי הוא סוג של אסקפיזם??

הואיל ובחרתי לכסות את המשטחים, הייתי צריכה לבחור איך ועם מה.
א. לצבוע?
לא היה משיג את הטוויסט שחיפשתי והייתי מאבדת את העץ. פתרון רע מכל כיוון.
ב. לצייר על המשטחים כמו (או אחרת) בכיסא ששיפצתי כמחווה להונדרטוואסר ?
לא התחשק לי לצייר וחשדתי גם שציור לא יתן את אותו האפקט של כיסוי שיזכיר את הפורמייקה של פעם…(אגב, למתעניינים, אני מציירת דווקא לא מעט לאחרונה, אבל לא על רהיטים. איורי אף לקחו חלק בתחרות ועכשיו גם בתערוכה. זה עוד סוג של אסקפיזם. מכיוון אחר. ועושה דווקא עבודה מצויינת)
ג. לכסות את הכסא במשהו נוסטלגי. שיתכתב עם כסא וינטאג’ ,יקרוץ לאותה תקופה
ואם כן, (כן!)
אז מה עומד על הפרק?
– ספר עם דפים מצהיבים. ניקוד, פונט גדול של פעם, שפה של פעם.
– קומיקס LOONEY TUNES, שבתור ילדה אהבתי לראות את הסרטים המצויירים שלהם.
– מפות. אטלס. של מקומות בעולם. מודפסים על נייר.

כל אחת מהאופציות הלכה למעשה מבטאת אסקפיזם אחר קצת, כולן נוסטלגיות ומתחברות עם כסא וינטאג’, כולן (אסקפיזם או לא) שירתו אותי נאמנה בשלבים שונים של חיי ואני אוהבת את כולן.

מכירים את זה שאתם משנים את דעתכם כמו פינג פונג?
כל רגע משהו אחר נראה לכם הדבר הכי נכון ומתאים?
אז ככה הרגשתי.
בסופו של דבר, העלתי פוסט בנושא וחברי הביעו את דעתם. טל חברי, אף הגדיל לעשות והעלה רעיון אדיר שאני שומרת על הזכות לנצל אותו בהזדמנות אחרת. כמובן עם קרדיט מתאים (תודה טל! וכל השאר, בינתיים תצטרכו להשאר סקרנים).
כל אחת מהאופציות מחייבת התייחסות קצת שונה ועיבוד קצת שונה ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות.
בסופו של דבר בחרתי מפה.
גם כי הייתי שמחה בתקופה הזו להיות מאד רחוק מכאן וגם כי מצאתי מפה מספיק גדולה שתכסה את כל המשטח ביחידה אחת.

אסטרטגיה איך להדביק נייר על משטח –

להדביק נייר גדול (כמו טפט במידה מסויימת) מצריך תשומת לב, סבלנות דיוק ומיומנות. אם תקרעו את הנייר אכלתם אותה (טוב, אפשר להנדס פתרונות כמו שעשיתי עם הבקשה להיתר, אבל זה ידרוש מכם הרבה גמישות מחשבתית, הרבה סלחנות והרבה עבודה נוספת).
אם אינכם בטוחים בעצמכם, הכי קל וסלחני יהיה לעבוד עם קרעי נייר כפי שכיסיתי את הדלת שלי.
כך תשיגו טקסטורה אבל תאבדו את ההמשכיות שקיימת כשמדביקים יחידה שלמה.
להדביק קומיקס או תמונות זה משהו באמצע – גם לשמור על רצף (רק ויזואלי. לצערי כל הקומיקסים מודפסים על שני צידי הדף מה שתמיד מחייב אותי לבחור) וגם להדביק חתיכות חתיכות.
כאן השיקול הוא אחר מעט –
בלי פסי המסגרת של הקומיקס שמעלימים את החיבורים, תראו את פסי החיבור. כמו כאן. תחשבו אם מתאים לכם…
וכשמכסים משטח בקרעי נייר הקצוות הקרועים הם כבר חלק מהטקסטורה שנוצרת.
עשו את השיקול שלכם.

איך מדביקים מפה על משטחים?

בהדבקת מפה, היו מודעים לכך שלא תוכלו להעלים לחלוטין את פסי הקיפולים שלה. בפרט אם היא ישנה ומשומשת. אם אתם יכולים לחיות בשלום עם פסי הקיפול על המשטח המודבק, לכו על זה. אם לא, זה סתם יתסכל אתכם. חפשו פתרון אחר.

אם אחרי הכל החלטתם ללכת על הדבקת המפה ככה תעשו את זה –
יש לי בד”כ שני בקבוקים.
בקבוק של דבק פלסטי ובקבוק של דבק מעורבב עם מים שמשמש אותי בעיקר כשאני מכסה משטחים עם קרעי נייר.
תחילה מרחתי על כל המשטח דבק עם מים כדי להספיג את המשטח על מנת שלא “ישתה” לי את הדבק.
מיד לאחר מכן אני מורחת באמצעות מברשת או מכחול את כל המשטח בדבק – שכבה דקה ואחידה ככל הניתן.
לאחר שכל המשטח מכוסה, אני מתחילה להדביק את הנייר, בהדרגה, מצד אחד לצד השני ותוך כדי כל הזמן מוודאה שלא נוצרים כיסי אוויר וקפלים בנייר.

כשכל הנייר משוטח למשטח, אני מתחילה להדק מהאמצע החוצה בצורה שיטתית. הפעם באמצעות סמרטוט טריקו רך. ההידוק הזה למעשה מוציא כיסים קטנים של דבק (כי כמה שננסה למרוח שכבה דקה ואחידה, תמיד תהיה מעט אי אחידות.) מהמרכז החוצה ומפזר אותם טוב יותר
שימו לב, בשלב זה הנייר כבר נרטב ומתחילים להווצר בו קפלים. (כמו על אצבעות ששהו הרבה זמן במים…)
אל תיבהלו כי דווקא עכשיו, כשהנייר רטוב מהדבק, הוא הכי פגיע.
לא בכוח.
לעבור עם הסמרטוט בעדינות.
הכל יסתדר כשהמפה תתייבש וכל הקפלים הקטנים הללו יעלמו.
לגבי קצוות הנייר, השאירו מעט שוליים מעבר לגבולות המושב. נטפל בהם בשלב מאוחר יותר.

גימור לצורך הגנה –

לאחר ייבוש מלא, אני מכסה הכל בשכבה של דבק (דבק מדולל במים יותר קל ליישם ללא סימנים אבל יתן שכבה דקה יותר ככיסוי. לדעתי ה”לא לחוצה בזמן”, עדיף לעשות כך כמה שכבות, אבל נתון לגמרי לשיקול דעתכם) ולאחר יבוש מלא עוד שכבה. לפחות.
אחרי יבוש של שכבה אחת (שמספקת כבר מעט הגנה לשכבת הנייר) אני מטפלת בקצוות שהשארתי. (אפרט את השלב הזה בהמשך) את יתרת השכבות אעשה על משטחים שנוקו משאריות נייר.
כשאני עובדת עם דבק מדולל במים אני מיישמת אותו עם היד או עם סמרטוט נקי. אם תרצו ליישם דבק לא מדולל, מציעה לעבוד עם מברשת ובזריזות. במיוחד בימים חמים.
על שכבות הדבק שיישמתם (לאחר ייבוש מלא כמובן!), תגענה בשלב מאוחר יותר, עוד כמה שכבות של לכה.

כל השכבות הללו באות להגן על המפה מנייר שהדבקנו על המשטח. הואיל והמשטח, מעצם יעודו, מועד לשחיקה מכאנית גבוהה כמה שיותר שכבות, ההגנה תהיה גבוהה יותר. תחליטו אתם כמה שכבות של דבק ואח”כ של לכה, מתאים לכם ליישם.
(את הלכה איישם כמובן על כל הכסא, לא רק על המשטחים. מבחינת כמות השכבות, אזורים שמועדים לשחיקה נמוכה יותר, יכולים כמובן להסתפק בשתי שכבות של לכה)
אני משתמשת באופן גורף בלכה על בסיס מים בגלל שהיא ידידותית יותר לסביבה (ההפך מאסקפיזם??)
מראה הגמר של הלכה (מט, מבריק או משי) יהיה בהתאם לויז’ן הויזואלי שלכם לרהיט.
אני בחרתי הפעם בגמר משי.
תראו בהמשך שלפעמים, המציאות מורכבת והיא בוחרת עבורנו …


הסרת שאריות נייר משולי המשטחים:

הפרוייקט שעשה לי ביה”ס בנושא הזה הוא השרפרף עם הבקשה להיתר. אין דרך להדגיש יתר על המידה כמה חשובים שלבי הייבוש וכמה אי אפשר לעגל פינות בנושא. אז או שתסמכו עלי (אחרי שכמובן אני הצלחתי להרוס את העבודה שלי בחינניות יתרה ונאלצתי להשקיע כפליים זמן ועבודה כדי לתקן בצורה מגושמת למדי) או שתתנסו בזאת בעצמכם.
אין לי ספק שלומדים הכי הרבה מהתנסות אישית, אז גם אם תבחרו לבדוק בעצמכם, יאללה, לכו על זה.

אז למה יש חשיבות עליונה לייבוש מלא?
משום שכשהנייר רטוב, הוא רך ומתקפל, נקרע בקלות והיכולת שלכם לשלוט במה שיקרה ואיפה הוא יקרע/יחתך, קטן. זו הסיבה שכשאתם מנסים לשטח את הקפלים, אתם צריכים לעשות זאת בעדינות ובזהירות. זו הסיבה שכשאתם רוצים לנקות את השוליים, אתם חייבים להמתין לייבוש מלא.

מאידך, לאחר ייבוש מלא, התהליך יחסית פשוט.

אבל לפני שאתם מתחילים, עברו בשיטתיות על כל השוליים ובדקו שהכל מודבק היטב. אם יש אזורים שאינם מודבקים היטב, זה הזמן, באמצעות מכחול, להכניס דבק ולהדביק הכל היטב. (כן, גם השלב הזה מצריך ייבוש מלא! אין הנחות)
יכול להיות שתגלו זאת לאחר הסרת השוליים (כמוני), אז תעשו זאת אז או בכל שלב שזה יצוץ.

על מנת להסיר את שאריות הנייר אין צורך לא במספרים ולא בסכין יפני חד (שם התחלתי בהסטוריה הרחוקה שלי וגיליתי שהתוצאה שהם נותנים לא מיטבית).
תצטרכו נייר לטש (אני השתמשתי בגרעון 180) וחתיכת עץ שתוכלו ללפף את נייר הלטש סביבה. ותתחילו לשייף את פס הקצה. מהר מאד השאריות יוסרו. עוד קצת ליטוש על מנת להחליק את הפינה (וכדי לוודא שהכל מודבק היטב. אם לא, עכשיו זה יתגלה) וכדי להסיר שאריות דבק מפאות המשטח ואפשר להמשיך הלאה.


ואיך המציאות השפיעה על גימור הלכה שלי??

ככל שתהיו מנוסים, תמיד משהו יכול לקרות ולשנות לכם את התכניות. השאלה שנשארת איך אתם מקבלים את זה ומה אתם עושים עם זה (אגב, זה נראה לי נכון לכל תחומי החיים ולא רק לנושא השיפוץ…)
זוכרים שכתבתי קצת יותר למעלה שבגלל השחיקה המכנית עדיף ליישם יותר שכבות?
אז אחרי שתיים שלוש שכבות (רק על המשטחים המחופים) התחלתי להרגיש חספוס, כאילו יש בלכה חלקיקים זעירים שלא הבנתי מהיכן הגיעו.

בדיעבד, אני משערת שזו היתה לכה שהתייבשה על המברשת שלי ונשרה כאבקה תוך כדי צביעה.
התרגלתי לא לשטוף את המברשת בין הסבבים אלא להכניס אותה לשקית ולמקפיא אם מדובר בזמן רב. והשתמשתי במברשת עם סיבי ניילון שלראשונה שהשתמשתי בה ביותר מסבב אחד או שניים.
אני מעריכה שבשילוב הזה קבור הכלב…
אז פעם אחרת, אהיה מודעת לזה מראש…או שאשתמש במברשת אחרת או שאשטוף את המברשת בין הסבבים. אבל מה עכשיו???

טוב, בשלב זה אני משערת שאין לי הרבה ברירות. שיוף מסיבי יהרוס את כל העבודה שלי וזה לא שיש לי הרבה מפות של טנזניה להחלפה. מצד שני, החיספוס הזה שנוצר לא באמת מפריע לי… (חוץ מזה שזה יהרוס מעט את האפקט הנוסטלגי של הפורמייקה שנדבקת לירכיים ביום חם;-)) הוא לא ניכר ויזואלית וגם אם הוא עמעם מעט מהברק הקל בגימור משי מט, ממילא לא רציתי משטחים מבריקים ממש.
אז עם נייר לטש מאד עדין (גרעון 240) עברתי על המשטח, יישמתי עוד שכבה “נקיה” וסיימתי.

נראה לי שעד כה הכסא סיפק את האסקפיזם שחיפשתי. מה אתם אומרים?
טוב, יש גם המשך…עוד לא סיימתי. יש לנו עוד קצת אסקפיזם בהמשך.

לחבר חזרה את כל חלקי הכסא. סליחה…האסקפיזם.

לרוב אני משתדלת להשתמש בברגים שפרקתי, אלא אם הם כבר לא שמישים. בעיקר בגלל שראש הבורג כבר שחוק. עקרונית גם חלודה לא בהכרח מרתיעה אותי, אם זה מסתדר עם המראה. כאן זה פחות. במשענת יש ארבעה ברגים חשופים ולאחר התלבטות, העדפתי להחליף את הברגים בברגים חדשים שלהערכתי יבלטו פחות.
כמו הפרוק של המשענת, כך גם החיבור חזרה היה זריז ונטול בעיות.

וכמו שהיה הפרוק של המושב, כך מסתבר גם החיבור שלו…
המושב היה מחובר בשישה ברגים חלודים שלפחות שניים מהם נשחקו לחלוטין. הברגים נכנסו מלמטה ואחזו בלוח המושב. הבורג המרכזי בשני הצדדים חדר את המושב לחלוטין (אולי בגלל השימוש לאורך השנים ששחק את משטח המושב??) בצדדים, בגלל הקימור של הרגליים, לא נוצרה בעיה.
בחרתי לפתור את הבעיה באמצעות שייבות (דיסקית שטוחה עם חור) כדי להרוויח מילימטר וחצי.

לדאבוני החיבורים לא היו כנראה מספיק חזקים ובפעם הראשונה שהתיישבתי על הכסא, הופעל מומנט על המשטח והברגים נשלפו.
עכשיו הבנתי למה היה קשה כ”כ לפרק את המושב ולמה חלק ממנו התקלף בפרוק. כנראה מרכיבי הכסא התמודדו בדיוק כמוני וכנראה הם השתמשו בדבק.

בסבב השני כבר הייתי יסודית. מילאתי את כל החורים (ראו פרוט בהתחלה) והוספתי דבק לחיבור.
הבא שירצה לפרק את הכסא, כנראה יאכל קש לא פחות ממני.

ולסיום סיומת:

הפלסטיקים הקטנים ברגליים של הכסא שצריך להחליף לעיתים קרובות יחסית.
גם כאן.

אחרי שהוצאתי את המסמרים ואת הפלסטיקים הישנים, ניסיתי להדביק רגליות סיליקון שהוסרו מכסא אחר שהורכבו עליו גלגלים. לצערי זה לא צלח (אולי לא מצאתי את סוג הדבק הנכון…) ואאלץ לקנות רגליות חדשות. בינתיים הכסא ללא רגליות. הרגליות שומרות גם על הרצפה משריטות וגם על העץ ממים ולכלוך כך שאל תוותרו על רגליות.
ככה נראה הכסא לאחר מבצע שומר החומות:

זהו.
עכשיו יש לי את טנזניה לארוחות שישי.
בתקווה לימים טובים יותר שולחת אהבה לכולכם.

Related Images:

ואיפה אתם מאחסנים את האטבים שלכם?

לא יודעת למה, אבל במשך שנים אטבי הכביסה שלי היו מאוחסנים בשני מיכלי בריטה ישנים.
איכשהו, זה מה שהיה.
זה לא היה נח במיוחד אבל זה לא הטריד מספיק כדי שנחשוב על אופציה חלופית.
במקביל,
הקופסה המוזרה הזו מחכה אצלי כבר יותר משנתיים (קיבלתי אותה עם הדום שכבר זכה ממזמן לחידוש), מחכה לאיזו הברקה שתגאל אותה מבדידותה.
הקופסה הזו, שבדיעבד נודע לי שזו כנראה מגרה של מכונת תפירה, נשלפה מערמה שהחלטתי לדלל וזכתה לתואר ותפקיד חדש – קופסת האטבים שלנו. ועל הדרך, שילבתי אותה עם מיני מרכז מיחזור ביתי שהחזיר לנו את הקולב במטבח לטובת מגבות המטבח.
בקטנה אמנם, אבל בהחלט שיפור באיכות החיים.

גם את קופסת האטבים כדאי לתכנן מראש…

כמובן שלא באמת יקרה כלום אם לא תתכננו מראש. מכסימום, תתבאסו אח”כ שיכול היה להיות אחרת, נח יותר, זמין יותר….
או… שתנסו לצפות מראש את הבעיות ותתכננו איך לפתור אותן כדי שיהיה לכם נח ופרקטי יותר בהרכבה ובשימוש.
אז אילו משתנים אני הכנסתי למשוואה הזו?
מיקום הקופסה. צריך להיות קרוב, אבל שלא יפריע….
ניידות שלה (כי אם אקבע אותה לא אוכל להשתמש בה במקום אחר. וגם לנקות אותה יהיה קשה)
שילוב פונקציות אחרות – הוספת ווים ליצירת מרכז מיחזור בבית (אריזות, זכוכיות, בקבוקים…)
שתשתלב. מרפסת השרות שלי אמורה להיות פרקטית לחלוטין. לא זה המקום ליצור מסמר עיצובי עם אמירות פילוסופיות 😉

צריך גם לחשוב איך טכנית הכל יתחבר.
לדוגמה – יהיה קשה מאד לחבר את הקופסה ישירות לקיר בברגים.
רוצים להסתכל על הקופסה ולחשוב למה בעצם יהיה קשה?
זו הקופסה כפי שנשלפה –

גם המחשבה על פתרונות טכניים זה חלק מתכנון.
וכן, צריך וכדאי לחשוב מראש כי זה משפיע על הפתרון שתבחרו.
אז אחרי שהגדרתם לעצמכם מה הצרכים שהקופסה צריכה לתת להם מענה, אחרי שצפיתם והגדרתם לעצמכם מה הבעיות שצריך יהיה להתמודד איתן, אפשר לחשוב על פתרונות טכניים אופציונלים (וכן, גם זה המקום לתת ליצירתיות שלכם להשתולל) ואיך אתם רוצים שהקופסה הזו (או כל דבר אחר שאתם עושים) תראה בסוף.
לדוגמה – פתרונות התליה הטכניים ששקלתי במקרה זה היו:
ווי מתכת כמו של אדנית שהקופסה יושבת בתוכם,
שימוש בחגורות עור
השענת המסילות הצידיות (שהוסרו בסופו של דבר) על שני מוטות.
או הפתרון שיישמתי בסוף – מדף מובנה כחלק מהקופסה שהקופסה תתלבש עליו במדוייק.
המדף יקובע לקיר וווי התליה ימוקמו עליו ולא על הקופסה.
הקופסה תתלבש על המדף (וניתן יהיה להוציאה ממקומה) וסף החלון יהיה נקודת עיגון עליונה שתמנע מהקופסה ליפול.
כך הפתרון נראה בסוף:

המדף עליו קופסת האטבים תישען:

בשלב זה ברור לי עיקר הפתרון יהיה במדפון שיותאם במדוייק לקופסת האטבים. את המדפון הנ”ל אחבר ללוח אנכי שאותו ניתן יהיה לקבע לקיר ושניתן יהיה גם לקבוע בו ווי תליה.
מבחינה קונסטרוקטיבית, המדף האופקי צריך להיות עבה מספיק כדי לשאת את המומנט של הקופסה (עם נקודות העיגון שיספק סף החלון) אבל דק מספיק גם כדי להקטין את המשקל העצמי שלו וגם כדי שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו – למראה נקי (ראו בתמונה למעלה)

משטח אופקי –

אם אתם זוכרים, בפרוייקט הקודם שלי בו שידכתי מזוודת ציירים לרגלי שולחן הוספתי משטח דיקט לקופסה. אני הולכת לנצל את השאריות של הדיקט ההוא עבור המדף שלי. זהו דיקט עבה מספיק שיצליח להערכתי לשאת את משקל הקופסה ומאידך הוא דק מספיק כך שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו.
אני מודדת את הגודל הדרוש לי (מתחתית הקופסה) ומנסרת:

משטח אנכי –

המשטח האנכי של המדף צריך להיות מסיבי יותר. המדף, שהוא בעצם החלק האופקי, יתחבר אליו וככל ששטח המגע ביניהם יהיה גדול יותר, המדף יהיה יציב יותר.
עבור המשטח האנכי אני בוחרת בפלטה הקדמית שהסרתי ממגרה שהפכתי למדף תבלינים.
אני מסירה ממנו עם שפכטל את הפורמייקה שכבר החלה להתקלף (כאן המשטח היה קטן מספיק והפורמייקה משוחררת מספיק כדי להשלים את הפעולה עם שפכטל. כשזה לא מספיק, משתמשים בחימום באמצעות מגהץ כדי לרכך את הדבק. השתמשתי בטכניקה הזו במושב כסא הפופאי שלי)

כפי שאתם רואים, בעבודה עם השפכטל הסרתי חלק מציפוי העץ. עקרונית ניתן להדביק אותו חזרה ולמלא עם פילר חסרים. זה פחות חשוב לי כי אני גם הולכת לנסר את חתיכת העץ הזו וגם יש לה צד שני 🙂
אם תשימו לב, בקנט של הלוח, משלושה צדדים, מודבקת פורמייקה שחורה. את הפורמייקה הזו אני בוחרת שלא להסיר. הגוון השחור של הקנט משתלב לי עם המראה שאני מתכננת לתת לכל העמדה הזו.

אני מנסרת את הלוח לגודל הרצוי לי, משייפת, ממלאה חורים, מחליקה באמצעות שיוף נוסף ואחרי מדידה וסימון, מחברת את הלוחות באמצעות אקדח מסמרים.

ואיך קופסת האטבים תראה בסוף?

הפתרון הטכני מכתיב מורפולוגיה מסויימת אמנם, אבל עדיין, יש בחירות שיחסית חופשיות ותלויות כמעט אך ורק בהעדפה אישית.
אחת מהבחירות הללו הוא גוון. הבחירה השניה היא אם ואיך לקשט.

גוון –

הואיל ובמקרה זה אני רוצה שהקופסה תשתלב, הבחירה האולטימטיבית שלי היא לצבוע אותה בלבן (הקיר אמנם לא נקי, אבל הוא לבן).
אם הייתי רוצה לבן לגמרי, הייתי צריכה להעלים לחלוטין את טקסטורת העץ. זה היה מחייב אותי למלא חורים פגמים וסדקים, להחליק היטב את המשטחים ולצבוע מספר שכבות עד שאקבל משטח עם גוון אחיד.
מאחר ואני אמנם רוצה לבן אבל במהות שלי אני רוצה לשמר את תחושת העץ מתחת לגוון, אני מוותרת על חלק מהשלבים (אני לא ממלאה חורים ולא מחליקה את המשטחים ומסתפקת במס’ שכבות צבע יתנו לי מענה לגוון אבל שלא יעלימו לי את טקסטורת העץ).
אני גם משייפת מעט את המשטחים אחרי הצביעה כדי לחשוף חלקית את העץ.

בטכניקה הזו, סוג של דיסטרסינג, אני גם מגוונת את העץ , גם שומרת על הטקסטורה המקורית של העץ וגם משאירה את פרטי החיבור של הקופסה גלויים.
המראה הסופי הוא מראה לא מהוקצע מבחירה. כפרי משהו.

קישוטיות –

למרות היעוד הפרקטי מאד והמיקום של הקופסה במרפסת השרות שלי אני רוצה להוסיף אלמנט קישוטי שבמידה מסויימת ישלים סוג של תקשורת (מכירים את כל אלה שכותבים בגדול HOME? אז כזה, אבל אחרת) וימנע לחלוטין את התהיה מה מהות הקופסה…
החלטתי להשתמש בטכניקה של פוטוטרנספר ולהעתיק לקופסת האטבים שלי תמונה של…אטבים.
טוב, כמובן שהתלבטתי לפני, בדקתי כל מיני אופציות (בפינטרסט…) וכל מיני איורים פוטנציאלים של איורי כביסה למיניהם.

את המקור שממנו הוצאתי ויצרתי את התמונה שרציתי להעביר לקופסה שלי, הורדתי בחינם כחלק ממקבץ של 4 תמונות:
(התמונה עצמה משלבת את ארבע התמונות והיא קישור לאתר. מוזמנים גם אתם להוריד את התמונות משם ולעשות בהן שימוש. ולא, לי אין שום טובות הנאה מזה שגם אתם תהנו מאותו איור)

שימו לב, אם אתם רוצים לעשות פוטו טרנספר, התמונה המתקבלת היא תמונת מראה.
אם הכיוון חשוב לכם, הקפידו להדפיס את התמונה כתמונת מראה על מנת שהתוצאה הסופית תהיה בכיוון הנכון.
זה כמובן חשוב בעיקר כשאתם משתמשים בתמונה שכוללת כיתובים.

הורדתי תמונות, שיחקתי איתן בפוטושופ, שיניתי, התאמתי ובסוף הגעתי לזה:

התמונה אותה הדפסתי על A4.
הואיל וגודל ההדפסה מוגדר מראש, מנסה לנצל את הדף ככל הניתן. במקרה זה הוא נוצל לשני איורים אחד ללוח ואחד לקופסה.

את האיור הזה (ברזולוציה שמתאימה להדפסה כמובן) שלחתי למכון דפוס שידפיסו לי בשחור לבן על דף A4 בהדפסת לייזר (מדפסת דיו ביתית לא תיתן את התוצאה הרצויה)

שימו לב,
העלות של ההדפסות היא זניחה. ממליצה בחום לעשות מראש 2 עותקים מההדפסה.
הנסיון לימד אותי כי סבב ראשון של פוטו טרנספר לא תמיד מצליח. מאד יכול להיות שתעדיפו לעשות נסיון נוסף.

איך עושים פוטו טרנספר –

בשביל פוטו טרנספר תצטרכו חומר שנקרא מדיום ג’ל . זהו חומר שדומה לדבק פלסטי. הוא מסיס במים ולאחר יבוש עמיד במים.
כמו כן תצטרכו הדפסת לייזר על נייר (הסירו שוליים לבנים וחיתכו סמוך ככל הניתן לציור) וכן משטח אליו להעביר את התמונה. במקרה הזה, הלוח האנכי במדפון של קופסת האטבים שלי.

את המדיום ג’ל מרחו בשכבה דקה ואחידה על הציור אותו אתם הולכים להעתיק, הצמידו למשטח והדקו בעדינות באמצעות האצבע כדי להוציא בועות אויר ולוודא מגע מלא.
השאירו ליבוש לכמה שעות ואז עם סמרטוט לח הרטיבו את הנייר ושפשפו בעדינות.
במצב אידאלי, תסירו את הנייר והציור יישאר על המשטח.

לצערי אצלי חלק ניכר מהציור ירד יחד עם הנייר והתוצאות היו מאד מאד לא משביעות רצון מה שגרם לי לשייף הכל לצבוע שוב ולחזור על התהליך.
מרקם המדיום ג’ל שלי, שכבר חגג שנתיים לפחות כמדומני, הוא גושי משהו, מה שלדעתי בדיעבד, פגם בתוצאות שנתן לי בסבב הראשון.
בסבב השני הוספתי למדיום ג’ל מעט מים ודיללתי את החומר. וידאתי שהמשטח שמרחתי יהיה חלק וללא גושים. לדעתי זה שיפר משמעותית את התוצאה.

גם האיור השני, שהועתק לקופסה עצמה היה פגום חלקית אחרי הסבב הראשון של הפוטוטרנספר.
במקרה זה על חלק מהציור חזרתי על התהליך וחלק מהציור שוחזר עם עט פרמננטי שחור.

שימו לב,
כשאתם עושים פוטוטרנספר על משטח צבוע בצבע גיר (שאבי שיק לענייננו) השפשוף עם הסמרטוט הלח יסיר גם חלק מהצבע. זה בדיוק היתרון של הצבע הזה – שאפשר לעשות דיסטרסינג באמצעות סמרטוט לח (ראו בדיוק את התהליך הזה על רגלי שולחן המזוודה שלי) ובמקרה זה – יכול להיות חסרון משמעותי.
לענייני, הסרת חלק מהצבע לא הייתה בעייתית מאחר שממילא חשפתי את הטקסטורה של העץ ולא רציתי להסתיר את פרטי מבנה הקופסה.

פינישים

לאחר שתהליך ההעברה של התמונה, על תיקוניו השונים, מסתיים ומתייבש, צריך למרוח על הכל 2 שכבות של לכה להגנה.
לפני שאני מורחת לכה, אני מודדת וקודחת חורים בלוח הן לברגים לצורך חיבור הלוח לקיר הן לווים שאני הולכת להבריג ללוח.(למה לדעתכם אני מעדיפה לקדוח את החורים לפני הלכה?)

גודל החורים נקבע לפי הברגים שיעברו בהם.
שימו לב, על מנת שראש הבורג לא יבלוט מהלוח, לאחר שקודחים חור לבורג, צריך להגדיל מעט הפתח. אני עושה זאת עם מברגה עבה יותר.

עקרונית, אחרי הקדיחה אני עוד יכולה לעשות תיקוני צבע (נראה לי מיותר בגלל הבחירה במראה לא מהוקצע מלכתחילה) ואח”כ לכסות הכל בלכה. 2 שכבות עם זמן ייבוש בין אחת לשניה.

לאחר ייבוש הלכה אני ממקמת במדוייק את הקופסה במקום הרצוי, מסמנת (נעזרת בפלס ובחורים שקדחתי קודם) וקודחת את החורים בקיר. מכניסה דיבלים ומקבעת את הקופסה לקיר.

מעבירה אליה את כל האטבים.
ומתחילה להתרגל לא לחפש את מיכל הבריטה כשאני תולה כביסה ;-)….

Related Images:

שולחן המזוודה – עשוי מתיק ציירים מעץ.

מכירים את הפרוייקטים האלה שבהם איכשהו שום דבר לא הולך חלק? פרויקטים כאלה שאתם מצליחים לאבד מיקוד ולטעות בהם שוב ושוב?… שדברים לא מתחברים, לא פיזית ולא רעיונית?
שחצי מהזמן שהשקעתם בפרוייקט היה בשביל לתקן טעויות שעשיתם?…
שולחן המזוודה הזה הוא פרוייקט כזה – פרוייקט סגר הקורונה השני, שכנראה הראש שלי לא היה לגמרי במקומו.
דוגמה מצויינת למקרה בו סבתא שלי היתה משתמשת במשפט –
“כשהראש לא עובד, הרגליים יעבדו כפליים”.
אז נכון, במקרה זה אלו לא היו רק הרגליים, אבל נראה לי שהבנתם…

הפוסט הזה יראה לכם שגם כשלא תמיד הכל הולך חלק, זה לא נורא.
טעות לעולם חוזרת והדרך ללמידה רצופה טעויות.
אמנם זה טרטור, עבודה מיותרת והרבה זמן שנשרף לכאורה לשווא אבל….
אחרי הכל, מטעויות לומדים.
ולמרות הכל (ובגלל הכל?) יש שולחן מזוודה 😉

איך וממה התחלתי?

  • במזוודה זכיתי כשפורסמה למסירה בקרבת מקום באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בה.
    איתה התחלתי לדמיין…
  • רגלי שולחן המזוודה היו חלק משולחן צד קטן שנמצא בערמת גזם מול הבית. המשטח שלו היה הרוס אבל הרגליים נראו מבטיחות מאד. הוא נאסף בדיוק למטרה זו.
  • משטחי הדיקט שניסרתי והוספתי במהלך התהליך הם חלק ממשטח דיקט של מיטה זוגית. משטח הדיקט נאסף ממזמן מהרחוב וחלקו הארי מיועד לציור נוף שימוסגר ע”י התריסים ששיפצתי. השארית (הלא זניחה בכלל) זמינה לפרוייקטים כמו זה (ומזל שיש מספיק אקסטרא גם לטעויות…)

הרעיון בבסיס הבחירות הויזואליות של שולחן המזוודה –

הרעיון כאמור התחיל עם המזוודה (שאגב, לצערי, לא היתה בשימוש. לו היתה בשימוש זה היה ניכר במראה שלה והייתי ממנפת את זה לעיצוב).
העובדה שהיא קשיחה ועשויה מעץ, העובדה שניתן להשתמש גם במשטחים שלה וגם בנפח שלה לאחסון הגדירו מראש מבחינתי את הקונצפט הכללי של שולחן מזוודה.
איך בדיוק שולחן המזוודה הזה יראה ולמה, הפרטים החיבורים והרעיון הויזואלי נשארו לא ברורים לחלוטין עוד הרבה לתוך התהליך הפיזי. חוסר המיקוד כנראה בא לידי ביטוי בכל המישורים.

תחילה הייתי צריכה לבחור באילו רגליים אעשה שימוש. אלו האופציות הנוספות שעמדו לרשותי:

רגלי השרפרף הגבוה לא התחברו לי ויזואלית ורגלי הכסא שדווקא אהבתי את החיבור שיצרו עם המזוודה, היו נמוכות מדי לפונקציונליות שחיפשתי. הפור נפל על רגלי השולחן שמצאתי (כמובן…זו הבחירה שדרשה הכי הרבה עבודה…).
גם לאחר שאישרתי סופית את בחירת הרגליים לשולחן עוד לא היה לי ברור איך בדיוק השולחן יראה והבחירות הויזואליות נעשו תוך כדי עבודה ולפעמים תוך כדי תהליך של אלימינציה.
מודה ומתוודה שלרוב אני מעדיפה להתחיל את הפרוייקט עם ויז’ן קצת יותר החלטי.
בדיעבד החלטתי שהמזוודה עצמה תישאר במראה האותנטי שלה בגוון העץ המקורי ועם הפרזול המקורי שקיבל ריענון עם שיוף בנייר לטש.

החיים ושנים של עיצוב בתחומים שונים לימדו אותי שאם רוצים לעשות קו עקום, אז עדיף שיהיה עקום לגמרי אחרת הוא יראה כמו טעות. כנ”ל לגבי חיבור שני דברים שונים. עדיף שיהיו שונים לגמרי זה מזה ולא שיהיו דומים מעט.
כשהחיבור הוא לא אורגני הוא עלול להראות כמו נסיון כושל.
הואיל ורגלי העץ של השולחן לא היו דומים מספיק לא בגוון ולא בסגנון למזוודה שנשארה במראה האותנטי שלה, החלטתי ללכת עד הסוף, לצבוע ולתת להן נופך שאבי שיק.
כפי שתראו בהמשך גם עם הגוון התברברתי עד שהגעתי לתוצאה שתספק אותי ותיתן לי את הקונטרסטיות שחיפשתי.

העבודה על שולחן המזוודה התחלקה לעבודה על המזוודה ועבודה על הרגליים.
אלו היו שני חלקים שונים לגמרי והטיפול בהם היה שונה לחלוטין.
החיבור ביניהם היה השלב האחרון בתהליך.

הטיפול במזוודה –

המזוודה נוצרה במקור כתיק ציירים. פרקטי מאד.
מכיל מקום אחסון לצבעים ופלטת ערבוב צבעים. המזוודה נוצרה ללא שום גימור.
לכאורה, לו הייתה בשימוש, כנראה השימוש היה ניכר בה. (תרשו לי לפנטז על זה בבקשה?)
כפי שאתם רואים, המזוודה הזו כנראה לא הייתה בשימוש. היא נרטבה כנראה פעם והוכתמה בסיד. זהו.
ועדיין,
מזוודת העץ כפי שהיא, עם כתמי המים (הסיד ירד צ’יק צ’ק) עם העיצוב המאד פונקציונלי ונקי, עם אותם פרטי הפרזול, הייתה יפה בעיני.
את המראה הזה אני מתכוונת לשמר.

אני מנקה את המזוודה, משייפת אותה, משייפת את חלקי הפרזול (עם נייר לטש ובאופן ידני) ומיישמת כמה שכבות של לכה (גם על הפרזול אבל לא על מנגנון שמאפשר תנועה).


עקרונית זהו.
ולמה עקרונית?
כי מעשית לא זהו.
תכלס, אני גם מוסיפה למזוודה כמה דברים כדי לשדרג אותה.

הוספת משטח מדיקט בתוך שולחן המזוודה:

על מנת למקסם את שטח האחסון גם בשימוש במזוודה הפתוחה, אני מנצלת מגרעת קיימת בספי המזוודה על מנת להוסיף משטח נוסף כאופציה.
את המשטח אני מנסרת מהדיקט שיש לי בבית (זה מהמיטה…). באופן מקרי ביותר הדיקט בדיוק מתאים בעוביו למגרעת במזוודה ולמסילה בו הוא יאופסן כשלא יהיה בשימוש – אחת משתי מסילות מובנות במכסה המזוודה שיועדו כנראה לפלטות ערבוב צבעים. (פלטה אחת הגיעה בתוך המזוודה)

פלטת ערבוב הצבעים הקיימת קצרה במעט מהמידה שאני רוצה למשטח. גודל המשטח צריך להתאים בדיוק לפנים המזוודה ולמגרעות המובנות בה.
פלטת הערבוב משמשת כשבלונה ואני מודדת ומנסרת את הדיקט לפי הפלטה ועוד קצת.
לצערי גם כאן המזל הרע שלי פוקד אותי ואני מצליחה לנסר עקום את הדיקט ואני נאלצת לחזור על התהליך.


העובדה שהמשטח גדול מעט מפלטת ערבוב הצבעים ובולט החוצה מהמסילה (ראו בתמונה) יוצרת לכאורה בעיה בכיסוי שסוגר את המסילות.
הבעיה הזו נפתרת כשחתיכת העץ הקטנה, שלכאורה מפרידה בין המסילות במכסה, מוסרת בקלילות (כפי שאתם רואים בפרט היא נפרדה מאד בקלות, ללא צורך בסכין אפילו) וכך המכסה נסגר כהלכה.

הוספת חור בפלטה כמנגנון פרוק:

אבל אם אמקם את הפלטה כפי שהיא בדיוק בתוך המגרעת במזוודה, לא ניתן יהיה להוציאה מבלי להפוך את שולחן המזוודה.
אני צריכה למצא מנגנון שיהיה קל גם להוציא את הפלטה מממקומה.
גם כאן את הפתרון לקחתי מהקיים, מפלטת ערבוב הצבעים –
יצירת חור בפלטה(שניתן להכניס בתוכו אצבע) שיאפשר גם לתפוס את הפלטה ולהוציאה בקלות.
שלא כמו בפלטת ערבוב הצבעים, כאן אני מעדיפה לעשות את החור בפינה, שם פחות יפריע.

אני משתמשת במקדח כוס עם הרדיוס הכי גדול שיש לי ויוצרת למעשה חור בצורת רבע מעגל שמרכזו בפינה.

גימור הפלטה:

הפלטה נחתכה מדיקט מחוספס וללא גימור.
מאחר והפלטה היא חלק מהמזוודה רציתי לשמור על המראה הטבעי של הפלטה.
(היא, אגב, ניראת שונה בשני צידיה מה שמכניס עניין וגיוון. ניתן למקם את הפלטה כמשטח במזוודה בכל אחד מהצדדים והמראה שיתקבל יהיה שונה)
אבל אם הייתי מצליחה לדפוק את הפלטה (כפי שתראו בהמשך, בפרוייקט הזה “עשיתי” מאמצים מיוחדים כדי להרוס מה שרק אפשר…) לא הייתי פוסלת על הסף לצבוע אותה בגוון שצבעתי בסופו של דבר את הרגליים. הדבר היחידי שהיה חשוב להקפיד עליו (ועם המזל שלי בפרוייקט הזה כנראה גם פה הייתי מצליחה לפשל) זה לא לעבות את הפלטה (גם לשכבה של צבע ולשכבה של לכה יש עובי, מסתבר ;-)) על מנת שתוכל להכנס במסילה. וזה כאמור גבולי.


בקיצור,
שייפתי (חשוב גם בקצוות המנוסרים וגם כי הפלטה סיבית ומחוספסת) ומרחתי לכה.
אז איפה בעצם אפשר בחלק הקצר הזה לפשל ?
כנראה עם הזמן מפתחים מיומנויות מיוחדות כי הצלחתי גם פה…

זוכרים שמדובר בדיקט?
אז בעצם מה שנראה כמו עץ הוא ציפוי. כמו פורניר.
וכשלא מרוכזים מספיק “מצליחים” לשייף את הציפוי הזה יותר מדי.
מה עשיתי?
עם מעט צבע חום על האצבע (גם מכחול זה טוב. אני לפעמים אוהבת לעבוד עם הידים) עברתי על המקומות הפגועים והכהתי אותם מעט כדי לטשטש את ההבדלים בכהות.


גם כאן – אפשר להבחין. ואפשר לא.
גם כאן, אם אפשר, תחסכו לכם. תאמינו לבעלת נסיון – עדיף להמנע מראש 😉

אחרי היבוש לכה, שיוף עדין ושוב לכה.
ואחרי ייבוש מלא,
לוודא שהפלטה נכנסת לכל המקומות שהיא אמורה להכנס אליהם. (ואם לא, אז לשייף!… ;-))

ולסיום העבודה על המזוודה….

הואיל ושולחן המזוודה יכול לתפקד כשולחן איפור, אני רוצה לשדרג ולהוסיף מראה במכסה המזוודה (ונכון, אם הפלטה שהוספתי ו/או פלטת ערבוב הצבעים יאופסנו במסילותיהם, הם יסתירו את המראה…)
בשביל זה אני לוקחת את המזוודה לאברם הזגג שחותך לי מראה בדיוק לפי הגודל ומדביק לי אותה עם
דבק סופר 7 שקוף לפנים המכסה.

יש מיש - שולחן המזוודה. הוספת מראה
נייר הדבק שם הוא עד לייבוש מלא של הסופר 7. אח”כ נייר הדבר מוסר.


הרגליים של שולחן המזוודה –

פרוק השולחן שמצאתי:

לפני הכל יש צורך להפטר מהפלטה הפגומה. אני נעזרת ב WD40 כדי להוציא את הברגים החלודים ואני נשארת עם הרגליים בנפרד.


מכיוון שהשולחן היה גדול מהנחוץ למזוודה, היה צורך לפרק את הרגליים ולהתאים את הקושרות לגודל הנחוץ. החיבורים הפינתיים נראו מודבקים היטב והתלבטתי איך לפרק אותם בלי לפגוע בהם.
הצלחתי לעשות זאת אחרי התיעצות בקבוצות יעודיות בפייסבוק שם המליצו לי על מים חמים ומכות עדינות של פטיש. זה עבד כמו קסם.

  • יש מיש שולחן המזוודה - השריית המחבר במים חמים
  • יש מיש שולחן המזוודה - המחבר משתחרר אחרי כמה מכות קלות בפטיש
  • יש מיש שולחן המזוודה - הקושרות הארוכות פורקו.
  • יש מיש שולחן המזוודה - מדף הדיקט מחובר לקושרות התחתונות עם מסמרים
  • יש מיש שולחן המזוודה - הוצאת המסמרים מהקושרות
  • יש מיש שולחן המזוודה - השולחן מפורק.

המדף היה עשוי מדיקט דק שהיה מחובר במסמרים לקושרות האמצעיות. את הדיקט הוצאתי והקושרות האמצעיות כבר יצאו בקלות.מ
עקרונית, הייתי צריכה לפרק רק את הצלע הארוכה אותה הייתי צריכה לקצר. אולם הואיל והחיבורים התרופפו פרקתי את כל מה שהיה רופף על מנת ליצור חיבור יציב.

קיצור הקושרות:

הצלע הקצרה תהפוך לצלע הארוכה בשולחן שלי. הצלע הקצרה (גם הקושרת העליונה וגם התחתונה ששתיהן באורך זהה) תשאר באורכה המקורית.
את אחת הצלעות הארוכות אנסר לשני חלקים שיהיו הקושרות הקצרות שלי.
כמובן שאני מחשבת הכל מראש ומודדת שוב ושוב לפני שאני מנסרת.
החישוב מתבצע ביחס לנתונים הקיימים :
אורך הקושרת הקצרה שתהפוך לקושרת הארוכה.
רוחב המזוודה הכולל ומיקום הקושרת הנתונה במרכז. השארית שנותרה באופן סימטרי משני צידי הקושרת תגדיר את אורך הקושרת הקצרה שאנסר.
לאחר שהגדרתי את האורך הכולל אני נכנסת לחישוב מפורט של אורך המגרעות הנדרש שמתבסס אף הוא על האורכים במצב הקיים.

כפי שאתם רואים בתמונות, חוץ מלנסר את הקושרת, יש למדוד לחשב ולנסר גם את קצות הקושרות.
אותן בליטות שאצור,יכנסו ויודבקו בתוך המגרעות מהן הקושרות נשלפו ויצרו מסגרת עם רגליים אליה אקבע בסוף את המזוודה.

אחרי שהכל מנוסר, אני מחברת הכל ללא דבק, לוודא היתכנות.
על יבש, הכל נראה מצוין. (ספויילר: על רטוב, פחות…)

לפני שאני משייפת, אני מנצלת את החיבור הזמני כדי למדוד ולנסר את פלטת הדיקט.
(בדיעבד, אחרי שהכל מחובר עם דבק, מתברר שהמבנה התעוות ואצטרך לנסר משטח חדש כמדף…)

חיבור המסגרת החדשה של שולחן המזוודה שלי:

הגעתי לחלק שאני מחברת את כל החלקים שפרקתי ומחזקת עם הכליבות…
אם קראתם את הפוסט הקודם שלי על הקולב, אתם חושבים בוודאי שהפעם אלמד מהטעויות שלי, שהפעם הכל יתחבר טיפ טופ, כי אני כבר מנוסה…
אז זהו.
מסתבר שלא 🙁
אז אמנם חיברתי הכל בבת אחת, אבל לא השכלתי (גם הפעם!) לעשות זאת כשהמסגרת עומדת ישר ויציב עם כל הרגליים על הרצפה.
גם הפעם, בגלל שחסרה לי כליבה אחת, הרגשתי פיקחית שמצאתי תחליף לכליבה החסרה בדמות משקולות. אבל חיברתי את המסגרת על צידה….וויתרתי על העמדת המסגרת על ארבע הרגליים.

בדיעבד, זה תגלה כטעות שהמחיר שלה היה כבד.
כנראה או שהיו אי דיוקים קטנים בגודל הקושרות, או שהיה מרווח גדול יותר להתאמה בתוך החורים. הלכה למעשה עם הלחץ שהפעילו הכליבות, מבלי שתהיה לי האינדיקציה הישירה של מגע הרגליים עם הרצפה, איבדתי את מרווח המשחק הזה לצורך האיזון.
לו הייתי ממקמת את המסגרת מאוזנת על הרגליים, הייתי יכולה לראות זאת בדיוק, כשם שקרה כשחיברתי על יבש.
הייתי יכולה להתאים את הלחץ שהכליבות יצרו על המחברים כך שהמסגרת תהיה מאוזנת.
ולצערי הרב מאד, לא עשיתי זאת.

המשמעות של הטעות הזו שהמסגרת התעוותה.
הרגליים לא עמדו יציב על הרצפה והמישור העליון קיבל עיוות. במקרה זה, העובדה שחיברתי הכל בבת אחת בלי להקפיד על איזון הרגליים, עבד לרעתי.
כפי שצפיתי מראש בפוסט על הקולב, זה יצר סיטואציה מורכבת יותר שהיה קשה יותר לתקן.
אז, גם אם אח”כ הצלחתי לטשטש את הטעות הזו,
גם אם הצלחתי לייצב בסופו של דבר את שולחן המזוודה על ארבע רגליו,
גם אם אחרים אולי לא ישימו לב לפשלה הזו,
אני אדע.

תכלס, אז מה עושים עכשיו?? איך מיישרים את המסגרת הזו?…

בשלב זה הכנסתי לפעולה את אחת הכליבות החדשות שלי שמעבר ליתרון ההפעלה שלה ביד אחת (יתרון שמקל מאד מאד על העבודה…)ניתן להפוך את כיוון הפעלת הלחץ.
את הכליבה הזו מיקמתי באלכסון הרגליים שאם יפתחו מעט, המסגרת תתאזן על מישור הרצפה.
כמו כן, הנחתי משקולות (כן, אותן אינציקלופדיות ממקודם…) על המסגרת מלמעלה ונתתי להם לשבת כך יום שלם.

מה שעשיתי עזר חלקית אבל לא מספיק.
בשלב מאוחר יותר כרכתי סמרטוטים רטובים (הדבק יבש כבר לחלוטין. הרטיבות נועדה לאפשר גמישות מסויימת) על החיבורים בקושרות העליונות והכנסתי גם כאן כליבה באלכסון. גם את המבנה הזה השארתי ליממה שלמה.

התהליך הזה עזר אבל השולחן התייצב לחלוטין רק אחרי ששיפתי מעט את אחת הרגליים ואחרי שקיבעתי את המזוודה למסגרת (בסוף).

לסיכום אפיזודת ייצוב השולחן אחרי חיבור לקוי –
הצלחתי אמנם אחרי לא מעט נסיונות למזער את ההשפעה של הפשלה הזו ולאזן את שולחן המזוודה.
מי שיסתכל, סביר שלא יבחין בבעיה.
עדיף לאין ערוך, מכל כיוון אפשרי, להמנע ממנה מראש.
הקפידו לחבר את הרהיטים שלכם עם הרבה כליבות וכשהם עם כל הרגליים על הרצפה!!

הוספת המדף על הקושרות האמצעיות:

מדף הדיקט שניסרתי בתחילה אינו מתאים בגלל העיוות שנוצר במסגרת.
למרות שיש לי עוד מהדיקט המקורי, אני מעדיפה לנסר מדף חדש מהדיקט שיש אצלי בבית. הדיקט שאצלי הוא מעט עבה יותר וחזק יותר והוא יעמוד טוב יותר בלחצים של המסגרת שהתעוותה. כך הוא יהיה גורם מאזן נוסף.

באמצעות שבלונה של קרטון שיצרתי על הקושרות עצמן, יצרתי מודל למדף שהעתקתי לדיקט על מנת שאוכל לנסר מדף חדש.
המדף החדש רק נראה מלבני. הוא משהו בין מעוין למרובע אבסטרקטי…

את הדיקט המסומן אני מנסרת עם ג’יטסו. מאחר ואת קו החיתוך של הג’יטסו ממילא צריך לשייף כדי להחליק, אני מנסרת מילימטר שניים גדול יותר מהמסגרת ובאמצעות משייפת אני מחליקה את הקצוות ומיישרת את מישור המדף עם מישור הקושרת.
את המדף ניתן לחבר או עם סיכות או עם מסמרים עם אקדח.
יישורים ותיקונים קטנים אני עושה תוך כדי ואחרי חיבור הדיקט לקושרות באמצעות משייפת ובאמצעות פילר עץ.

(לאור מזל הביש שמלווה אותי בפרוייקט הזה, גם בשלב חיבור הדיקט לא הכל הלך חלק.
לכאורה זה צריך להיות הכי קל בעולם עם אקדח מסמרים…
אז זהו שלא.
המסמרים שיש לי באקדח ארוכים יותר מעובי הקושרת והם חדרו ויצאו מצידה השני. נאלצתי עם פטיש לדפוק את המסמרים שבלטו, למלא עם פילר חורים שנוצרו בעקבות כך ולהחליק ככל הניתן עם משייפת).

הכנת הרגליים לצביעה:

עקרונית, לו הייתי יודעת מראש מה ואיך אני רוצה כגימור לרגליים של שולחן המזוודה, הייתי יכולה לגייס את המצב הקיים לטובת התהליך והייתי חוסכת את שלב השיוף.
זוכרים שכתבתי שחצי מזמן העבודה הוא בגלל טעויות? אז גם את זמן השיוף, המיותר בסופו של דבר, אפשר להכניס לשקלול הזה.
שיוף הרגליים אמנם היה מיותר אבל לא הזיק לתהליך.

לפני צביעה חשוב למלא סדקים וחורים עם פילר עץ. אני ממלאה סדקים קטנים שנוצרו עם הזמן ברגליים.
גם שטח הפנים של הדיקט הוא סיבי ואני נעזרת באותו חומר למלא ולהחליק את המשטח.

צביעת הרגלים של שולחן המזוודה:

שלב ראשון:

עד רגע תחילת הצביעה עוד לא הייתי סגורה על איזה צבע אני רוצה.
ידעתי שאני רוצה מראה ישן ומשופשף.
לשניה וחצי חשבתי על מראה של סדקים ולאור ההצלחה המדהימה שלי לסבך גם דברים פשוטים בפרוייקט הזה, מיד ויתרתי.
אז נשארתי עם מראה שאבי שיק שכבות ודיסטרסינג.
כנראה שהפעם בחירת הגוון תהיה תוך כדי נסוי וטעיה.
ואכן, יהיו כאן כמה וכמה שכבות של צבע עד שאגיע למנוחה ולנחלה.

התחלתי עם שאבי שיק כחול. כצבע בסיס (אל תתבלבלו עם צבע יסוד או פריימר. להם יש מטרה אחרת!) שיציץ לו מבעד לחרדל שחשבתי שאני רוצה.
לצערי החרדל של שאבי שיק דומה יותר לצהוב ואני מחליטה להתחיל לערבב צבעים כדי להגיע לצבע שיתאים לי יותר.

הצלחתם להבחין בתמונות בהבדל בין הצהוב לחרדל שאני ערבבתי?
במציאות זה ניכר יותר, בפרט שחשפתי גם את השכבות התחתונות של הצבע והשכבתיות והגוונים קיבלו ביטוי מוחשי יותר.

שלב שני:

ולמרות זאת, גם אם התוצאה כשלעצמה היתה סבירה, השילוב עם המזוודה לא היה קונטרסטי מספיק (וכאן שוב פישלתי ולא צילמתי את הרגליים עם המזוודה, על מנת שתראו בעצמכם…) ועברתי לגישושים אחר הצבע הבא.


התלבטתי בין ירוק לאפור פחם.
היתרון של אפור הפחם הוא הכהות שלו שתיצור ללא ספק ניגודיות למזוודה.
מאידך, חוששת קצת ממראה שאבי שיק באפור פחם.
היתרון של הירוק כצבע קר שהוא מאזן מעט את גוון העץ. מרגיע אותו. כמו כן ירוק עובד נהדר במראה שאבי שיק. מנסיון.
החיסרון העיקרי של הירוק הוא שאין לי את הגוון שאני מכוונת אליו.
גווני הירוק שעבדתי איתם בעבר היו גווני מרווה והם בהירים מדי.

אחרי התלבטות, בחרתי בירוק. בעיקר כי קל יותר לצבוע כהה על בהיר. אם אחליט להמשיך הלאה…
אז ערבבתי צבע עם הצבעים שיש לי.
הכחול עם הצהוב של שאבי שיק ולהם הוספתי צהוב שמש אקרילי.
את הצבעים ערבבתי בצנצנת זכוכית. כל פעם הוספתי קצת וניערתי עד שאהבתי את התוצאה
(וכאן שוב החסרתי ולא צילמתי את ערבוב הצבעים לטובתכם)

דיסטרסינג:

כפי שאתם רואים כבר בתמונות, אחרי כל שכבה של צבע אני יוצרת הסרות צבע מכוונות – דיסטרסינג. הפעם לא באמצעות שיוף אלא עם סמרטוט לח שחושף בעדינות רבה יותר את השכבות הקודמות.
כך יוצא שמבעד לצבע הירוק ניתן לראות גם את העץ, גם את הצבע הכחול, גם את הצבע הצהוב/החרדל. זה בדיוק אפקט השכבות העדין שרציתי להשיג.

על מנת להשלים את מראה השאבי שיק אני משתמשת בקצת צבע חום על סמרטוט לח ואני מורחת על המשטחים הצבועים. בפרט בחריצים או בחיבורים. אני קוראת לשלב הזה שלב הפאטינה.
למשטחים עצמם זה נותן טיפה עומק ומחזק את המראה המיושן שעם הזמן התלכלך מעט. בחריצים, בפגמים ובחיבורים הצבע החום נאחז יותר והוא מדגיש את קווי המתאר של הרהיט כפי שקורה לרהיט שהתיישן.

אחרי שאני מסיימת את שלב הפאטינה,
אני צובעת בלכה,
מחתימה את החותמת שלי
ולא נותר אלא לחבר את המזוודה למסגרת הקושרות של הרגליים.

הרגלים והמזוודה הופכים יחד לשולחן מזוודה –

כששני חלקי השולחן הנפרדים (והשונים!) זה מזה מוכנים, נשאר לי רק לחבר ביניהם.
תחילה אני מסמנת על תחתית המזוודה את המיקום הרצוי של הרגליים:

אחרי שאני מסמנת,
אני קודחת חורים קטנים בתחתית המזוודה במקום בו הרגליים מיועדות להתחבר (אני מוודאה שזה לא באזור המחבר בין הרגליים לקושרות).

אחרי שיש לי ארבעה חורים בארבעה מקומות, אני מניחה את המזוודה על הרגליים.
אני ממקמת במדוייק (לפי הסימון שעשיתי קודם בעיפרון, זוכרים?)
אני מקבעת באמצעות משקולות (כן, אותן אנציקלופדיות ממקודם) כדי שהמזוודה לא תזוז תוך כדי תהליך
ואני קודחת (גם הפעם עם מקדח דק. חשוב שיהיה דק מהברגים שיוברגו בתוכם בשלב הבא) והפעם מבפנים.
הקדח נעשה בחור שנעשה קודם אבל הפעם מתוך המזוודה ולתוך הרגליים. לכאורה ניתן להבריג את הבורג ישירות ולחסוך את הקדח השני, אבל הקדח הזה יקל מאד על החדרת הברגים ויחסוך תזוזות לא רצויות.
לאחר שאני קודחת, אני מבריגה ברגים לתוך אותם קדחים שיצרתי.

הברגים הלכה למעשה מחברים את הרגליים למזוודה ושולחן המזוודה מוכן לשימוש.
החיבור הנ”ל ומשקל המזוודה על הרגליים עוזרים גם הם לאזן את הרגלים וכעת השולחן עומד יציב לחלוטין על ארבע רגליו.

וכמה מחשבות פילוסופיות משהו על
הטעויות שקורות לנו לפעמים תוך כדי עבודה ולאן התהליך הזה לוקח אותנו:

שולחן המזוודה הזה הוא גרסת הרהיט ל”נח עם 7 שגיאות” מבחינתי.
צבר בלתי אפשרי (אפשרי, אפשרי מסתבר…) של חוסר תכנון מספיק, חוסר ריכוז ומזל רע שמתרגמים לטעויות ולהרבה עבודה מיותרת.
ועם כל זה, התוצאה היא בהחלט משביעת רצון. שלי לפחות.

תוהה – הלכה למעשה, כמה רהיטים שנראים לכאורה מושלמים, עברו סנריוז עתירי פשלות שלא ניכרות לעין בלתי מזויינת? והאם הם טובים יותר או טובים פחות או טובים אחרת בזכות אותו התהליך?
וגם,
דווקא, בזכות ובגלל כל אותן הפאשלות שמתרגשות עלינו ללא כל אזהרה מראש, אני נזכרת כמה אני אוהבת ומעדיפה את גישת ה”חוסר מושלמות” והמראה “המשומש” “הפגום משהו”.
יש בגישה זו הרבה ענווה ומשהו מאד מכיל וסלחני. גישה שהיא פחות ביקורתית ופחות שיפוטית ומתוך זה יש בה הרבה יופי.
כמו כן,
כך הלכה למעשה, כל פריט הוא יחיד ומיוחד שהרי אין שני רהיטים ש”נפגמו” בצורה זהה.
(ובואו נעצור כאן לפני שאגלוש לאנלוגיה של איך הפילוסופיה הזו פוגשת אנשים….)

Related Images:

הקולב הרוקד או מה היתרון בריבוי כליבות…

בפראג יש בניין (שתוכנן ע”י האדריכל הצ’כי מילוניץ’ בשיתוף פעולה עם האדריכל האמריקאי גרי) בשם הבית הרוקד. (או ג’ינג’ר ופרד)
הבניין הזה שייך לאסכולה הדקונסרוקטביסטית ואחד הדוגמאות המוכרות יותר שמיצגות אותה.
האסכולה הזו בעצם, קוראת תגר על האקסיומות המבניות (והחומריות) שהתבססו על הגאומטריה האוקלידית ושהיו מקובלות בארכיטקטורה עד אז.
הגישה הזו הפכה למעשית תודות לטכנולוגיות חדשות ולניצול חדש של חומרים שהצליחו למתוח את הגבול ולאתגר את התפיסה שלנו את מושג היציבות.
בגישה הזו הם כמובן ניצלו חוקים פיזיקלים נוספים ורק למראית עין סתרו את החוקים הפיזיקליים המוכרים.
להבדיל, הקולב הרוקד שלי, לא מתיימר לחסות תחת תורות פילוסופיות שקוראות תגר. כולה פשלה שתוקנה (ושעדיף שהיתה נמנעת) בצורה מאולצת למדי.
(מה שמעלה בי את התהיה אם וכמה יצירות התחילו את דרכם כפשלה טכנית והוצגו בדיעבד כביטוי רעיוני אנרכיסטי ובועט…;-))

הבית הרוקד התמונה נלקחה מ-
https://www.civileng.co.il/%D7%90%D7%96-%D7%9B%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%93-%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%92
הבית הרוקד בפראג

הקולב הרוקד שלי שחובר לו יחדיו בצלוטייפ…

את הקולב שלי מצאתי בכניסה לבית הדיור המוגן שם אמא שלי גרה.
למרבה הצער יש דירות שדייריהן הולכים לעולמם וצריך לפנותן בזריזות. כך מושלכות הרבה שכיות חמדה שאוהבי וינטאג’ היו עטים עליהן.
הקולב הזה בהחלט גרם לי לתת ברקס פתאומי באמצע עליה תלולה (כבר מזמן אני עם רכב אוטומטי ולא צריך להסתבך עם זינוקים בעליה…) ולאסוף את האסופי למכוניתי.
אמא שלי כבר מכירה את התכשיט (אותי. לא את הקולב…) כך שלא ממש התרגשה מהנוסע הלא צפוי.
נראה שבעליו הקודמים של הקולב ניהלו מולו מסע שכנוע ארוך (במטרה להשאירו כיחידה אחת) באמצעות צלוטייפ.
מסתבר שצלוטייפ הוא לא בדיוק הכלי הכי היעיל במקרה זה. שני מוטות מתוך שישה מצאו את דרכם אל החופש.
כך נראה הקולב הרוקד שלי כשהובא כלאחר כבוד הביתה:

יש לציין כי תוך כדי פרוק ניכר שבעלי הקולב לא הסתפקו בצלוטייפ וניסו גם מיני דבקים אחרים. גם במקרה זה שלא בהצלחה מן הסתם.

בצידי הקורה המחורצת יש חורים שלא הצלחתי להבין את מהותם. כששאלתי בקבוצה שמתמחה בריהוט וינטאג’ על החור הזה, קיבלתי תשובות מגוונות כולל תמונות על יעוד אפשרי לחור הנ”ל.
לפי התשובות שנתנו לי, מהחור הזה נשלף מוט, שאופסן לכאורה בתוך הקורה ומשמש לתליית עניבות או חגורות.
החור בקולב שלי היה קטן מדי ולא עמוק דיו. נראה לי שאולי היה כאן נעץ דמה שנועד לחקות את המוט הנ”ל בקולבים אחרים.
בסופו של דבר, אצלי החור נשאר כפי שהוא.

עיצוב?

הפעם השאלה הזו ליוותה אותי כמעט לכל אורך הדרך.
המורפולוגיה של הקולב הזה ברורה, נקיה ופונקציונלית מאד ואיני מוצאת דרך (וטעם) לפגום בה או לשנות אותה.
הקולב עשוי מעץ בוק חשוף. קלאסי מאד.
(ואני אוהבת שהחומר חשוף. אני אוהבת את האותנטיות של פריט שהמראה שלו משקף את החומר ממנו הוא עשוי. בפרט עץ שיש לו טקסטורה וחום…)
שיפוץ הקולב תוך שמירה על המראה הנוכחי שלו ישמר את הערך שלו כפריט וינטאג’.

אז למה בכלל אני מתלבטת?
כי יש בו משהו גנרי, משעמם. יש אלפי קולבים דומים מעץ שיעודם הוא פונקציונלי. כולם נראים אותו הדבר (לא באמת, מסתבר. יש בהם שוני אבל עובדה שחשבתי שהם נראים אותו הדבר… השוני ביניהם לא מספיק מאפיין אותם)
אז התלבטתי לכל אורך הדרך. אפילו התייעצתי עם חכמת ההמונים בפייסבוק.
(ההמונים לא ענו. קיבלתי תשובות ספורות וכל אחת מהן היתה שונה)
לרגע חשבתי לשמור על המראה הנקי שלו ולרגע חשבתי להתערב וחוזר חלילה. בלי החלטה חד משמעית.
מה החלטתי בסוף? בטח ראיתם כבר את התמונות..לא? 😉
ואיך החלטתי בסוף?
תראו בסוף.

פרוק הקולב הרוקד –

נראה לי שלא אגזים אם אומר שבפרוייקט הזה שלב הפירוק כמעט קרה מעצמו.
פחות או יותר מה שהחזיק בקושי את כל חלקי הקולב יחד, היה הצלוטייפ וכשהוא הוסר החלקים התפרקו.
הואיל ושניים מהמוטות נפרדו מהקולב עוד לפני זמני, נעזרתי באחד המוטות הנוכחים על מנת לקנות מוט עץ בקוטר זהה. את המוט שקניתי (באורך של מטר) אנסר בהמשך ואשלים עם החלקים את שני המוטות החסרים בקולב.
שימו לב שהחלקים שלא היה צורך לפרקם (הרגליים בחלקם), לא פורקו היכן שלא נדרש.
החלק שכן פורק באחת משתי הרגליים, אף הוא חוזק בעבר בצלוטייפ…

ניקוי ושיוף –

חלק מעבודת ההכנה שיש לעשות על עץ, הרבה יותר קל לעשות כשהרהיט מפורק. כל נושא הגישה לפינות ולאזורי החיבור בין החלקים נמנע. זה מקל על העבודה וגם מבטיח עבודה טובה יותר.
להבדיל מהכורסה שלי שממש הייתי צריכה לירוק דם על מנת לשייף אותה, כאן זה היה קליל מהיר ולא דרש הרבה סבבים עם המלטשת (ועדיין עשיתי זאת תוך נסיון להתחשב בשכני)
את המוטות העגולים ליטשתי ידנית עם נייר לטש 180 וגם זה, אף כי עשיתי זאת על הגג, בגל החום הנורא שהיה בספטמבר, לא גרם לי להזיע מאד.
שימו לב, בתהליך הניקוי צריך לנקות גם את הדבק ככל הניתן. גם מהחורים בהם לא ניתן להכנס ואני עובדת עם מברג ופלייר אף ארוך על מנת להסיר ככל הניתן את הדבק מבפנים.

וגם שימוש במסיר צבע….

את הקורה המפוספסת של הקולב הרוקד שלי לא ניתן לשייף כי שיוף יהרוס את טקסטורת החריצים. לא ניתן לחדור את החריצים הללו לא עם נייר לטש ובוודאי לא עם משייפת. תכלס, שיוף לא יסיר את הלכה באזורים שאין גישה מכאנית אליהם.
כאן גייסתי את נסיוני הטרי עם הצד הכימי של הסרת צבע בשידונת שלי. את הצד הכימי שווה להפעיל כשיש לו יתרון מהותי על הצד המכאני. או כשלא ניתן טכנית לשייף. רק באזור המחורץ יישמתי מסיר צבע באמצעות מכחול זול וגס (אני זקוקה לסיבים קשים יחסית שיחדרו את החריצים)
גם כאן, למרות שמדובר על אזור קטן ונקודתי, חשוב לשמור על כללי הבטיחות. לעבוד באזור מאוורר ועם כפפות.

חלק מהלכה הוסרה כבר בשלב יישום החומר עם המכחול.
מה שנשאר מהלכה, הסרתי באמצעות צמר ברזל (שלהבדיל משפכטל, ייכנס בחריצים). עברתי איתו על האזור המחורץ לאחר שנתתי לחומר את הזמן הדרוש לפעולה פסיבית וההסרה הושלמה.
על האזורים החלקים בצד, עברתי עם מלטשת והשלמתי את הסרת הלכה.

לפני שאני מחברת הכל מחדש אני מנסרת את המוט שקניתי כדי להשלים את החלקים החסרים בקולב:

יש מיש הקולב הרוקד - ניסור החלקים החסרים
טוב, ברור שהג’יטסו לא מנסר בעצמו, אבל אני לא יכולה לצלם את עצמי מנסרת, אז תצטרכו להסתפק בתמונה הזו. אחרי שאני מודדת ומסמנת במדוייק את אורך המוט הרצוי, אני מקבעת אותו ומנסרת עם ג’יטסו.

אם עד שלב זה אתם מחליטים אם ואיך לעצב את הקולב שלכם, יכול להיות שכדאי להקדים את שלב העיצוב לחיבור על מנת לשמור את החיבורים נקיים (אין צורך לעשות זאת אם אתם צובעים את כל הקולב בצבע אחיד. רק אם אתם נותנים לחלקים שונים גימור שונה).
הואיל ובשלב זה עדיין לא גיבשתי רעיון אחר וחשבתי להצמד למראה הקלאסי עם גימור לכה, זה היה השלב לחבר את כל החלקים חזרה.
ומסתבר שגם אם זה נראה פיס אוף קייק
מסתבר שגם אם כל החלקים נכנסים זה לזה בקלות ולא נותר אלא למרוח דבק ולקבע,
כאן, בשלב הזה בדיוק, פישלתי וגרמתי לקולב שלי לרקד 😉

חיבור מחדש או כך הקולב הרוקד שלי זכה לשמו –

בגלל שאין לי מספיק כליבות (גם משיקולי אחסון וגם בגלל עלויות) אצטרך לעשות את החיבור בשלבים:

שלב ראשון – חיבור הרגל שפורקה.

תחילה חשוב לחבר את הרגל שפורקה כי כל שאר החיבורים מתבססים על שתי הרגליים יחד.
את השלב הזה אין בעיה לבצע בנפרד (אם כי עקרונית, אין בעיה גם להדביק עם כל הקולב ביחד. למי שיש מספיק כליבות)

יש מיש הקולב הרוקד - חיבור הרגל המפורקת
הדבקת הרגל המפורקת

שלב שני – חיבור ששת המוטות לאחת משתי הרגליים

למרות שלכאורה יכולתי להדביק את המוטות לשתי הרגליים בבת אחת (לא צריך יותר כליבות וזה חוסך זמן) העדפתי להדביק תחילה את המוטות לאחת משתי הרגליים (ולהשתמש ברגל השניה לקבע את המוטות למקומם) ולאחר ייבוש להדביק את המוטות לרגל השניה. השיקול היה שיקול דבילי למדי (בדיעבד…) של כיוון נזילת הדבק אבל הבחירה הזו מזערה במעט את השלכות הפשלה שלי.
מאמינה שאם הייתי מדביקה יחד את שני הצדדים היה קשה לי מאד אח”כ, אם בכלל, לתקן את הפשלה הזו.

לצערי, לא הייתי ממוקדת מספיק.
מרוב שתכננתי איך אני מנצלת את הכליבות שברשותי והיכן למקמן בצורה אידאלית, שכחתי כלל מאד בסיסי גם בגאומטריה וגם בקונסטרוקציה.
מלבן לא יהיה מבנה יציב מבלי לקבע אותו. באמצעות קיבוע זוית או אלכסון.
משמעות הכלל הזה הוא שכאין קיבוע כזה, כשמופעל כח על אחת הפאות, מלבן יכול להפוך למקבילית.
אז איך לדעתכם הייתי יכולה להמנע מהפשלה הזו?

יכולים לדמיין איך המוטות שלי הופכים להיות צלע במקבילית?
איך הזוית ביניהם לבין הרגל כבר לא ממש 90°?
וכך הפך הקולב שלי להיות הקולב הרוקד.
ומעבר לריקוד שנשמע אולי חביב ולא מזיק, עיוות כזה יכול גם ליצור מצב שחלק מהחלקים בהמשך לא יתחברו היטב… יכול להיות ממש באסה.

אז איך מתקנים פשלה ומונעים מהקולב הרוקד שלי להמשיך לרקוד?

להכות על חטא בשלב הזה כבר לא יעזור לאף אחד.
אז אני ממשיכה הלאה,
מודעת יותר ומקווה שאצליח לתקן את שהרסתי בתוך הפעלת לחץ במקומות הנכונים, תוך ניצול כח הכבידה של כדו”א לטובתי, והדבקת שאר החלקים כך שתיווצר יחידה סגורה אחת.

שלב שלישי – להדביק את המוטות גם לרגל השניה.

בשלב הזה בו אסיים להדביק את כל המוטות (תוך כדי נסיון לתקן את העיוות שנוצר). הכליבות משמשות להפעלת לחץ מהצדדים והאנציקלופדיות על תקן משקולות, מפעילות כח על מנת לישר את העיוותים שנוצרו בשלב הקודם.
כמובן שדבר ראשון שעשיתי היה להעמיד את הקולב על רגליו ואת כל הקיבועים אעשה במצב זה.
(כאן נעזרתי בקורות “על יבש” כקונטרה נוספת)


שלב רביעי – לחבר את קורות הרוחב שסוגרות את הקולב מלמעלה.

לאחר ייבוש חלקי של כמה שעות של השלב הקודם (ייבוש חלקי יאפשר לחיבורים גמישות מסויימת שאני זקוקה לה מאחר ואני נאלצת להדביק בשלבים), אני מוסיפה את הקורות שסוגרות סופית את הקולב.
אני מדביקה אותן תוך כדי הפעלת לחצים (כולל לחץ הפוך. ניצול תכונה שווה של הכליבות החדשות שלי) כדי שכל החלקים יצליחו להתחבר ושישארו במקומם, למרות הלחץ הפנימי, עד לייבוש מלא.
כאן, בגלל העיוות, היה קשה יותר להכניס את החלקים במלואם והכליבות עשו לשמחתי את הפיניש שלא הצלחתי ביד.
הכליבות הגדולות עוברות להפעיל לחץ אנכי מתוך תקווה מבוססת למדי שהקורות, שסוגרות את המבנה, יפעילו את הלחץ הדרוש בכיוון האופקי.
גם האנציקלופדיות, על תקן משקולות, נשארות עד ליבוש מלא.


כמה דגשים קוסמטיים שיש לתת עליהם את הדעת תוך כדי הדבקה וקיבוע:

א. כשמורחים דבק ומחברים שני חלקים, חלק מהדבק ייזל החוצה. את שאריות הדבק חשוב לנקות, עדיף עם סמרטוט לח. הניקוי חשוב כדי שלא יתייבשו גושים של דבק שיהיה לכם קשה מאד להפטר מהם לאחר ייבוש וגם כי הדבק היבש, גם אם הוא שקוף, ימנע מהגימור שתבחרו להתפס היטב בעץ וייווצרו שינויי גוונים.

ב. כשאתם מהדקים את הכליבה לעץ, אתם עלולים להשאיר סימנים או להטביע צורה בעץ. שימו לב לשים תווך כלשהו כדי להמנע מהטבעה. סימנים תוכלו לשייף אח”כ. הטבעה בעץ יהיה קשה להעלים.
חששתי לפגוע באזור המחורץ ונעזרתי בתווך של קרש נוסף.

פינישים וטאץ’ סופי.

אחרי ייבוש מלא של הדבק, אחרי הסרת הכליבות והאנציקלופדיות, הקולב הרוקד שלי התמתן ונרגע.
לאור מה שצפוי לו, אני לא באמת חוששת שהוא יחזור לסורו…אתם הייתם רוקדים עם משקל עודף של בגדים??
(תכלס, הקולב שופץ עבור הבת שלי שעד כה השתמשה בספה שלי בתור קולב…ואין צורך להוסיף על זה ;-))

לא נותר אלא לשייף מעט באזורים בהם הכליבות השאירו סימנים ולצבוע הכל בלכה על מנת להגן על העץ.
אלא ש…
אני עדיין לא שלמה סופית. עדיין חסר לי המגע האישי ואני רוצה לתת אותו מבלי לאבד את הקלאסיות חסרת הגיל של הקולב.
על הפתרון שיישמתי בסוף, חלמתי בלילה. רגע לפני הלכה, החלטתי שכך בדיוק אני רוצה.

אז בכל זאת…לא ויתרתי על נגיעה משלי :-)…

שני המוטות העליונים של הקולב נצבעו בירוק פיסטוק (אחד משלושה צבעים שנותנים לחדר של הבת שלי את אופיו).
זה לא רק הגוון המדוייק של הצבע. אלו שאריות מאותו הצבע האקרילי שבו הקיר נצבע.
הואיל והקולב כבר מחובר, החלטתי לא להגיע עם הצבע עד לחיבור ונעזרתי בצלוטייפ כדי במכוון להתרחק ממנו ועל מנת ליצור קו צביעה אחיד.

עוד הלכה וזהו…

אחרי שהמוטות נצבעו בשתי שכבות צבע ואחרי שהסרתי את הצלוטייפ (היה לי דה ז’ה וו משהו…)
שייפתי מעט את האזור הצבוע על מנת להחליקו ועברתי ללכה.
את הלכה אצבע בשלוש שכבות, על כל הקולב, כולל על האזורים הצבועים בירוק פיסטוק.

הלכה במקרה זה היא לכה משי מט (משהו בין מט למבריק) ושוב אני נדהמת, כמו בכל הפעמים הקודמות ואיכשהו אני עוד לא התרגלתי לזה, איך הגימור נותן עומק וחיים לעץ. מוציא ממנו את כל היופי שלו. בכל התמונות הללו שצילמתי תוך כדי הצביעה הראשונית בלכה, אני מנסה להראות בדיוק את זה.

שימו לב, תוך כדי צביעה בלכה, לעבוד עם מברשת לא רטובה מדי ולמנוע נזילות (זה קורה יותר בקצוות שם יש נטיה לטיפות העודפות להצטבר) שיראו רע כשהלכה תתייבש. תוך כדי צביעה הסתכלו על הקולב מזויות שונות ופחות סטנדרטיות – מלמטה לדוגמה. זה יעזור לכם לאתר נזילות ולהעלים אותם וכן לצבוע בצורה אחידה ונקיה יותר.
אחרי שתי שכבות של לכה, אני משייפת בנייר לטש עדין כדי להחליק את המשטחים.
עוד שכבת לכה, וזהו.
הקולב ערוך ומוכן.
(לא באמת…הוא עדיין לא יודע מה מצפה לו ומה יצטרך לשאת…)

אני מקדימה ביומיים כי אני רוצה להקדים ולשלוח את המחשב שלי לתיקון.
מקווה שהוא יתוקן במהרה ושניפגש כאן בסוף אוקטובר. אם לא, סימן שהמחשב שלי נזקק לטיפול יסודי (או שהסגר הזה…)
עד אז מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה ושנה הרבה יותר טובה.
ובשונה מהקולב הזה,
אל תתנו לאף אחד ולשום כח שבעולם לגרום לכם להפסיק לרקוד…

Related Images: