כבר יותר משנה שאיני אוספת חלכאים ונדכאים מצידי הדרכים אלי הביתה.
אין לי מקום. אובייקטיבית….
אז אני מסתובבת עם סכי עיניים וירטואלים , מתעלמת לחלוטין מכל ערמה, מפתה ככל שתהיה.
למרות זאת, באחת מגיחות ההסעה שאני עושה על בסיס קבוע (כן, אני רחל עדיה ואני “אמא הסעות” בחלק לא מבוטל מזמני…) לא הצלחתי להתעלם…
מתוך ערמת מפוני חלל כלשהו, הציצו אלי 2 גויות (טוב נו, בובות תצוגה…) פקוחות עיניים, זקורות חזה ונטולות גפיים.
לאחר שהורדתי את הבת שלי לענייניה, מיהרתי להעמיס את שתי הבובות למושב האחורי.
נוסעת הביתה ומקווה שמשטרה לא תעצור אותי בדרך בחשד לחטיפה או רצח וכריתת אברים, רחמנא ליצלן.
טטיאנה היא בובת התצוגה שהתמקמה על השרפרף, שגם הוא מיועד לשיפוץ, ונדיה היא שעל הקורקינט…
נדיה וטטיאנה. בתפקיד שומרות הסף הקריפיות שלנו….
כבר מלכתחילה היה לי דימוי ברור של מה אני רוצה לעשות.
בינתיים חיכיתי למעמד שיזדמן על דרכי. רציתי למקם את בובת התצוגה על רגל, שתגביה אותה. לפחות אחת משתי בובות התצוגה, אם לא את שתיהן.
עד שיום אחד סיוון השכנה שלי רצתה להפטר מקולב עמוד…
זה הקולב שסיוון, השכנה שלי, נפטרה ממנו וששמחתי לאמץ…
לימים גיליתי שהקולב בנוי משני חלקים והברגה ביניהם.
זה לשמחתי עבד לטובת היעדים שלי כשהקולב גוייס לתפקידו החדש.
בהמשך תראו שנאלצנו לוותר על כמה מקימוריו של הקולב וזאת בעזרתו של עארף המסגר.
צפי בעיות ותכנון מקדים – איך בובת התצוגה תראה ומה צריך לעשות לשם כך?
מי שמכיר אותי כבר מעבודות קודמות יודע, שגם אם כמעט תמיד יש בלת”מים, כמעט תמיד אני מנסה לצפות את הבעיות ולפתור אותן, ולו מחשבתית (לוודא היתכנות).
השיקול שעומד מאחורי זה הוא פרקטי לחלוטין.
ממש לא כיף להשקיע עבודה זמן ואנרגיה מיותרים וזה לרוב מה שקורה כשאין מחשבה מקדימה שעומדת בבסיס העבודה.
גם אם לא פעם דברים משתנים תוך כדי עבודה, טעויות קורות.
שיקול דעת מוטעה או סתם חוסר מזל גורמים לנו לעשות עבודה מיותרת. תכנון מוקדם יכול לחסוך לא מעט כאב לב.
במקרה זה, לא ראיתי טעם להתחיל לעבוד על הבובות לפני שאני מוצאת דרך לחבר בין הקולב לבובה.
ריתוך וחיתוך מתכת לא עושים בבית…יש צורך בכלים מקצועיים, יש לנקוט זהירות ונדרשת מיומנות שאין לי.
אז חיפשתי איש מקצוע שיהיה יצירתי מספיק, שיבין את הראש שלי, שיצליח ליישם את הפתרון שחשבתי עליו ושייקח את הרעיונות שלי הלאה.
איש בדיוק כזה הוא עארף, שעובד במסגריה צדדית ברחוב יוחנן הסנדלר בכפר סבא. הגעתי אליו במקרה, אחרי טסט לאוטו. כששאלתי אם יש מסגרייה בסביבה.
איזה מזל שמצאתי אותו.
בהתחלה נראה שהוא לא מבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו.
תוך חמש דקות, לא רק שהבין, לא רק שזרם איתי, הוא קלט בדיוק את הבעיה ונתן פתרון אלגנטי שהיה מוצלח יותר מהפתרון שאני חשבתי עליו.
עארף “מגלח” חלקים מיותרים מהעמוד. 
עארף מודד ומוסיף פלטה למוט בבסיס הבובה
טוב, אבל אנחנו מקדימים מעט את המאוחר.
הרבה לפני שעארף נכנס לתמונה, אני החלטתי על עריפת ראשים…
טטיאנה מאבדת את הראש:
עוד לפני שהסרת ראש בובת התצוגה הפך לחלק מהפתרון הטכני של חיבור הבובה לרגל, החלטתי לוותר על הראש מסיבות ויזואליות.
הראש של טטיאנה נראה לי גדול. העדפתי למתן את הפרופורציות ולוותר על תווי הפנים.
בשלב זה עוד לא היה לי ברור מה יעלה בגורלה של נדיה, הבובה השניה.
היא נאלצה להמתין.
קצת התלבטתי איך לבצע את אקט העריפה כך שהקו יהיה נקי. חשבתי תחילה להעזר בשרותי נגר ומשור שולחני. הפתרון היה פשוט הרבה יותר. משור ידני.
לשמחתי החומר, פיברגלס כמדומני, היה רך יחסית לניסור וחלול.
למי שנחרד, מבטיחה שזה לא כאב לבובה… 
טטיאנה מאבדת את ראשה בעזרת משור ידני 
הראש בנפרד…יכול לשמש כסטנד לפאה או לכובע…. 
בובת התצוגה מבפנים
מאחר והגוף הוא חלול, מתאפשרת גישה לפנים הגוף ואפשר להעזר בזה לצורך חיבור הרגל לבובה. (או יותר מזה להשחיל בתוכה מוט על מנת לוודא יציבות.) ההעדפה הויזואלית התגלתה כיתרון טכני.
המחשבה הראשונית שלי היתה לחבר לחלק התחתון של הקולב משטח ועליו לבסס את הבובה (לחבר אותה בהברגה או בהדבקה). החלק העליון של העמוד נראה לי מיותר ובשמחה הייתי מחליפה אותו באום מתאים (לא מצאתי כזה).
עארף לקח את המחשבות שלי , ניצל את פרטי החיבור הקיימים ולקח את זה צעד קדימה לפתרון אלגנטי ללא צורך בהדבקות או בהברגות נוספות שנתן גם ערך מוסף לבובה.
פרטי החיבור בין בובת התצוגה לקולב. הלכה למעשה.
כך נראה החלק התחתון של בובת התצוגה. מימין לפני הטיפול של עארף ומשמאל אחרי.
איך הכל מתחבר, תבינו בהמשך.
הפרט לפני הטיפול של עארף 
הפרט לאחר הגדלת החור
וזו ההברגה בחלק התחתון של הקולב. אתם יכולים כבר לדמיין את הפתרון שחשבתי עליו? ומה יצא בסוף בעזרתו של עארף?
פרט החיבור בחלקו התחתון של המוט. קוטר 16 הברגה דקה…
לא אבזבז זמן ומילים על פתרונות ביניים ואנסה לתאר לכם מה עארף עשה.
כפי שראיתם בתמונות למעלה, פרט החיבור של בובת התצוגה עשוי משתי שכבות מתכת עם רווח ביניהן, שיש בהן חור עגול.
לחור בגודל המקורי ההברגה הצליחה להכנס אבל מוט הקולב היה רחב מדי.
עארף חתך את השכבה החיצונית בפרט החיבור והגדיל את קוטר החור כך שהמוט יוכל לחדור לתוכו. בשכבה הפנימית הוא לא נגע כך שהיא מהווה מעצור למוט אולם ההברגה עוברת דרכו.
הואיל וקוטר המוט אינו רחב דיו על מנת שהבובה תהיה יציבה עליו, הוא מדד מיקום והלחים פלטת מתכת למוט הקולב כך שהבובה תהיה יציבה עליו.
כמובן שזה עדיין לא מספיק לקבע ולייצב את הבובה. בשביל זה נעזר בחלק העליון של עמוד המוט שייכנס לתוך הבובה (דרך הצוואר החלול) ויוברג על חלקו התחתון של מוט הקולב שחדר דרך החור בפרט החיבור:
פלטה שהולחמה למוט בחלקו התחתון. ההברגה תיכנס לחור בבסיס הבובה. 
החור הכפול בבסיס הבובה. החור החיצוני הוגדל, הפנימי לא. 
מחקו העליון של הקולב לאחר הסרת חלקים 
חלקו התחתון של החלק העליון של המוט לאחר “גילוח” 
שני חלקי המוט מוברגים זה לזה. אותה הברגה תתבצע בתוך הבובה. 
הבובה “יושבת” על הפלטה.
כמובן שעל מנת שהמוט יצליח להכנס לבובה היה צריך ל”גלח” אותו מעט. חדי העין יוכלו לראות את החתיכות שנוסרו מהקולב על רצפת המסגריה.
החלק העליון של מוט הקולב חיוני ליצוב וחיזוק הבובה על הרגל אבל יש לו גם ערך מוסף ויזואלי ותפקודי (לתליית כובעים… ולמי שיש יותר כובעים – כאן). כמו כן, לצורך ניוד או תצוגה מתחלפת, הפתרון הנ”ל מאפשר פרוק.
על היתרון הזה ברכתי מאד כשהייתי צריכה לשנע את הבובה חזרה הביתה.
עד כאן העבודה של עארף.
כך בובת התצוגה נראת לאחר ששולבה עם הקולב.
מכאן והלאה, אני זו שנותנת אופי ושיק לבובה…
שימו לב שחור הצוואר לא נסגר בשום שלב.
במקור, חשבתי לסגור אותו.
אם הייתי מוותרת על פריווילגיית הפרוק, היה ניתן לקבע את המוט ולסגור את חור הצוואר.
לראייתי, היכולת לפרק ולחבר חיונית.
איני רוצה לוותר עליה.
כמו כן, גם ויזואלית התרגלתי ואני מוצאת שהצוואר החלול כבר לא מפריע לי.
לגבי הקולב עצמו,
בחרתי במודע להשאיר אותו כפי שהוא ולא לצבוע אותו (אם כי האפשרות נבחנה)
אהבתי אותו כך, בגוון אדמדם שמזכיר מעט חלודה. עם הפגמים, עם סימני הניסור.
לא מושלם, אבל מושלם לצרכי.
הלבשת הבובות.
בערך…
חלק מהפריקיות של הבובות הללו היתה תחושת הערום שלהן.
יוצרי הבובות טרחו ליצור אותן בגוון גוף אנושי וגם עם קימורי גוף אנושי (כגון טבור או קימורי שריר ש…ברוב המקרים מוסתרים ע”י בגד).
אותה תחושת גוף ערום יצרה מעט אי נוחות (מה שלדעתי תרם לתפקידן כשומרות זמניות של סף ביתי ;-)) ש(גם)בזה רציתי לטפל.
את הקימורים אהבתי. את צבע הגוף הערום, לא.
אני עובדת לא מעט עם הדבקת ניירות מסוגים שונים (דפי ספרים, מפות ישנות, קומיקס, תכניות…) על משטחים שונים כדי לכסותן ועל מנת לתת להם טוויסט ויזואלי.
גם במקרה זה היה לי ברור כי אני רוצה כיסוי (להבדיל מצבע, לדוגמה…) ורק הייתי צריכה לבחור איזה כיסוי.
בדיוק באותו השבוע, כשנתקעתי בלי עיתונים לריפוד הכלוב של קיווי, גדי, השכן שלי, נתן לי ערמת עיתונים ישנים של גלובס.
מעבר לתכנים הכלכליים שמייחדים את העיתון הזה, גם המראה והעיצוב מייחדים אותו.
המראה הזה, הגוון הייחודי והשפה הגראפית שלו תפסו אותי .
ההדפסה השחורה ברובה,על גוון נייר שמזכיר את צבע הבובות, התיישב לי היטב וסיפק לי את הטוויסט מחד ומאידך את הנאמנות למקור.
גלובס… הפעם העיתונים שלכם לא ירפדו כלוב… הפעם הם יעטפו את בובות התצוגה שלי…
טטיאנה מחכה לייבוש 
נדיה כוסתה בקרעי עיתונים כולל התווים העדינים של הפנים והשיער
והלכה למעשה…
שיטת העבודה הפעם שונה ומזכירה להבנתי טכניקה שנקראת דקופאז’ (תקנו אותי אם אני טועה?).
אני קורעת קרעים בגדלים שונים ובצורות שונות מהעיתון.
הקרעים לא לחלוטין אקראיים מאחר ואני רוצה ליצור מעין פסיפס מבולגן. (אני מתייחסת למודפס בעיתון כטקסטורות שונות שניתן לשלב ביניהן)
את הקרעים אני מכניסה לקערה עם דבק פלסטי מדולל במים שיספיק לכיסוי מלא של הנייר.
התמיסה צריכה להיות נוזלית ולבנה. אין לי יחס מדוד בין הדבק למים אני עושה זאת לפי תחושה. מוזמנים לפתח את התחושה שלכם גם. תמיד אפשר להוסיף מעט דבק או מעט מים אם התמיסה סמיכה או דלילה לטעמכם.
הקרעים צריכים להתרכך ולספוג היטב את התמיסה.
קרעי עיתונים מושרים בתמיסת דבק עם מים 
הקפדה על הצמדות קרעי העיתון הרטובים לכל הקימורים, גם הקטנים ביותר. 
קרעי עיתונים טבולים בתמיסת דבר לכסוי מלא ויסודי גם של תווי הפנים. 
את הקרעים הרטובים (אחד, אחד. יש להפרידם וליישרם כמובן) אני מוציאה, מסירה נוזלים עודפים, ומצמידה לבובה. אני מצמידה היטב, מיישרת ומחליקה קיפולים ככל הניתן.
כך עד לכיסוי מלא של כל המשטחים החשופים.
הנייר הרטוב הוא עביד מאד ומקבל בקלות כל צורה.
במקרה זה בו לא מדובר על משטח ישר וחלק, יש לזה חשיבות יתר.
שימו לב, גם נדיה (בובת התצוגה השניה) כוסתה כולה באותה הטכניקה ותווי הפנים העדינים וקימורי השיער המקוריים נשמרו ולא איבדו מצורתם. תמיד אפשר לשחק עם גודל הקרעים כדי להתאים אותם למשטח הרצוי.
שימו לב, העבודה כאן היא רק עם הידיים… כמו מסאג’ ;-)…
משמע, אתם מתלכלכים (ולא, לא כדאי לגעת בטלפון. גם לא בשביל לצלם…) והסביבה מתלכלכת.
אמנם זה רק דבק פלסטי, אבל עדיף להגן מראש מלהצטער ולנקות אח”כ.
גימור:
גם כאן כמו בעבודות אחרות בהן כיסיתי משטחים בהדבקה, לאחר ייבוש יש לכסות את המשטח בדבק.
כאן חלק מהתהליך נעשה כבר בשלב ההדבקה, שהרי קרעי העיתון היו ספוגים בתמיסה ואנחנו “מיסג’נו” אותם על גבי הבובה עד שקיבלו ממש את קווי המתאר שלה.
לאחר שהכל התייבש, זו הזדמנות לוודא שהכל אכן מודבק. עדיין אפשר לקרוע, להוסיף דבק בנקודות תורפה ולכסות בעוד קרעים של עיתון, אם יש צורך.
כמובן שזה הזמן גם לעשות תיקונים ויזואליים באמצעות כיסוי אזורים בשכבה נוספת.
אחרי כל התיקונים, כשהכיסוי יבש ואני שבעת רצון, אני שוב טובלת ידיים בנדיבות בתמיסה של דבק עם מים ושוב מורחת על הכל וממסג’ת הכל היטב.
בשלב הזה ניתן גם להוסיף נצנצים אם מתאים לכם…
(כשעבדתי על טטיאנה, עבדתי על משטח עבודה שבעבר צבעתי עליו בצבע מוזהב.
מבלי לתכנן נכנסו נצנצים לדבק ואהבתי את התוצאה – עיתון גלובס עם מעט נצנצים על בובת תצוגה…. כשעבדתי על נדיה, כבר הכנסתי במכוון נצנצים לדבק.)
מים דבק ונצנצים 
מערבבים הכל לאחידות 
ומורחים על הבובה כמו במסאג’.
ואחרון אחרון חביב, אחרי ייבוש מלא של הדבק, שייפתי בעדינות באמצעות נייר לטש עדין נקודות שבולטות מעט בכיסוי, על מנת להחליקן. ניגוב הבובות מאבק ו…שלב האיטום באמצעות שתי שכבות של לכה שקופה.
נדיה לאחר לכה, מתייבשת. 
טטיאנה לאחר לכה, מחכה לייבוש.
לאחר התלבטות בין גימור מבריק למט בחרתי בגימור מט.
הגימור הנ”ל נתן לבובות טקסטורה קטיפתית משהו. תראו בעצמכם…כך הבובות נראות היום:
