אסקפיזם בצורת כסא. ומפה של טנזניה.

זוכרים ששמחנו ש-2020 נגמרה? נראה לי שהשמחה היתה מוקדמת מדי.
השילוב של 2021 מיד אחרי 2020 , בלי איזשהו אור רחוק שמגדיר ולו כיוון כללי, כבד לי.
איכשהו ובאופן מוזר אני מתגעגעת אפילו לתקופה בה קיטרתי על הצורך במסכות והיתה בי עדיין האנרגיה והלוחמנות הדרושה על מנת להעדיף מסכות רב פעמיות על חד פעמיות.
עם המצב העכשווי – התו הירוק, ההסתה, החשדנות, חוסר האמון שמסביב,
הדאגה לכדור הארץ ניראת כמו מותרות לפריבילגים שלא צריכים לשרוד את השבוע הקרוב.
באופן אישי, הייתי שמחה מאד להיות רחוק עכשיו…טנזניה נראה לי רחוק מספיק.
אבל מכיוון שאני כאן ועכשיו ונראה שאני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, אני מנסה להתעלות מעל התחושות הקשות ולהתמקד בעשיה.
אסקפיזם בצורת כסא (תודו, יותר טוב מעוגה…מי צריך עכשיו להתמודד גם עם אכילה רגשית…), שמאפשר לי להתמקד בפעולות טכניות.
ועל הדרך, אני גם מרוויחה כסא נוסף לאוסף.
(וגעגוע קל לארוח רב משתתפים שיעשה שימוש נאות באוסף שהתחלתי לצבור)

אז אחרי שקיטרתי לכם (קצת!…), נתמקד בפעולות הטכניות.
אסקפיזם מזוקק.


היכן התחלתי?

את הכסא הזה מצאתי, כמו את הקולב ורהיטים נוספים, בכניסה לדיור המוגן של אמא שלי.
(לצערי, גם שם השנה האחרונה לא היטיבה עם הדיירים ולא בגלל שחלו בקורונה. זה ניכר בכמות הרהיטים שאני מוצאת שמעידה על כמות הדירות שמתפנה)


להבדיל מכסאות אחרים שמצאתי (כמו זה לדוגמה), נראה שהכסא הזה גם שלם וגם יציב והטיפול בו לא ידרוש השקעה יוצאת דופן. אין ספק שרוב האנשים היו שמחים עם נתוני הבסיס הללו אבל …הללללו זו אני פה…. לנקות כסא, לשייף ולמרוח בלכה זה לא מספיק אסקפיזם עבורי גם בשגרה, אז עכשיו?? אין מצב!
אין לי ספק שאגרום עגמת נפש לכל חובבי הוינטאג’ למיניהם (כן. הכסא הזה הוא וינטאג’ ויש לו גם מדבקה שתעיד על כך באחוריו המוסתרים) אבל הכסא הזה יקבל טוויסט.
אפרט את שיקולי בהמשך, גם אם ברור לי שחובבי הז’אנר יחלקו עלי.
נו ניחא.

נקיון זה גם אסקפיזם?

ברור לי לחלוטין שיש א.נשים שקרצוף ונקיון עושה להם את זה. ורצוי עם מוזיקה קצבית. לצערי אני לא נימנת על אותה קבוצה מבורכת. ניקיון מעולם לא היה בין עבודות הבית האהובות עלי (יש דבר כזה עבודות בית אהובות??) אבל לפעמים אין ברירה.
גם כאן.
הכסא שחור משימוש ויש צורך לנקות אותו היטב לפני שעושים כל דבר אחר.
סקוץ’ והרבה מים וסבון יעשו את העבודה ואני משאירה אותו להתייבש בחוץ.


הכנת הכסא לעבודה.
או נכון יותר – זה עיקר העבודה….

לאחר ייבוש הכסא הגיע הזמן לשייף אותו.
הואיל והכסא יציב, קיוויתי להמנע מפירוק. תקוות ומעשים לחוד…
מכיוון שהקונסטרוקציה של הכסא מתעגלת, אני מוצאת שאין לי גישה (לא לשיוף ולא לגימור) למקומות צרים מדי ואני מחליטה לפרק את המשטחים.

פירוק (אסקפיזם ואלימות שהולכים ביחד. יש דבר כזה מסתבר):

למה? למה תמיד אני מתעקשת איכשהו ללכת בדרך הקשה?
לו הייתי מוותרת על פירוק המשטחים חלק ניכר מהעבודה היה נחסך ממני גם בשלב הפירוק וגם אח”כ בשלב החיבור. מי בכלל חשב?
יש לציין שכמעט תמיד יש בלת”מים במהלך העבודה שמחייבים אורך רוח גמישות מחשבתית ויצירתיות בפתרון. מסתבר שלפעמים גם קצת אלימות יכולה להועיל (מישהו דיבר כאן על אסקפיזם??) כמו כאן לדוגמה.
אבל בל נקדים את המאוחר.
ההתחלה היתה מטעה. נראה שהברגים משתפים איתי פעולה:

אבל תמיד יש אחד או שניים קשים. כאילו דווקא…את רוצה לפרק? נראה אותך. קחי, תאכלי סרטים.

אז מתןך 6 ברגים 4 עשו טובה והועילו להזיז את עצמם עם קצת שכנוע ואסרטיביות. 2 ברגים נשארו בעקשנותם. מה לא עשיתי… ניסיתי לחפור תחתם, ניסיתי לשמן אותם (ליטרלי. אלו ברגים. לא פקידים מושחתים…) נתתי להם זמן וכלום. נדה.
אחרי שהתיאשתי, גייסתי כוחות רעננים שלא התישו ועוד לא שחקו את כריות כף היד. הכוחות הללו עשו את הבלתי יאמן והצליחו לשלוף בורג אחד מהשניים העיקשים.
על הבורג האחרון כבר הפעלתי אלימות. הואיל והוא נותר בודד, כבר ניתן היה לסובב מעט את פלטת העץ ולהפעיל מומנט על הבורג העיקש.
מה שנכנע בסוף היה כנראה העץ סביב הבורג. המשטח נשלף (כשהוא מותיר שכבה ממנו על הקונסטרוקציה) ואחריו הבורג.

מסתבר שהמשטח עוגן לקונסטרוקציה גם בברגים וגם עם דבק. כשאחבר את המשטחים חזרה, אגלה שזה לא היה מיותר.

מילוי ושיוף:

לא נותר אלא למלא חורים ולשייף את כל העץ היטב על מנת להסיר כל גימור קודם. במקרה זה רוב הגימור הקודם כבר הוסר במהלך השנים והניקוי שעשיתי לכסא גם תרם את חלקו. השיוף במקרה זה הסיר שאריות ולכלוך שנספג בעץ וכמובן מחליק ומיישר את הנקודות בהן הוספנו מילוי.
קחו בחשבון ששום שיוף לא יחזיר עץ למצב חדש לחלוטין. ואיזה מזל שזה כך… חלק מהיופי של העץ הוא הזמן שניכר בו.

זוכרים שהמשטח נתלש מהקונסטרוקציה? וזוכרים שהיה קשה (בלשון המעטה) לשחרר את הברגים?
אז חשבתי לעשות לי חיים קלים, לא למלא את החלק שנתלש (ממילא הוא מוסתר ע”י הקונסטרוקציה ולא רואים זאת גם כשהופכים את הכסא) ולהשתמש בחורים הקיימים כשאחבר מחדש….
טעות!
בדיעבד, כשעשיתי זאת, החיבור של המשטח לכסא היה חלש וכשהופעל מומנט על החלק הקדמי של המשטח, הברגים נתלשו מהחלק האחורי.
הייתי צריכה מראש לא לעשות לעצמי הנחות ולמלא את כל הפגמים שנוצרו ואת כל חורי הברגים הישנים. ושוב זה הוכיח את עצמו, כשלא עובדים עם הראש, עובדים יותר עם הרגליים (או הידיים במקרה זה).

מפנה את תשומת ליבכם שבמילוי הספציפי הזה, להבדיל ממילוי חורים רגיל בעל מאפיינים קוסמטיים בעיקר, עירבבתי פילר עם אבקת נסורת שאספתי מהמלטשת שלי. תוספת הנסורת תחזק את המילוי.
באופן עקרוני ניתן לערבב את אבקת הנסורת עם דבק, דבר שלהערכתי ייתן מילוי חזק/קשה יותר.
הסיבה שהעדפתי פילר על דבק היא שהחדירות של הברגים תהיה גבוהה יותר במילוי על בסיס פילר מאשר במילוי על בסיס דבק. מאחר ואין לי משחק עם מיקום הברגים (חצי סמ’ הצידה לכל כיוון והמושב כבר לא יהיה ממורכז).
קחו את הבחירה שלי בערבון מוגבל. זו הערכה בלבד ולא עשיתי השוואה לצורך אימות.

ומה עכשיו?
שלב קבלת ההחלטות איך הכסא יראה בסוף.

אם באסקפיזם עסקנן, גיליתי שהרבה יותר קל להשיג אסקפיזם בפעולות טכניות מאד, שהסדר שלהן ידוע ומוכר מראש. באופן מפתיע (או שלא), שלב של עיצוב או קבלת החלטות פחות זורם (לי לפחות) כשאני מועמסת רגשית. איכשהו מצאתי שבניגוד לבדרך כלל, היה לי קשה לקבל החלטה.
וזה כולה כסא… תארו לעצמכם דברים מהותיים יותר.
בקיצר,
מה יש לנו ועל מה אני מתלבטת?
יש לנו קונסטרוקצית עץ מלא יציבה שהיה לי ברור שתקבל גימור של לכה ותישאר בגוון העץ המקורי שלה. לא היתה שום סיבה (טובה לגישתי) לשנות זאת.
ויש לנו משטחים מעץ לבוד, מושב וגב, שיש לטפל בהם:
א. להשאיר אותם בגוון העץ המקורי עם הפגמים הקטנים שבהם.
ב. לכסות אותם (ואת הפגמים) חלקית ואם כן אז במה.

בשלב הזה אני חייבת להיישיר מבט ולהודות בפני ובפניכם שמה שהכריע כנראה, היה הצורך שלי לתת לכסא את הטאץ’ האישי שלי. פגמים מהסוג שהיו בכסא והיו חשופים לו הייתי משאירה את המשטחים בעץ טבעי, מעולם לא באמת הפריעו לי. נהפוכו. לרוב אני משתדלת למנף את הפגמים כדי להדגיש את ההסטוריה של הכסא ובאמצעותה את אופי הכסא.
לכו תבינו.
תמיד אפשר להאשים את הקורונה. אולי גם עכשיו 😉
אז כן, בחרתי לכסות את המשטחים. לא על מנת לכסות אותם (דבר שצבע היה עושה מצוין) אלא על מנת לתת לכסא את הטוויסט שרציתי וראיתי בעיני רוחי כהדהוד לכסאות של פעם שכוסו בפורמייקה ותמיד נדבקו לי לירכיים כשהייתי עם מכנסיים קצרים.

גם הכיסוי הוא סוג של אסקפיזם??

הואיל ובחרתי לכסות את המשטחים, הייתי צריכה לבחור איך ועם מה.
א. לצבוע?
לא היה משיג את הטוויסט שחיפשתי והייתי מאבדת את העץ. פתרון רע מכל כיוון.
ב. לצייר על המשטחים כמו (או אחרת) בכיסא ששיפצתי כמחווה להונדרטוואסר ?
לא התחשק לי לצייר וחשדתי גם שציור לא יתן את אותו האפקט של כיסוי שיזכיר את הפורמייקה של פעם…(אגב, למתעניינים, אני מציירת דווקא לא מעט לאחרונה, אבל לא על רהיטים. איורי אף לקחו חלק בתחרות ועכשיו גם בתערוכה. זה עוד סוג של אסקפיזם. מכיוון אחר. ועושה דווקא עבודה מצויינת)
ג. לכסות את הכסא במשהו נוסטלגי. שיתכתב עם כסא וינטאג’ ,יקרוץ לאותה תקופה
ואם כן, (כן!)
אז מה עומד על הפרק?
– ספר עם דפים מצהיבים. ניקוד, פונט גדול של פעם, שפה של פעם.
– קומיקס LOONEY TUNES, שבתור ילדה אהבתי לראות את הסרטים המצויירים שלהם.
– מפות. אטלס. של מקומות בעולם. מודפסים על נייר.

כל אחת מהאופציות הלכה למעשה מבטאת אסקפיזם אחר קצת, כולן נוסטלגיות ומתחברות עם כסא וינטאג’, כולן (אסקפיזם או לא) שירתו אותי נאמנה בשלבים שונים של חיי ואני אוהבת את כולן.

מכירים את זה שאתם משנים את דעתכם כמו פינג פונג?
כל רגע משהו אחר נראה לכם הדבר הכי נכון ומתאים?
אז ככה הרגשתי.
בסופו של דבר, העלתי פוסט בנושא וחברי הביעו את דעתם. טל חברי, אף הגדיל לעשות והעלה רעיון אדיר שאני שומרת על הזכות לנצל אותו בהזדמנות אחרת. כמובן עם קרדיט מתאים (תודה טל! וכל השאר, בינתיים תצטרכו להשאר סקרנים).
כל אחת מהאופציות מחייבת התייחסות קצת שונה ועיבוד קצת שונה ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות.
בסופו של דבר בחרתי מפה.
גם כי הייתי שמחה בתקופה הזו להיות מאד רחוק מכאן וגם כי מצאתי מפה מספיק גדולה שתכסה את כל המשטח ביחידה אחת.

אסטרטגיה איך להדביק נייר על משטח –

להדביק נייר גדול (כמו טפט במידה מסויימת) מצריך תשומת לב, סבלנות דיוק ומיומנות. אם תקרעו את הנייר אכלתם אותה (טוב, אפשר להנדס פתרונות כמו שעשיתי עם הבקשה להיתר, אבל זה ידרוש מכם הרבה גמישות מחשבתית, הרבה סלחנות והרבה עבודה נוספת).
אם אינכם בטוחים בעצמכם, הכי קל וסלחני יהיה לעבוד עם קרעי נייר כפי שכיסיתי את הדלת שלי.
כך תשיגו טקסטורה אבל תאבדו את ההמשכיות שקיימת כשמדביקים יחידה שלמה.
להדביק קומיקס או תמונות זה משהו באמצע – גם לשמור על רצף (רק ויזואלי. לצערי כל הקומיקסים מודפסים על שני צידי הדף מה שתמיד מחייב אותי לבחור) וגם להדביק חתיכות חתיכות.
כאן השיקול הוא אחר מעט –
בלי פסי המסגרת של הקומיקס שמעלימים את החיבורים, תראו את פסי החיבור. כמו כאן. תחשבו אם מתאים לכם…
וכשמכסים משטח בקרעי נייר הקצוות הקרועים הם כבר חלק מהטקסטורה שנוצרת.
עשו את השיקול שלכם.

איך מדביקים מפה על משטחים?

בהדבקת מפה, היו מודעים לכך שלא תוכלו להעלים לחלוטין את פסי הקיפולים שלה. בפרט אם היא ישנה ומשומשת. אם אתם יכולים לחיות בשלום עם פסי הקיפול על המשטח המודבק, לכו על זה. אם לא, זה סתם יתסכל אתכם. חפשו פתרון אחר.

אם אחרי הכל החלטתם ללכת על הדבקת המפה ככה תעשו את זה –
יש לי בד”כ שני בקבוקים.
בקבוק של דבק פלסטי ובקבוק של דבק מעורבב עם מים שמשמש אותי בעיקר כשאני מכסה משטחים עם קרעי נייר.
תחילה מרחתי על כל המשטח דבק עם מים כדי להספיג את המשטח על מנת שלא “ישתה” לי את הדבק.
מיד לאחר מכן אני מורחת באמצעות מברשת או מכחול את כל המשטח בדבק – שכבה דקה ואחידה ככל הניתן.
לאחר שכל המשטח מכוסה, אני מתחילה להדביק את הנייר, בהדרגה, מצד אחד לצד השני ותוך כדי כל הזמן מוודאה שלא נוצרים כיסי אוויר וקפלים בנייר.

כשכל הנייר משוטח למשטח, אני מתחילה להדק מהאמצע החוצה בצורה שיטתית. הפעם באמצעות סמרטוט טריקו רך. ההידוק הזה למעשה מוציא כיסים קטנים של דבק (כי כמה שננסה למרוח שכבה דקה ואחידה, תמיד תהיה מעט אי אחידות.) מהמרכז החוצה ומפזר אותם טוב יותר
שימו לב, בשלב זה הנייר כבר נרטב ומתחילים להווצר בו קפלים. (כמו על אצבעות ששהו הרבה זמן במים…)
אל תיבהלו כי דווקא עכשיו, כשהנייר רטוב מהדבק, הוא הכי פגיע.
לא בכוח.
לעבור עם הסמרטוט בעדינות.
הכל יסתדר כשהמפה תתייבש וכל הקפלים הקטנים הללו יעלמו.
לגבי קצוות הנייר, השאירו מעט שוליים מעבר לגבולות המושב. נטפל בהם בשלב מאוחר יותר.

גימור לצורך הגנה –

לאחר ייבוש מלא, אני מכסה הכל בשכבה של דבק (דבק מדולל במים יותר קל ליישם ללא סימנים אבל יתן שכבה דקה יותר ככיסוי. לדעתי ה”לא לחוצה בזמן”, עדיף לעשות כך כמה שכבות, אבל נתון לגמרי לשיקול דעתכם) ולאחר יבוש מלא עוד שכבה. לפחות.
אחרי יבוש של שכבה אחת (שמספקת כבר מעט הגנה לשכבת הנייר) אני מטפלת בקצוות שהשארתי. (אפרט את השלב הזה בהמשך) את יתרת השכבות אעשה על משטחים שנוקו משאריות נייר.
כשאני עובדת עם דבק מדולל במים אני מיישמת אותו עם היד או עם סמרטוט נקי. אם תרצו ליישם דבק לא מדולל, מציעה לעבוד עם מברשת ובזריזות. במיוחד בימים חמים.
על שכבות הדבק שיישמתם (לאחר ייבוש מלא כמובן!), תגענה בשלב מאוחר יותר, עוד כמה שכבות של לכה.

כל השכבות הללו באות להגן על המפה מנייר שהדבקנו על המשטח. הואיל והמשטח, מעצם יעודו, מועד לשחיקה מכאנית גבוהה כמה שיותר שכבות, ההגנה תהיה גבוהה יותר. תחליטו אתם כמה שכבות של דבק ואח”כ של לכה, מתאים לכם ליישם.
(את הלכה איישם כמובן על כל הכסא, לא רק על המשטחים. מבחינת כמות השכבות, אזורים שמועדים לשחיקה נמוכה יותר, יכולים כמובן להסתפק בשתי שכבות של לכה)
אני משתמשת באופן גורף בלכה על בסיס מים בגלל שהיא ידידותית יותר לסביבה (ההפך מאסקפיזם??)
מראה הגמר של הלכה (מט, מבריק או משי) יהיה בהתאם לויז’ן הויזואלי שלכם לרהיט.
אני בחרתי הפעם בגמר משי.
תראו בהמשך שלפעמים, המציאות מורכבת והיא בוחרת עבורנו …


הסרת שאריות נייר משולי המשטחים:

הפרוייקט שעשה לי ביה”ס בנושא הזה הוא השרפרף עם הבקשה להיתר. אין דרך להדגיש יתר על המידה כמה חשובים שלבי הייבוש וכמה אי אפשר לעגל פינות בנושא. אז או שתסמכו עלי (אחרי שכמובן אני הצלחתי להרוס את העבודה שלי בחינניות יתרה ונאלצתי להשקיע כפליים זמן ועבודה כדי לתקן בצורה מגושמת למדי) או שתתנסו בזאת בעצמכם.
אין לי ספק שלומדים הכי הרבה מהתנסות אישית, אז גם אם תבחרו לבדוק בעצמכם, יאללה, לכו על זה.

אז למה יש חשיבות עליונה לייבוש מלא?
משום שכשהנייר רטוב, הוא רך ומתקפל, נקרע בקלות והיכולת שלכם לשלוט במה שיקרה ואיפה הוא יקרע/יחתך, קטן. זו הסיבה שכשאתם מנסים לשטח את הקפלים, אתם צריכים לעשות זאת בעדינות ובזהירות. זו הסיבה שכשאתם רוצים לנקות את השוליים, אתם חייבים להמתין לייבוש מלא.

מאידך, לאחר ייבוש מלא, התהליך יחסית פשוט.

אבל לפני שאתם מתחילים, עברו בשיטתיות על כל השוליים ובדקו שהכל מודבק היטב. אם יש אזורים שאינם מודבקים היטב, זה הזמן, באמצעות מכחול, להכניס דבק ולהדביק הכל היטב. (כן, גם השלב הזה מצריך ייבוש מלא! אין הנחות)
יכול להיות שתגלו זאת לאחר הסרת השוליים (כמוני), אז תעשו זאת אז או בכל שלב שזה יצוץ.

על מנת להסיר את שאריות הנייר אין צורך לא במספרים ולא בסכין יפני חד (שם התחלתי בהסטוריה הרחוקה שלי וגיליתי שהתוצאה שהם נותנים לא מיטבית).
תצטרכו נייר לטש (אני השתמשתי בגרעון 180) וחתיכת עץ שתוכלו ללפף את נייר הלטש סביבה. ותתחילו לשייף את פס הקצה. מהר מאד השאריות יוסרו. עוד קצת ליטוש על מנת להחליק את הפינה (וכדי לוודא שהכל מודבק היטב. אם לא, עכשיו זה יתגלה) וכדי להסיר שאריות דבק מפאות המשטח ואפשר להמשיך הלאה.


ואיך המציאות השפיעה על גימור הלכה שלי??

ככל שתהיו מנוסים, תמיד משהו יכול לקרות ולשנות לכם את התכניות. השאלה שנשארת איך אתם מקבלים את זה ומה אתם עושים עם זה (אגב, זה נראה לי נכון לכל תחומי החיים ולא רק לנושא השיפוץ…)
זוכרים שכתבתי קצת יותר למעלה שבגלל השחיקה המכנית עדיף ליישם יותר שכבות?
אז אחרי שתיים שלוש שכבות (רק על המשטחים המחופים) התחלתי להרגיש חספוס, כאילו יש בלכה חלקיקים זעירים שלא הבנתי מהיכן הגיעו.

בדיעבד, אני משערת שזו היתה לכה שהתייבשה על המברשת שלי ונשרה כאבקה תוך כדי צביעה.
התרגלתי לא לשטוף את המברשת בין הסבבים אלא להכניס אותה לשקית ולמקפיא אם מדובר בזמן רב. והשתמשתי במברשת עם סיבי ניילון שלראשונה שהשתמשתי בה ביותר מסבב אחד או שניים.
אני מעריכה שבשילוב הזה קבור הכלב…
אז פעם אחרת, אהיה מודעת לזה מראש…או שאשתמש במברשת אחרת או שאשטוף את המברשת בין הסבבים. אבל מה עכשיו???

טוב, בשלב זה אני משערת שאין לי הרבה ברירות. שיוף מסיבי יהרוס את כל העבודה שלי וזה לא שיש לי הרבה מפות של טנזניה להחלפה. מצד שני, החיספוס הזה שנוצר לא באמת מפריע לי… (חוץ מזה שזה יהרוס מעט את האפקט הנוסטלגי של הפורמייקה שנדבקת לירכיים ביום חם;-)) הוא לא ניכר ויזואלית וגם אם הוא עמעם מעט מהברק הקל בגימור משי מט, ממילא לא רציתי משטחים מבריקים ממש.
אז עם נייר לטש מאד עדין (גרעון 240) עברתי על המשטח, יישמתי עוד שכבה “נקיה” וסיימתי.

נראה לי שעד כה הכסא סיפק את האסקפיזם שחיפשתי. מה אתם אומרים?
טוב, יש גם המשך…עוד לא סיימתי. יש לנו עוד קצת אסקפיזם בהמשך.

לחבר חזרה את כל חלקי הכסא. סליחה…האסקפיזם.

לרוב אני משתדלת להשתמש בברגים שפרקתי, אלא אם הם כבר לא שמישים. בעיקר בגלל שראש הבורג כבר שחוק. עקרונית גם חלודה לא בהכרח מרתיעה אותי, אם זה מסתדר עם המראה. כאן זה פחות. במשענת יש ארבעה ברגים חשופים ולאחר התלבטות, העדפתי להחליף את הברגים בברגים חדשים שלהערכתי יבלטו פחות.
כמו הפרוק של המשענת, כך גם החיבור חזרה היה זריז ונטול בעיות.

וכמו שהיה הפרוק של המושב, כך מסתבר גם החיבור שלו…
המושב היה מחובר בשישה ברגים חלודים שלפחות שניים מהם נשחקו לחלוטין. הברגים נכנסו מלמטה ואחזו בלוח המושב. הבורג המרכזי בשני הצדדים חדר את המושב לחלוטין (אולי בגלל השימוש לאורך השנים ששחק את משטח המושב??) בצדדים, בגלל הקימור של הרגליים, לא נוצרה בעיה.
בחרתי לפתור את הבעיה באמצעות שייבות (דיסקית שטוחה עם חור) כדי להרוויח מילימטר וחצי.

לדאבוני החיבורים לא היו כנראה מספיק חזקים ובפעם הראשונה שהתיישבתי על הכסא, הופעל מומנט על המשטח והברגים נשלפו.
עכשיו הבנתי למה היה קשה כ”כ לפרק את המושב ולמה חלק ממנו התקלף בפרוק. כנראה מרכיבי הכסא התמודדו בדיוק כמוני וכנראה הם השתמשו בדבק.

בסבב השני כבר הייתי יסודית. מילאתי את כל החורים (ראו פרוט בהתחלה) והוספתי דבק לחיבור.
הבא שירצה לפרק את הכסא, כנראה יאכל קש לא פחות ממני.

ולסיום סיומת:

הפלסטיקים הקטנים ברגליים של הכסא שצריך להחליף לעיתים קרובות יחסית.
גם כאן.

אחרי שהוצאתי את המסמרים ואת הפלסטיקים הישנים, ניסיתי להדביק רגליות סיליקון שהוסרו מכסא אחר שהורכבו עליו גלגלים. לצערי זה לא צלח (אולי לא מצאתי את סוג הדבק הנכון…) ואאלץ לקנות רגליות חדשות. בינתיים הכסא ללא רגליות. הרגליות שומרות גם על הרצפה משריטות וגם על העץ ממים ולכלוך כך שאל תוותרו על רגליות.
ככה נראה הכסא לאחר מבצע שומר החומות:

זהו.
עכשיו יש לי את טנזניה לארוחות שישי.
בתקווה לימים טובים יותר שולחת אהבה לכולכם.

Related Images:

פופאי המלח או… הכסא של גדי. חלק ראשון.

את הכסא קיבלתי מגדי ….
שניה וחצי לפני שנזרק (הכסא, כן?) ואחרי כמה שנים ששהה חשוף לשמש ולגשם בחצר בית שהשתפץ מ-א-ד מ-א-ד לאיטו.
אבל במצבו המוגמר קשה קצת להתעלם מחלקו של פופאי בכסא.
טוב… פופאי המלח ללא ספק הוא שם קצ’י יותר לכסא. ואעיז ואומר שאפילו מגזין הקומיקס בן ה-45 בערך, איתו עבדתי, הוא אפילו וותיק יותר מהכסא. (אבל בעצם הוא לא וותיק יותר מגדי ;-))

קשה לבחור, אבל אין צורך.
זה גם הכסא של גדי (שעכשיו הוא הכסא שלי בעצם אבל גדי נתן לי אותו…) וגם כסא פופאי המלח.
בחלקו הראשון של השיפוץ, בו יעסוק הפוסט הזה, זה יהיה הכסא של גדי (זאת אומרת שלי…נו, הבנתם)
בפוסט הבא ניתן את הכבוד לפופאי המלח.

והאנשים שהיו איתי בדרך…

בדרך (הארוכה יש לציין) אל הכסא הזה הלכו לצידי בשלבים מסויימים אנשים טובים שבלעדיהם הכסא היה נראה כנראה אחרת לגמרי:
גדי, חבר יקר מתקופת לימודי במדרשת שדה בוקר, שהעדיף לתת את הכסא לי במקום שיהפוך לפסולת בנין.
עפרה, שנתנה לי את גליון מס’ 20 של פופי (שם זה כתוב בלי א’….)
חיים ארביב, האיש עם לב הזהב, שהתנדב ושיחזר לי את הידיות לכסא משאריות של עץ מהנגריה שלו.
שמוליק, שהתנדב וחתך לי את ברגי גב הכסא על מנת שלא יבלטו. בא והלך, בא והלך… עד שכל הברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
תודה רבה רבה לכולכם.

כאן התחלנו…

כאן, מבחינתי זה איפש’הו בפברואר, כשקיבלתי את הכסא מגדי.
אהבתי את המורפולוגיה שלו, ומצבו, שנראה חסר תקנה, איתגר אותי והצית את הדמיון שלי.
לכסא הזה היו לפחות שני גלגולים קודמים (תוכלו לראות עדות לזה בתמונות בהמשך) אבל זה פחות רלוונטי לענייננו. עבורי נקודת הזמן הזו ומצבו זה אלו הן נקודות המוצא שלי.
כפי שאתם רואים, הוא עדיין רחוק מאד מלהיות כסא פופאי. תרתי משמע.
אבל בסוף זה יקרה.
בינתיים,
זה הכסא של גדי ובמצבו זה הוא הגיע אלי:

הואיל והפוסט הזה יתאר רק חלקו הראשון של השיפוץ, לא אשאיר אתכם במתח.
ראיתם איך הכסא נראה כשהגיע אלי.
כך הוא נראה בסוף (לתמונות נוספות, תצטרכו להמתין בסבלנות…):

איך מתחילים בכלל לטפל בכסא של גדי?

לפני בכלל שאני חושבת על כיוון של מה יהיה, אני צריכה להבין מה היה ומה יש.
מה עומד לרשותי הן מבחינה עיצובית, הן מבחינת החומר עצמו.
עם מה ניתן עדיין לעבוד, מה לשמר ועל מה לוותר.
כמו תמיד, מתחילים לפרק.
לרוב עם הפרוק מצב הרהיט יחמיר לפני שישתפר. נראה לי שבמקרה זה, מצבו לא יכול להיות גרוע יותר…(גם הכסא הזה נראה חסר תקנה בהתחלה…)

החלוקה לחלקים בכסא הזה היא מאד ברורה ומתחלקת לשלד מברזל וחלקים מעץ שמתפרקים.
השלד יציב מאד (וכבד!) ולמעט צביעה אינו זקוק לשום טיפול נוסף.
מאידך,
מצב החלקים מעץ גרוע מאד ועדיין לא ברור אם אוכל לעשות בהם שימוש או שיהיה צורך להחליפם.
החלקים המתפרקים הם:
– המושב (אין בכלל ספק שצריך ריפוד חדש. את כל הבפנוכו אוכל לבחון רק כשאפרק אותו),
– הידיות (הידית לשם הדיוק. נותרה רק אחת…צריך יהיה למצא ידית או קונצפט עיצובי שיתאים לחסר הזה)
– גב הכסא שאין צורך להכביר במילים על מצבו. ראיתם את התמונות…
כל החלקים הללו מחוברים בברגים חלודים שאני מצליחה לשחררם באמצעות שכנוע קל (ולפעמים קצת זמן) של WD40.

פירוק המושב:

טוב, לא השלתי את עצמי. היה לי ברור שאת הריפוד ואת כל המילוי אחליף.
לא תארתי לעצמי כמה העץ עצמו רקוב.

כפי שאתם רואים, אפילו לא טרחתי להסיר הכל. העץ פשוט התפורר. התועלת היחידה בו היא כשבלונה לחתיכת עץ אחרת שאחתוך מהשאריות שיש אצלי ואח”כ…לפח.

הידיות:

כאן הבעיה העיקרית היא שיש רק ידית אחת שמחוברת עם פלך קטן שמושחל בחור יעודי בקונסטרוקציה. כמובן שיחד עם הידית החסרה, חסר גם פרט החיבור שלה – שלא ניתן להשיג כמוהו בשום חנות חומרי בנין או פרזול ברדיוס סביר

גב המושב:

גב המושב, שהיה מחובר עם ברגים חלודים לקונסטרוקציה, היה עשוי מעץ לבוד ומכופף. השכבות החיצוניות, כתוצאה מרטיבות והזנחה של שנים, החלו לקבל גלים ולהפרד.
גב הכסא, יש לו חשיבות ארגונומטרית והוא גם חלק אורגני והמשכי מהקו (ומהעיצוב) של הכסא.
גב הכסא, מכופף לגזרה מאד מדוייקת שמתאימה במדוייק לקונסטרוקציית המתכת. עובי הלוח הלבוד של גב הכסא הותאם במדוייק לאורך הברגים כך שיגיעו במדוייק למישור המתכת.
היה לי ברור שאם יהיה צורך בשחזור מלא, הוא יצטרך להיות מאד מדוייק בפנים רבות.
במקרה זה, לא הייתי בטוחה כלל שיש ברשותי את הכלים לכך ולפנות לבעל מקצוע יכול להפוך את כל השיפוץ הזה ללא כלכלי בעליל.
לשמחתי גיליתי שלאחר קילוף השכבות הגליות והרופפות (עם ספטולה), נשאר לי גב יציב דיו כך שעדיין ניתן לעבוד איתו בהמשך.

אפילו היה יופי בלוח הגלוי לאחר שקלפתי ממנו את השכבות הרופפות.
אין לי מושג איך הלוח קיבל את הגוונים הללו, אבל אהבתי אותם ובמשך תקופה ארוכה חשבתי לשמר אותם ולהשתמש בטקסטורה הזו כחלק מעיצוב הכסא הסופי.

הכסא של גדי מתחיל להשתקם כחלק מההכנה

לפני שהכסא של גדי (או כל רהיט אחר שמשתקם, לצורך העניין) מקבל אמירה עיצובית מדוייקת, יש לוודא שטכנית הוא יציב ושכל חלקיו תקינים.
במקרה הזה יש לי לא מעט עבודה, בעיקר על חלקיו המתפרקים, כדי להביא אותו לקו אפס מסויים.
1 – יש לי ידית אחת וצריך למצא פתרון לשניה (פתרון אחיד או פתרון שונה, דבר שיכול כשלעצמו להשפיע על העיצוב הסופי של הכסא).
2 – יש לי גב כסא שהוסרו ממנו שכבות רופפות ו- 4 ברגים חלודים שאצטרך למצא להם חלופות.
3 – יש לי מושב כסא רקוב וארבעה ברגים חלודים . הכל יוחלף. המושב הקיים ישמש כשבלונה וכלאחר כבוד, ימצא את דרכו לפח.

ידיות:

אין לי כלים ואין לי מיומנות להכין את הידיות, כמו את גב הכסא .
על מנת להכין ידית דומה לידית הקיימת, צריך נגר ונגריה.
הג’יטסו שלי, או אפילו מולטיטול כזה או אחר לא יעשו את העבודה.
התחלתי להכין את עצמי רעיונית, לחלופות, לא בהכרח סימטריות, והתחלתי לגשש על מנת לקבל הערכות שיעזרו לי לקבל החלטות.

כאן הפייסבוק, חכמת ההמונים וחיים ארביב מ”חיים בעץ – הגשמה ביצירה” באו לעזרי.
קיבלתי ברשת תשובות שונות לגבי הידיות אבל רק חיים אמר שאין בעיה להכין ידית כזו מעץ.
הוא הגדיל ועשה והזמין אותי לנגריה שלו -“חיים בעץ – הגשמה ביצירה” (כשהיא עוד עמדה על תילה) לבוקר שישי אחד ועשה לי שתי ידיות משארית של עץ.
חיים, עם לב הזהב והאישיות הכובשת שלו, קיבל אותי בחום והסביר לי (ואף נתן לי להתנסות) כל שלב שעשה. הנגריה שלו, שלצערי כבר לא קיימת, היתה כמו בית חלומות עבורי ויצאתי משם אחרי כמה שעות בהי, עם ניצוץ בעיניים ועם שתי ידיות לכסא שלי (ושל גדי…)

תודה רבה חיים. אתה איש מופלא ומקצוען אמיתי. היה כיף להכיר אותך וללמוד ממך.
הידיות שעשית מקסימות בעיני גם בגולמיותן זו שמשקפת מאד את הטקסטורה של העץ.
עוד זמן רב לאחר מכן התלבטתי איך לשמר את המראה הזה שלהן ולשלב אותו בעיצוב הסופי.

מושב הכסא שקיבלתי מגדי:

בשלב זה כשאני מדברת על מושב הכסא, אני מדברת על העץ ועל החיבורים שהיו רקובים וחלודים במושב הכסא כפי שקיבלתי אותו.
כאן דווקא הג’יטסו שלי והמקדחה שלי כן יספיקו ויהיו אפקטיביים דיים.
כאמור, לוח מושב העץ הישן והרקוב ישמש כשבלונה ללוח חדש שאנסר מלוח לביד עם כסוי פורמייקה שמצאתי. הלוח לא במצב אידאלי אבל הוא עבה (עבה יותר מהמשטח המקורי) ויתן מענה יציב. ממילא הוא יכוסה מכל כיווניו כך שלמראה שלו אין חשיבות.

שימו לב, בינתיים אני מנסרת את הלוח אבל את החורים אני רק מסמנת.
את החורים אקדח (אעזר גם אז בלוח הישן) בשלב מאוחר יותר אחרי שאסיר את הפורמייקה מאחד הצדדים של המשטח.

הסרת הפורמייקה מהמשטח:

למען האמת, הסרת הפורמייקה מהמשטח היא שלב שניתן לוותר עליו אבל הוא יקל על הכנסת החלק שמיועד לקבלת הבורג, בשלב מאוחר יותר. בחרתי להסיר את הפורמייקה על מנת להתנסות בתהליך הזה ודווקא כאן מפני שכאן אני יכולה לפשל חופשי ולא אקלקל דבר (ומאידך, זו אינה עבודה מיותרת)

כדי להסיר את הפורמייקה עבדתי עם מגהץ (אני משתמשת בתווך של בד כותנה כדי להגן על המגהץ בעיקר) כדי לחמם את הדבק ולרכך אותו ואח”כ עם ספטולה אני מפרידה את הפורמייקה מהעץ. כך אני מסירה חלקים חלקים מהפורמייקה עד שהכל הוסר.
שאריות דבק ניתן לשייף או להסיר עם ממיס. אני דילגתי על השלב הזה מאחר ואני לא זקוקה למשטח יצוגי (הכל יכוסה, זוכרים?)

חורים בלוח המושב:

לאחר שהסרתי את הפורמייקה מאחד הצדדים (צד אחד הספיק לי גם לצורך ההתנסות וגם לשאר היתרונות שהסרת הפורמייקה השיגה) אני קודחת את החורים וגם כאן נעזרת בלוח הישן כשבלונה לקדיחה.

אני מהדקת באמצעות כליבה את שני הלוחות זה לזה ומקבעת אותם שלא תהיה תזוזה. אני קודחת מצד אחד אח”כ מהצד השני. מוודאה שהלוח סימטרי והחורים זהים ללוח הישן (ארבעה חורים לקבלת הברגים ועוד שני חורים על ציר הסימטריה)

לגבי שני החורים הנוספים שנמצאים על ציר הסימטריה של המושב…
מישהו יודע בוודאות מה תפקידם? אם כן, אשמח אם תכתבו לי בתגובות למטה.
עד שאדע בוודאות למה הם מיועדים, השערות שלי לתפקיד החורים:
א. ניקוז?
ב. איוורור?
ג. מתן גמישות מסויימת ללוח??

בכל מקרה, הואיל והחורים קיימים בלוח המקורי ואני לא יודעת בוודאות איך העדרם ישפיע על תפקוד הכסא, אני מעבירה גם אותם במקומם המדוייק ללוח החדש.

לאחר שהחורים קיימים אני דופקת לתוכם את החלק שאמור לקבל את ההברגה (הברגים שיחברו את המושב לשלד) חדי העין יבחינו במחברים הישנים והחלודים הללו בלוח הישן. כמובן שבמקרה זה, קניתי את כל הברגים והמחברים מחדש וכל החלקים החלודים נזרקו

לצערי עשיתי טעות וקניתי ברגים באורך הברגים המקוריים שהתגלו כקצרים מדי (שכחתי שהלוח החדש עבה יותר מהישן…) נאלצתי לחזור לחנות ולקנות ברגים חדשים ארוכים יותר. ועל זה נאמר, כשהראש לא עובד, עובדות הרגליים…

הכנת גב הכסא של גדי:

לשמחתי כאן איני צריכה להתחיל מבראשית.
לאחר הסרת השכבות הרופפות נשאר בסיס חזק ויציב דיו כדי לעבוד איתו. אבל הבסיס הנ”ל נזקק להדבקות ולחיזוקים מאחר וגם השכבות שנותרו החלו להיפרד.
כמו כן, יש צורך במילוי חורים שנוצרו עם קילוף השכבות הרופפות, על מנת לקבל משטחים חלקים.

אני מחדירה דבק נגרים בין השכבות שנפרדו (אני נעזרת בקיסם) ואני מצמידה אותן זו לזו עם כליבות ועם פליירים. הואיל והמשטח קמור (וצריך להשאר כפי שהוא בדיוק) ההידוק חייב להעשות נקודתית ואיני יכולה להשתמש בלוח, להידוק.
כמובן שההידוק עם הכלים נשאר עד ליבוש הדבק ורק אז ניתן לעבור לנקודות הבאות שיש להדביקן. כך כל גב הכסא מטופל עד שהכל מודבק היטב.

כדי לקבל משטחים חלקים (חשוב מאד לשלב ההדבקה, או בוודאי אם תעדיפו לצבוע ) יש למלא חורים וסדקים שנוצרו עם הזמן או בשלבי עבודה קודמים.
את השלב הזה עשיתי לאחר שכבר החלטתי לוותר על הטקסטורה הטבעית (אשתף אתכם בשיקולי ובבחירות העיצוביות שלי בפוסט הבא בו אסיים את הכסא) של הלוח וכאמור, הוא שלב הכרחי אם תרצו לקבל בסוף משטחים חלקים:

מילוי החורים הוא שלב שחוזר על עצמו כמעט בכל עבודת עץ. אני מיישמת עם האצבע או עם שפכטל חומר מילוי לעץ, נותנת לו להתייבש, משייפת, וחוזרת על התהליך לתיקונים.
כאן, מאחר והמשטח קעור, צריך קצת יותר רגישות, בעיקר אם אתם משתמשים במשייפת ובעיקר בחלק הקעור.

אורך הברגים…
עוד בעיה שמתעוררת תוך כדי עבודה

לאחר שהכל מודבק היטב אני מחברת את לוח גב הכסא לשלד על מנת לוודא כי הזויות לא השתנו.
לשמחתי הכל עדיין מתחבר היטב אבל…
הואיל והסרתי כמה שכבות רופפות מהלוח, לוח הגב נעשה דק יותר וכעת הברגים שמחברים את הלוח לשלד בולטים…

זו ניראת בעיה קטנה, לכאורה פרט שאפשר להתעלם ממנו… אבל לא עבורי. מעבר לעובדה שניתן אפילו להיפצע, או לקרוע בגד מבורג בולט, זה פרט שלא טופל ואין בכוונתי להשאיר אותו כזה.
לצערי אין ברגים קצרים יותר וגם לו היו, הם לא בהכרח היו קצרים במידה הרצויה.
מה אתם אומרים? איך אתם הייתם פותרים את הפרט הזה?

לי היו מספר רעיונות לפתור זאת (:
א. להדביק שכבה נוספת של קרטון או של עץ על לוח הגב – אבל קרטון הוא רך והדבקה של שכבות העץ החסרות צריכה להיות מאד מיומנת. לא הייתי בטוחה שיש לי את המיומנות הזו או לחילופין, שההשקעה תצדיק את עצמה
ב. לקנות ברגים ארוכים יותר ולכסותם עם אום – מה שיכול לשנות את העיצוב…
ג. להכניס כמה שייבות בין לוח הגב לשלד – דבר שירחיק את הלוח מהשלד ויצור נקודות לחץ (מיותר?) באזור הברגים.
ד. והפתרון הכי פשוט והכי אלגנטי, (ששמוליק הציע ואף התנדב לעזור לי איתו מאחר וגם כאן אין לי את הכלים ואת המיומנות לחתוך מתכת) – לחתוך את הברגים לגודל הרצוי.

תודה רבה שמוליק על הפתרון על הנכונות ועל העזרה.
באת והלכת ובאת שוב והלכת ולא ויתרת עד שהברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
בזכותך זכיתי לפתרון המוצלח, האלגנטי והנאמן ביותר למקור לבעיה הזו ולפרט הזה.
כך זה נראה בסוף:

ואחרי שטיפלנו טיפול ראשוני בכל המקרים הקשים, אנחנו חוזרים אל השלד.

ואכן, השלד עשוי מברזל. הוא חזק, יציב, סולידי לחלוטין וכמעט ואינו חלוד.
השלד כן מתקלף (וגם כאן ניתן להבחין בגלגולים קודמים שלו) וכן מתבקש טיפול. בעיקר קוסמטי.
הואיל ומדובר בשלד ברזל, הטיפול בו מחייב התייחסות שונה מלעץ.
למען האמת, הטיפול לא מאד שונה ברמת שלבי העבודה אבל הוא שונה ברמת בחירת החומר.

אני לא מאד מנוסה בעבודה עם ברזל.
בעבודה הזו האתגרים דווקא היו בשימור ושחזור החלקים המתפרקים ובשלד העדפתי ללכת על בטוח.
בטוח במקרה זה הוא שימוש בצבע המרייט.
המרייט הוא צבע על בסיס טרפנטין שניתן לצבוע איתו גם ישירות על חלודה והוא מגן על הברזל מפני חדירת לחות ויצירת חלודה.
בגלל שמדובר בשלד מתכת, רציתי שזה יקבל ביטוי במראה שלו והעדפתי צבע מתכתי.
מכיוון שהשלד (למרות וגם בגלל הקו המאד דומיננטי שלו) לא יהיה המוטיב המרכזי בעיצוב, הגוון שבחרתי הוא גוון נייטרלי חם (ברונזה מתכתי) שיתמוך בכל בחירה עיצובית שאעשה בהמשך.

אני משייפת את השלד (וחושפת את הגוון הראשוני שלו תוך כדי…) מסירה חלקים מתקלפים ומחליקה אזורים מחוספסים.
לאחר שהשלד משוייף ברמה שמספקת אותי, אני צובעת עם שתי שכבות של המרייט.
שימו לב, המרייט אינו צבע על בסיס מים אלא על בסיס טרפנטין.
המשמעות של זה מבחינתי שיש לעשות זאת במקום מאוורר וכן, שלא ניתן לנקות את המברשת עם מים אלא עם טרפנטין.
אני העדפתי להשתמש במברשת זולה וזרקתי אותה לאחר שסיימתי.
(זה כמובן פתרון פחות מוצלח למי שעובד הרבה עם צבעים על בסיס טרפנטין…
אבל מי שמכיר ועובד עם צבעים על בסיס טרפנטין, סביר שלא יזדקק לעצות שלי.)

לא ממש סוף, אבל סוף לבינתיים.

בשלב זה הכסא של גדי נכנס לסוג של השהייה חסרת הכרעות לתקופה ארוכה מאד.
ההתלבטות לגבי קו עיצובי,
האהבה לידיות הגולמיות מחד ולטקסטורה המחוספסת והצבעונית של גב הכסא מאידך,
הצורך לחבר ביניהם ובין השלד וגם להגיד משהו על הדרך
והחיים שלי שהמשיכו לקרות במקביל
גרמו להקפאה.
אבל כשזה נכון, דברים קורים.
איכשהו, ראש השנה התקרב (ואיתו הצורך בכסאות…כי כרגיל, חשבתי שאני מארחת…) והתחלתי לפזול שוב לכיוון הכסא.
ודווקא כשנקבע זמן לתיקון הלב שלי (שהוריד את אופציית אירוע רב המשתתפים מעל הפרק), דווקא אז הכסא של גדי זכה לעדנה והפך מהכסא של גדי לכסא פופאי.
אבל בשביל זה תצטרכו לחכות בסבלנות לפוסט הבא.

ובינתיים אני מאחלת לכולכם שנה נהדרת ויצירתית,
שנה בה נשכיל לבחור את מה שבאמת נכון לנו בזמן שנכון לנו ובאמת לוותר על כל מה שלא…


Related Images: